כמו ב"לינקולן", גם בסרטו החדש של סטיבן שפילברג, "גשר המרגלים", הוא מטפל באירוע היסטורי מרכזי, שבו איש חזון אחד מתעמת עם דעת הקהל האמריקאית, בעידן של הסלמה והתלהמות.

חיפוש אחר אמות מידה מוסריות

הפעם זהו עורך הדין ג'יימס דונובן (טום הנקס) המקבל על עצמו, בתקופת המלחמה הקרה, תפקיד מפוקפק ההופך אותו, בן לילה, לאויב העם. דונובן מתבקש להגן, במשפט ראווה שסופו ידוע מראש, על מרגל שעבד בשירות ה-CIA. ב"לינקולן", היה זה נשיא נחוש עד טרוף לשים קץ לעבדות, שמוכן היה לשלם מחיר יקר ובלתי נתפס - רבבות הרוגים נוספים במלחמת האזרחים המתמשכת.

החיפוש אחר אמות מידה מוסריות, המדריכות אומה בתקופה של עימות ומשבר, העסיק את שפילברג כבר ב"מינכן" (2005). שם בדק האם "עין תחת עין" היא השקפת עולם מוסרית בהתמודדות עם טרור, ומסקנתו הייתה שרצח כנקמה, הוא דרך לא דרך, הגובה קורבנות נוספים משני צדי המתרס.

כבר בתחילת הסרט הוא שם בפיו של גיבורו, דונובן, משפט המגלם את התמה של הסרט: "אויב רע לנו, הוא לוחם טוב בארצו". כך הוא מסנגר על המרגל רודולף אבל (מארק ריילאנס) שבוחר לא לשתף פעולה עם שוביו, ולא להסגיר את סודות מפעיליו. לטענת דונובן, כיוון שאבל פועל על פי אותם ערכים שהצבא האמריקאי מנחיל לחייליו, יש לשמור על זכויותיו.

גשר המרגלים (צילום: יח"צ)        

קודם כל אדם

לא בכדי בוחר שפילברג לאפיין את המרגל שלו כצייר לפני שאנחנו רואים אותו מבצע פעולת ריגול. הוא מצייר - כלומר, הוא קודם כל אדם. בנוסף, הוא אדם נעים הליכות, רגיש ומופנם. למעשה, מלבד רגע בודד אחד בו הוא חוצה בעדינות מטבע לשניים ומטמין בתוכו צופן, אנחנו לא רואים אותו מבצע פעולה עוינת, ובטח לא אלימה.

מבחינה קולנועית הסרט אלגנטי, קלאסי, עשוי בהקפדה ובמיומנות. בפתיחתו סיקוונס וירטואוזי ללא מילים, המתאר את מעצרו של אבל. מיד לאחר מכן נפתחת דרמת בית משפט. אולם למרבה ההפתעה, פסק הדין ניתן באמצעו של הסרט. בדרך כלל, בדרמות בית משפט, החלק המשפטי וההכרעה מהווים את שיאו של הסרט, אך כאן, באופן מוזר, חלקו השני של הסרט פותח סיפור חדש, שהוא בעצם המחשה משונה לקו ההגנה של דונובן.

דונובן הצליח להציל את הלקוח שלו מהוצאה להורג, בטענה שכך תהיה אפשרות לסחור בו, למקרה שיפול לידי הרוסים חייל אמריקאי. ואכן, דקות ספורות לאחר מכן, אנחנו מתוודעים לקבוצה של נערים שגויסו להטיס מטוס ריגול, וכבר ברור לנו מה עומד להתרחש. צעיר ושמו גארי פאוורס ייפול בשבי, והדרך להחזירו הביתה במהירות, תהיה להציע עבורו את אבל. אבל אותו פאוורס, שהדאגה לגורלו אמורה להניע את חציו השני של הסרט, אינו מעורר אכפתיות, משום שלא הכרנו אותו כלל, וגם הסצנה בה הוא מתרסק בשטח האויב עשויה באופן לא משכנע, הן מבחינת המשחק והן מבחינת האפקטים.

גשר המרגלים (צילום: יח"צ)

טביעת ידם של האחים כהן אינה ניכרת
 
האחים כהן חתומים על התסריט אף הם. הם הגיעו בשלב בו היה גמור כדי להוסיף ברק והומור, אולם טביעת ידם אינה ניכרת. התסריט יבש ורציני. "אני יכול את השיניים שלי בבקשה?" מבקש המרגל בעת מעצרו. משפט שנשמע כאילו נכתב על ידי האחים כהן, אך הוא תלוש ומוזר בסרט, משום שהטון הכללי הוא אחר, ואין דומים לו בהמשך.

למרות האכזבה, סרטו של שפילברג ראוי לצפייה בזכות המשחק המוצלח של הנקס וריילנאס המצוינים, בזכות החזותיות, שכוללת בין השאר שחזור של ברלין בשנות החמישים בעבודת הנפשה ממוחשבת, ומשום שהסרט רלוונטי למתרחש בזירה הפוליטית העולמית, ונושא אתו מסר חשוב.