בא כדי לקחת
 
שבע שנים חלפו מאז שתיאטרון הבימה העלה במשותף עם צוותא את המחזה ״סופה של בדיחה״ מאת נעם גיל, כמין הפקת פרינג׳ ממסדית. הפעם גיל מגיח אל לב הפרינג׳ בתאטרון תמונע עם המחזה ״המתנחל״, שבמידה מסוימת אפשר למצוא בו חוט מחבר אל המחזה הקודם. החוט הזה הוא השאלה הנוגעת למידת האחריות שאנחנו נוטלים למעשינו, לזולת, ולסדר הדברים המובנים של המציאות.
 
״המתנחל״ מזכיר במידה רבה את ״המחיצה״ של עינת יקיר שעלתה עתה בחאן הירושלמי וייתכן שבהקשר הזה מצוי גם מפתח להבנת המתרחש, מעבר למה שנותן הדיאלוג המצוין, שיוצר תחושה של קומדיה המתפתחת כסיפור מתח או כסיוט בנוסח מחזות וסרטי אימה.
 
אצל יקיר האשמה והאחריות למה שהיה ומה שקורה חשופים ואילו אצל גיל הסיפור נע במהלך של כתב חידה האופייני למחזות אבסורד. כמו אצל יקיר, גם כאן  זה נעשה בנוסח הרולד פינטר, וקצת אדוארד אולבי. דברים נאמרים והצופה נדרש להבין ולפרש אל מה הם מכוונים.
 
עלילת המחזה מתארת איך זכריה, נכה בכיסא גלגלים, מגיח לדירתם של אלונה ועודד ביום שאביו מת.  אלונה, בהריון עם תאומים, ועודד ששונא את עבודתו, היה חברו הטוב של האורח הלא-קרוא מילדותם. הנכות של זכריה היא תוצאה של תאונת דרכים, כפי שמסתבר בשלב מתקדם של העלילה. עודד מחליט לקחת אחריות על חברו ולתת לו מקלט. מה שהוא אינו קולט זה שזכריה בא כדי לקחת - את הכל. בית, מכונית ואת אלונה.

פוליטי על נושא אישי
 
למען מי שיבואו לראות את ההצגה הטובה שביים יגאל זקס, לא אפרט את כל מה שקורה ואיך זה קורה בדירה שמעצבת התפאורה דפנה פרץ עיצבה כרצפה שעליה מסומנים חדרי השינה, המטבח, פינת האוכל, השירותים וחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה הגדול. גם הריהוט מסומן. כמו בסרט ״דוגוויל״. וכך גם השמירה על קווי המתאר של הדירה שתישבר בהדרגה. התאורה של יעקב סליב מוסיפה עומק לתרשים ופסקול המוזיקה מוסיף את המתח הנדרש. 

אבל גם גיל וגם זקס מבקשים שנבין משהו - כל אחד מנקודת מבטו, כפי שהואילו לפרטה בדף התכנייה. גיל מדבר על התנחלויות במפורש ובמשפטים שיש בהם ביטויים כמו השתלטות, קרקע, חדירה לחיים של אחרים, סדר עולם שמאיים על הקיים, ואפילו שאלות כמו מי התנחל קודם ומי אשם אחר כך ובמשפט המסכם הוא קובע כי המחזה שלו ״פוליטי על נושא אישי״.
 
זקס לעומתו מתבונן באדם שהוא ״מיקרוקוסמוס של דילמה קיומית בעולם רב תרבותי משתנה״. הבחירה שלו כבמאי היא לקחת את הסיפור האישי, הגלוי או הנסתר, בלי לנסות לפתור את כתב החידה של גיל, ולספר את סיפורם של שלוש הדמויות במחזה כסיפור אנושי פרטי שמעבר לכל פרשנות שתינתן לו יאפשר גם למטאפורה להתקיים. בכל מקרה, בכל פרשנות ובכל מענה על כל שאלה שהמחזה וההצגה מעלים, הוא אומר ״הבחירה היא שלכם". 
 
זה מעלה את השאלה האם זכותו של יוצר להימנע מנטילת אחריות על מה שהוא אומר לנו ולהטיל אותה עלינו. האם  זו תביעה לגיטימית מהצופים בהצגה ליצור אמירה במקום היוצר השותק? גם אם התשובה היא חיובית, עדיין אין בכך כדי לפטור את היוצרים - מחזאי ובמאי גם יחד - מלתת מפתחות למנעולים שהם שמים על יצירתם. המקרה הפרטי יכול להיות משל, אבל זה מחייב קיומו של נמשל קונקרטי - פוליטי בנוסח של גיל, או אנושי בזה של זקס. 

 
המתנחל (צילום: אורלי דניאלי)  

ריאליזם נושק לפנטסטי
 
כך או כך מדובר במחזה מעורר מחשבה, כתוב היטב ולרגעים מבריק ביכולתו לתאר הלכי נפש של שלוש הדמויות. ואת אלה עיצב מצוין יגאל זקס כשהוא מצליח ליצור עם שחקני ההצגה ריאליזם הנושק לפנטסטי, במצבים קומיים או דרמטיים, שמבטאים את האימה והחרדה הפרטיות והמשותפות, ובעיקר באמינות של ההתנהגות האנושית במצבים הלא צפויים.
 
אוהד קנולר מעצב מצוין ובעוצמה דמות מסוכסכת כעודד, שהאחריות לגורל הזולת מערערת את יציבתו הנפשית והיא זו שבה מתנחל זכריה, שאותו מגלם יעקב דניאל במשחק כבוש, בחלקה הראשון של ההצגה, שהופך למשחק כיבוש בחלקה השני, ולניצחון הדרמטי בסיומה. מעיין וייסברג מצוינת כאילנה, שמשתלטת בהתחלה על הכל אך מהר מאוד מוצאת את עצמה לכודה, בלי להבין, ובהמשך כמשת״פית של זכריה.
 
המחזה פותח בסיוע הקרן לפיתוח מחזאות מקורית מיסודו של מפעל הפיס, ואת ההצגה הפיקה ״קבוצת עבודה״ - עמותה ליצירה וקידום של תאטרון עצמאי ומקורי בסיוע של קרן מת״ן ותאטרון תמונע.