אין רגע דל בסרט הביוגרפיה "סטיב ג'ובס", סרטו החדש של דני בויל ("נער החידות ממומביי",  "27 שעות", "טריינספוטינג"). אין הפוגות. אין שוטים דוממים. אין נשימה. רק שצף של מלל, המוטח תוך כדי תנועה בלתי פוסקת.

לכל אורך הסרט, ג'ובס (מייקל פסבנדר) והעוזרת האישית שלו, ג'ורג'יה (קייט וינסלט) שועטים במסדרונות של היכל ההשקה, טרם כניסת הקהל, ואנחנו נחשפים לרגעים המאוד מתוחים שקודמים לחשיפה של מוצר חדש.

מבנה תסריט מוצלח

שלוש השקות של מחשבים בסרט. לכל השקה - מערכה. במערכה הראשונה, (1984) מושק מחשב "מקינטוש". בשנייה (1988) מושק המחשב הכושל של חברת "נקסט" (חברה שהקים ג'ובס לאחר שפוטר מ"אפל") ובשלישית (1988) ה"איימק", כשג'ובס חוזר ל"אפל", והחברה ממריאה מחדש.

זהו מבנה תסריט ייחודי  ומוצלח - של התסריטאי ארון סורקין שכתב גם את התסריט המצוין ל"רשת החברתית", אודות מייסד "פייסבוק" - שסודו צמצום. משום שהסרט מצליח לדחוס 14 שנים בלוקיישן אחד, פחות או יותר.

בזכות הצילום הסוגר על ג'ובס, והעוזרת שלו, הנראים כעכברי מעבדה הדולקים במחילות אחרי מנת סם, נוצרת תחושת קלסטרופוביה המשרתת את אישיות האדם שבמרכז הסרט: אינטנסיבית, מלאה בעצמה כל כך, עד שאין מקום בחלל לאחרת מלבדה.

כך שהסרט הוא קצבי ומהנה, וניתן ללמוד ממנו לא מעט על הקריירה של ג'ובס, האיש שגרם לנו להפסיק לפחד ממחשבים, בזכות העיצוב הנקי, והנדסת האנוש הפשוטה.

"סטיב ג'ובס", מתוך כרזת הסרט









דיוקן מחניף וחלקי
 
אולם הבעיה העיקרית בסרט היא דמותו של ג'ובס, המשורטטת באופן מחניף, וחלקי. כך לפחות למדתי מקריאה בביוגרפיה המקיפה שיצאה אודותיו, ותורגמה לעברית, פרי עטו של העיתונאי וולטר איזקסון, הפורשת על פני כ-600 עמודים מרתקים וקולחים, את כל יריעת חייו.

קווים רבים לדמותו רוככו או הוזנחו: ההתעללות האכזרית בעובדיו, הדיבור הבוטה "זה חרא", "אתה גרוע", ההיבריס הקיצוני, הדיאטות המטורפות, ההימנעות ממקלחות (משום שהוא ניזון מפירות בלבד), המלתחה שכללה רק חולצות שחורות.

מצד שני, ניסיון להכיל הכל מהכל ביצירה אחת, היה נידון אף הוא לכשלון.  למשל "ג'ובס", הסרט העלילתי, הצולע והמביך מ-2013 , שניסה  לחבוק גם את התקופה ההיפית (בקולג'), גם את התקופה הטריפית-רוחנית (כנזיר בהודו וכמסטול בחוף המערבי), גם את ראשית דרכו כעובד זוטר בחברת המשחקים "אטארי", ועד לעת האחרונה בחייו, כשהשיק את האיי פוד.

סטיב ג'ובס (צילום: יחסי ציבור)

מערכת היחסים עם הבת

מערכת היחסים המרכזית שבה בוחרים יוצרי הסרט להתמקד, היא זו עם ליסה בתו. יחסים אלו עוברים לאורך שלוש המערכות התפתחות ותמורה משמעותית.

בהשקה הראשונה ג'ובס טוען שאינו אביה, למרות בדיקת האבהות המוכיחה ההפך. בהשקה השנייה, ליסה כבר בת 9, הוא מכיר בה, ומנסה להתמודד עם מערכת יחסים רגשית, תחום שהוא גרוע בו. בהשקה השלישית היא בחורה צעירה, והשניים עומדים זה מול זו, כשווים. זהו תהליך "נכון" תסריטאית, ההולם גם את המציאות, אבל יש בו מנה גדושה מדי של סנטימנטליות הוליוודית.

ובכל זאת, כדאי לראות את סרטו של בויל, משום שהוא מספר עליו ועל התעשייה שבתוכה פעל לא מעט, והוא סוחף ומבדר. אם רוצים להבין את דמותו של ג'ובס לעומק, ההמלצה הטובה ביותר היא לרוץ לקרוא את הביוגרפיה על אודותיו, מאת איזקסון.