סיפור אהבה מפתיע

אני משער כי לפני זמן לא רב, כשרפי ניב, מנהלו האמנותי של תאטרון באר שבע, הביט בלוח השנה וחש את נקיפות הלב נוכח ההכרה שעוד מעט יחליף קידומת ויחגוג את יובל שנותיו, הוא החליט לתת מתנה לעצמו, לקהל שהוא משרת במסירות, ולביים מחזה כלבבו. הבחירה לא הייתה קשה. 

על המדף כבר המתין לו מונח המחזה ״הרולד ומוד״ מאת קולין היגינס, שנולד כסרט ב-1971 בכיכובם של רות גורדון ובאד קורט וברבות השנים הפך לאחד מסרטי הפולחן הגדולים של הקולנוע האמריקאי, ושוכן כבוד ברשימת 101 התסריטים הגדולים בכל הזמנים. ההצלחה אמנם נבנתה בהדרגה, אך היגינס היטיב להיבנות אתה, תחילה כשהפך את התסריט לנובלה, ואחר כך עיבד אותו למחזה עבור גאון הבמה הצרפתי ז׳אן לואי בארו.

העלילה מתארת מפגש אנושי וייחודי בין הרולד, נער בן 18, המתמחה בבימוי ההתאבדויות של עצמו, באמצעי מילוט מלחציה של אמו השתלטנית למצוא לעצמו בת זוג. הוא גם מעדיף להשתתף בלוויות ובאחת מהן הוא גם פוגש במוד, בעשור השמיני של חייה, אלמנה שהיגרה לארה״ב מגרמניה, וחיה בקרוון, ובין חפצים שהיא אוספת, כהומלסית משוכללת. המפגש הופך לידידות ומתפתח לסיפור אהבה מפתיע ולא מקובל לפחות באותה תקופה של שנות הששים.  

"הרולד ומוד" (צילום: מעיין קאופמן)

מראה מקום נפשי

כל מה שהיה על ניב להחליט זה מי יגישו לו את עוגת יום ההולדת הטעימה הזאת שהוא אופה, כשהוא מודע וזוכר שכבר הוצגה בהצלחה לפני 38 שנים בתאטרון באר שבע , עם ג׳טה לוקה ודורון תבורי, ולפני 20 שנה בבית ליסין עם ליא קניג ודודו ניב. שני דורות שמציבים אתגר לבמאי ולמי שזכו לראותם. 

הבחירה שלו, מתברר, הצדיקה את עצמה בדמותם של ליאת גורן, שב-30 שנות משחק גילמה תפקידים ראשיים, כמו סוניה של ״דוד וניה״ ושן טה ״הנפש הטובה מסצ׳ואן״ של  ועשרות תפקידי משנה זכורים לטוב, ותום אבני שבבאר שבע פרח כשרונו עד לממדים הנפלאים של רומיאו השקספירי. החיבור של שלושתם הוליד הצגה שהיא תאטרון של כשרון ונשמה מענגים.

הבימוי של ניב זורם בקלילות נכונה, ומתפתח לרגישות שיש בה גם הומור וגם מידה נכונה של רצינות.  ויש לו שותפים מצוינים בדמותם של ערן עצמון, מעצב התפאורה שהצליח להקים על הבמה בית אמיד וקר מימין וקרוואן תוסס וצבעוני משמאל, ובתווך קפץ יפה לכנסייה ולבית קברות, וברקע יצר נופים וחילופי עונות ומיקום בסיוע הקרנות וידאו מתוחכמות של יואב כהן ואדם לבינסון,  כולל חילופי  התמונות בעזרת תמונת רורשאך.

לאלה הוסיפו גוונים התאורה הרגישה לאלה שעיצב זיו וולושין, המוזיקה שכינס וערך אמיר לקנר, התנועה שעיצבה איריס לנה ובמיוחד התלבושות הנהדרות שעיצבה סבטלנה ברגר, אלה האופנתיות המרהיבות של אמו של הרולד, ואלה העוברות מסחבות, לכאורה, לקלילות ומקסימות של מוד.

מראה המקום הנפשי של ההצגה שניב ביים מצוי במאמר שלו בתכנייה והוא ציון מהותם הייחודית של מוד ושל הרולד הניצבים בתחילת המחזה משני עברי החיים ועוברים במהלכו שיעור. ״מוד, שבאה משם, מהשואה, ובחרה לחיות כל רגע בחיים בעוצמה, בשובבות פראית, בחרה ל'טרוף' את החיים, ולחגוג אותם״, הוא כותב. 

"הרולד ומוד" (צילום: מעיין קאופמן)

המשחק נענה לתפיסת הבמאי

ליאת גורן נענית לתפיסה הזאת במלואה והיא מנצלת להפליא את הטקסטים החיוניים של התפקיד, בתרגום הרענן של עידו ריקלין, שידע לאזן את הביטוי הרגשי עם המגע הקומי. גורן מצליחה להעביר את דמותה של מוד בתהליך שמתפתח מהביזאריות של המפגש הראשון עם הרולד, אל החיבור הפשוט, המסוקרן, ומשם אל עברה ״שם״ ואל קיומה כאן. 

משחקה של גורן נמנע מלגלוש אל הפן המפתה, הקומי והמוחצן של מוד. היא מדויקת וטבעית בכל שלב,  ומה שמתחיל כעיצוב עוטה סוד ממשיך ומתפתח לביטוי מעשי של הקשר המתהווה עם הרולד, מתרפק בנוסטלגיה-רוויית כאב על העבר, ופורח  בביטוי זהיר אבל מודע, של אהבה, וממנה אל המסקנה כי מעגל החיים שלה הושלם. 

בתוך תוכי הגן האנושי הזה ששמו מוד,  כותב ניב בתכנייה, שהוא רואה איך ״הרולד בעדינות ורגישות, ביכולת שלו להקשיב ולאהוב מחבר אותה לאט לאט לעבר ולרגשות, ומאפשר לה להגיע אל יום הולדתה השמונים שלמה מתמיד". תום אבני חי את ההבנה הזאת במלואה, כשם שהוא חי את הביזארי והמורבידי של הרולד שלפני כניסתה של מוד לחייו. 

בשלבים הראשוניים אבני מעצב דמות בפנים שהבעתם קרה, אדישה ונטולת חיים. זה נראה טבעי, אבל אז, בהיפתחות המיידית שלו אל השונה והבלתי מוכר, שמביאה אליו דמותה של מוד, מבע פניו מתרכך, עיניו מאירות, ומשחקו מגלה רקמות של חיים מתעוררים, מתבגרים, רגישים, נלהבים וכואבים. טבעי, כבר כתבתי.

בתפקיד אמו של הרולד יוצרת שירי גולן תפקיד מושלם של מחוות שמצדיקות - לפחות בעיניי - את התעלולים שעושה לה הרולד, כדי להימלט מאחיזת הכריש הטורף שהיא מעצבת בדיוק קומי. בתמונת המפגש שלה עם מוד היא יוצרת פנינת משחק למזכרת. זוהר מידן כמארי המשרתת, משלימה את אווירת ביתו של הרולד, ובעיקר במבע קומי מעוצב לכל כניסה. 

ענבר דנון מצליחה ליצור את הקומי-פארסי  המופרך של שלוש כלות פוטנציאליות שהאמא מנסה לשדך לבנה, ואפילו גונבת באמצעותן את ההצגה. יובל כרמי משעשע בתפקיד הכומר המקומי שנתקל במוד פעם אחר פעם. רון ביטרמן מדויק בעיצוב שני תפקידיו - הפסיכיאטר שמנסה להכניס את הרולד לתלם ומפקח המשטרה שמנסה להכניס את מוד למסגרת החוק. דני שפירא יעיל כגנן וכשוטר עייף.

"הרולד ומוד" (צילום: מעיין קאופמן)

בסיכומו של דבר ״הרולד ומוד״ בתאטרון באר שבע היא סיפור אהבה מענג בהצגה הנהנית מכשרונות רבים ובראשם ליאת גורן ותום אבני.