הבמאי הקולומביאני חוזה לואיס רוחלס התמודד בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה לפני כחודש, ויצא כמנצח הגדול בתחרות הבינלאומית "כרמל", שבה זכה סרטו "שם בדוי: מריה".
סיבה טובה לתפוס שיחה עם היוצר, שהגיע עם סרטו לסיבוב נוסף כאן, הפעם בפסטיבל "סרטים בערבה", שמתקיים בימים אלה בפעם הרביעית ביישוב צוקים בערבה התיכונה, שבסמוך לשמורת הטבע עשוש.
"במלחמה אין כבוד למין"
במרכז הסרט מריה (קארן טורס), נערה בת 13, חברת ארגון גרילה הפועל בלב הג'ונגלים העבותים. היא ושלושה נערים מקבלים משימה מבצעית, להביא את התינוק של המפקד למקום מבטחים בעיר הסמוכה. לוחמי הגרילה מקיימים יחסי מין עם הילדות-נערות שתחת חסותם, אבל הילדים שמגיחים לעולם לאחר מכן אינם רצויים בקהילה הלוחמת. אנחנו למדים שגם מריה בהריון והיא נושאת את התינוק של המפקד. במהלך המסע היא מתחילה להבין שייתכן שעדיף לה לחשוב על חיים חדשים, שלא בחסות ארגון הגרילה.
רוחלס, 47, עסק בראשית דרכו האמנותית בצילום סטילס. "מצאתי עניין בהעברת נרטיב בפריים אחד", הוא מסביר. "יותר מאוחר עברתי לצילום וידאו של קליפים מוזיקליים ויצא לי לעבוד עם כמה להקות חשובות בקולומביה, ואחד מהם הגיע אל 50 הקליפים הגדולים של ערוץ MTV הבינלאומי. בתוך כדי כך פתחתי עם כמה פרטנרים חברה בשם Rhayuela Films, ובמרוצת המהלך הבנו שאנחנו שואפים בעצם לתת לסיפורים שלנו ביטוי קולנועי, ושכל מה שעשינו לפני כן היה בעצם הכנה לכך".
"שם בדוי: מריה", סרטו השני באורך מלא, מתאר את מצבן העגום של ילדות המגיעות לשורות לוחמי הגרילה בג'ונגלים. על השחתת נפש האדם ואובדן צלם אנוש כשנמצאים בסיטואציה הזו כבר עשרות שנים, יש לרוחלס המון מה לומר. "יש במלחמה מידה רבה של אבסורד, אבל כזה שלעיתים קשה לראות אותו", הוא מציין. "אלא שלא צריך ללכת רחוק מדי. אנחנו עוסקים בגיוס ילדים להילחם, אבל זה לא בהכרח גיוס כפוי. במקרים רבים הוא נעשה מרצון. זה קורה במדינה אבודה, שבה החברה איבדה כיוון ודווקא הילדים שלנו הם הפגיעים והחשופים לאובדן הדרך הזה. המלחמה היא בעיקר קליידוסקופ שדרכו נראים לא מעט מרכיבים שקשה להבין או להסביר.
"זה המקום שבו מתגלה הנושא של אלימות מינית. לילדים שנוטלים חלק במלחמה מתייחסים כאל בוגרים, בנושאי אימונים, משימות, וציוד במשקל כבד שהם סוחבים. הכל ברור ומובן בתוך קונספציה מוזרה של שוויון, המתקיימת שם. אין חשיבות לגיל, למין וליכולות הפיזיות. באותה דרך נתפשת גם המיניות.
"במלחמה אין כבוד למין. אין התייחסות אחראית לעניין, שמצד אחד הוא רגיש וקריטי, אך מאידך מאוד טבעי בחיים. הבחירות של מה אני רוצה לעשות עם הגוף שלי, ועם מי ארצה לחוות את האינסטינקט החייתי ביותר בקיום שלנו, אינן שוות דיון או מחשבה. הדבר היחיד הברור הוא שמי שנוטל חלק במלחמה לא צריך להביא ילדים לעולם, כי משימת הלוחמים אינה לטפל בילדים אלא להילחם באויב. 'תכנון משפחה' אינו אלטרנטיבה ריאלית, משום שהם לא יודעים עליו דבר, ומשום שהתנאים בג'ונגל בכלל אינם מתאימים לזה.
"עבורי זו לחלוטין סטייה, אם חושבים על כך שמדובר בנערות בנות 14-16. דבר נוסף התורם לסוג זה של אלימות מינית זו העובדה שבנות חדשות המגיעות לג'ונגל מחפשות את הכתף המגוננת של לוחמי גרילה בכירים, מפקדים, כדי לזכות בסטטוס טוב יותר כדי לשרוד: קבלת אוכל טוב יותר, פחות משימות פיזיות וכו'.
"כל זה מסתכם בכך שנרשם אצל קבוצות הגרילה מספר גבוה של הפלות (וזה לא שאני בעד או נגד), אבל אף ילדה בת 12 לא אמורה להרות ולהפיל. אבל לכוחות המזוינים האלה אין שום אידיאולוגיה, פועל יוצא של 60 שנות לחימה בארץ שסועה וכואבת, שכבר לא יודעת איך לפתור את בעיותיה ללא אלימות".
לא פלא שהסיפור של מריה, אחת מרבות כמותה באווירה הזו, הטריד אותך וגרם לך לגולל את סיפורה.
"מריה היא אכן סך כל של הרבה בנות שפגשתי וראיינתי. מריה רק בת 13, אבל עם משא של אדם מבוגר. היא לוחמת, ילדה עם כלי נשק, ובת עשרה עם סוד: היא בהריון. והסיבות האלה, בסוף, הפכו אותה לגיבורה שלי. מבעד לדופק הפועם שלה ולמבט האטום בעיניה, אנחנו יכולים לראות את פניה החולות של מלחמה אבסורדית משסעת, שאין כל אפשרות למצוא בה אלמנט חיובי כלשהו, אלא רק חוסר היגיון שלא מאפשר להתקדם לשום מקום".
"שם בדוי: מריה" , תמונת יחסי ציבור
"לשאת רובה זו תעודת ביטוח, סמל מעמדי"
ערכת תחקיר בן שלוש שנים, על מנת לשרטט דמויות אמיתיות ואמינות. מה למדת על אותן ילדות? האם הן החליטו להצטרף לכוחות הגרילה בגלל עוני? ייאוש? היותן תאומות אבודות בעולם?
"הדבר הראשון שהפתיע אותי הוא שרבים הילדים, בנים ובנות, המצטרפים לכוחות הגרילה מרצונם החופשי. אבל כאמור, קולומביה היא מדינה שמתמודדת עם מלחמות מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת: מלחמות סמים, מלחמות בין פלגים פוליטיים, מלחמות על אדמות, מאבקי קבוצות גרילה. מה לא?
"בתווך נמצאת חברה אזרחית שאין לה ברירה אלא להיות תקועה בתוך מלחמה שאינה שלה, אך משפיעה קשות על חייה. הם קורבנות הנתונים למרות הקבוצות המיליטנטיות השולטות באזור שלהם, או אלה העוברות בהן ושוהות שם רק לזמן קצר. הם גדלו תוך הפנמת התובנה שאלימות היא הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן להשיג כבוד והצלחה. במילים אחרות, לשאת רובה זו תעודת ביטוח, סמל מעמדי. אין להם הרבה הזדמנויות עבודה, ויש מעט מאוד בתי ספר או פרויקטים מקצועיים המציעים עתיד מקצועי בחקלאות, למשל.
"באופן בסיסי, עומדות בפניהם שתי אפשרויות. האחת, לעזוב את המקום בו נולדו ולהפוך לעוד מאותו סוג הנודדים ממקום למקום, ללא שורשים, ללא בית וללא עבודה. השנייה, להישאר על פיסת האדמה שלהם ולשאת בתוצאות. במקרים מסוימים זה לשתף פעולה עם קבוצה אחת, זו השולטת במקום, עד שמגיעים אנשי הקבוצה היריבה והורגים אותך משם שעשית זאת. האפשרות הסבירה לכאורה היא להצטרף לאחת מקבוצות הגרילה, על מנת לזכות במזון ובהגנה. זה נשמע אבסורד לכאורה, ובעצם זה אבסורד למעשה.
"אלה לא בהכרח אנשים עניים. רובם איכרים שנפגעו רק מעצם העובדה שהם נקלעו לאש צולבת משני הכיוונים. הם לא מסוגלים לבחור צד, ובכל מקרה גורל מר מצפה להם. כך נהרסות משפחות רבות ואז אנשי הגרילה, או קבוצות אחרות, הופכות למשפחות האחרות שלהם".
"שם בדוי: מריה" , תמונת יחסי ציבור
סדנאות משחק ותיאטרון ל-1,800 ילדות
ספר קצת על קארן טורס. היא עושה עבודה נהדרת בסרט, אבל האם היא שחקנית מקצועית? איך איתרת אותה ומה גרם לך להעניק לה את התפקיד, שיש בו אחריות עצומה.
"כשחיפשנו אחר ילדה בת 13, עם מאפיינים פיזיים ונפשיים מאוד מוגדרים, הבנו שילדה שגדלה בעיר והייתה לה האפשרות ללמוד משחק, לא תוכל להיכנס לנעלי הדמות הזו, בדרך ייחודית וטבעית. לכן ערכנו מבצע ליהוק גדול במחוז של קולומביה שנקרא מטא, והגענו לבתי ספר באזורים שנחשפו למלחמה ויש בהם אוכלוסייה פגיעה.
"ערכנו סדנאות משחק ותיאטרון ל-1,800 ילדות, ולאחר כמה סיבובי ניפוי נשארנו עם 20. איתן ערכנו ראיונות מול מצלמה, בהם היה עליהן לגלם את הדמות שהן אמורות לשחק בתסריט. בשלב הזה קארן הייתה מבריקה. יכולנו לראות את הכוח והכנות בעיניים שלה, ובמשחקה. היא מקשיבה ומספקת את הסחורה. אני תמיד אומר שלא מצאנו בה שחקנית טבעית, אלא שמצאנו שחקנית שמעולם לא הבינה שהיא כזו. אני מרגיש שבשוט האחרון של הסרט, המבט שלה מכיל את כל קשת הרגשות שהיא אמורה לבטא. מעיניה נשקף העתיד".
שיתפת בסרט שחקנים מקצועיים ולצדם נון-אקטורס שאפילו לא נתת להם לקרוא את התסריט. איך בדיוק זה עבד?
"עבורי, אחד הדברים החשובים היה לא לאבד את הטבעיות ואת השפה של השחקנים הטבעיים הגדולים שאיתרנו. לאחר כיתות משחק שהם עברו אצלנו, התחלנו לעבוד איתם סצנה אחר סצנה. הם לא ראו תסריט, אלא הסברתי להם מה הולך להיות בסצנה. עשינו חזרות והם רשמו לעצמם טקסטים במחברות שהם קיבלו מההפקה. התסריט נכתב על ידי הילדים. הם לא היו צריכים לדאוג בנוגע ללמידה בעל פה של טקסטים שהונחתו עליהם, אלא התמקדו בשימוש בשפה הטבעית שלהם, שהם יכלו לחוש ולהבין לעומק.
"עם זאת, היינו חייבים לפקוח עין שהביצועים של השחקנים המקצועיים לא יאפילו עליהם. אבל אלה דברים שנפתרו במהלך הצילומים. כאשר הנון-אקטורס הגיעו לסט, הם הפגינו מקצועיות למופת וזה היה מדהים. לא הרגשתי ולו לרגע אחד שיש לי עסק עם שחקנים לא מקצועיים".
לגלות מבט של ילדה בת 13, שמייצר עתיד אחר
האם אין תקווה לשינוי בגורלה של קולומביה? האם נושא הסחר בסמים הוא קונפליקט מרכזי ביריבויות בין הקבוצות השונות במדינה?
"בתקופה הזו אמור להיחתם הסכם שלום עם FARC, אחת מקבוצות הגרילה בדרום אמריקה. זה צעד גדול, שיש בו תקווה. עם זאת, אני לא מאמין ששלום מושג באמצעות חתימה על נייר. אני חושב שהשלום יושג באמצעות החברה האזרחית, שתקלוט לתוכה לוחמים לשעבר ותכין אותם להתמודדות עם החיים האזרחיים. עלינו לבנות בזהירות זיכרונות שלא יחזרו על טעויות העבר. עלינו לסלוח זה לזה על העוולות שנגרמו, על מנת לבנות מצע חיים משותף לעתיד לבוא. ומעל לכל, עלינו לייצר מודעות לכך שזה עניין שנוגע לכולנו.
"ברור שגם הסחר בסמים הוא דלק שמזין אלימות. יש בזה רווחים גדולים לעוסקים בתחום, ואם לא תגובש מדיניות שמטפלת בנושא, אין ספק שההיסטוריה תחזור על עצמה גם אם המציאות תשתנה. למלחמה הזו יש הרבה חזיתות, ואם ננסה לטפל בכולן בבת אחת, זה יהיה גדול עלינו.
"מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתחיל לטפל בבעיות צעד אחר צעד, לפתוח בתהליך, להתחיל בקטן ואז להרחיב לאט לאט את המעגל. כנראה שגם בתהליך כזה נעשה טעויות, אבל גם נבין עד כמה הוא הכרחי".
"שם בדוי: מריה" , תמונת יחסי ציבור
סרטך זכה להיות מוקרן בפסטיבל קאן בקטגוריית "מבט מסוים". איך עברה עליך החוויה הזו?
"להגיע לפסטיבל קאן עם סרט שלך זה חלום של המון יוצרי סרטים, וכשאתה שם אתה סופג ביטחון שכנראה אתה עושה את הדברים נכון. להיות שם עם סרטי בתוך אוסף מרשים של סרטים שהוקרנו שם השנה בקטגוריה הזו היה מהלך מאוד חשוב עבורי. כך נפתחה בפניי הדרך להיכנס למעגל של שורת פסטיבלים ברחבי העולם. הרי כיוצרי סרטים אנחנו מחפשים דרך ליצירת דיאלוג עם קהל גדול בכל מקום שרק אפשר, בייחוד כשאתה מגיע לאירופה ממדינה רחוקה כשלנו. אני שמח שהסיפור של מריה נוגע בהרבה אנשים".
חוזה לואיס רוחלס, תמונת יחסי ציבור
מה הרגשת כשזכית בפרס "כרמל" לקולנוע בינלאומי בפסטיבל חיפה?
"ראשית, זה היה כבוד גדול, משום שהפרס הזה מייצג עבורי סוג של ודאות שיש בסרט משהו עמוק שנוגע באנשים, ולא משנה באיזו טריטוריה גיאוגרפית הם נמצאים ומאיזו הוויה תרבותית הם מגיעים. כנראה שסרטים מקרבים אותנו למצב הקיומי של האדם, באשר הוא. נהדר לגלות שמבטה של ילדה בת 13, מריה, מדבר בעד עצמו, ומייצר משהו שעבורנו הוא חשוב מאוד: עתיד אחר".
הסרט "שם בדוי: מריה" יוקרן היום, 18 בנובמבר 2015 ב-21:15 במסגרת פסטיבל "סרטים בערבה" (21-12 בנובמבר) בצוקים, בערבה התיכונה. לפרטים נוספים: 052-3666646. אתר הפסטיבל