מייק בורשטיין, 70, משוחח איתי מביתו בלוס אנג'לס. אקורד הפריצה הקולנועי הגדול שלו, "שני קוני למל", חוגג 50 שנה להפקתו, ועותק חדש שלו, שעבר רסטורציה, יפתח את פסטיבל הקולנוע היהודי (שני, 7 בדצמבר 2015) בסינמטק בירושלים.

בורשטיין מדבר ברציפות, מזכיר נשכחות ומשחזר אנקדוטות קטנות כגדולות שהוא זוכר בבהירות רבה. על הסרט ועשייתו, כמו גם על פרקים רבים אחרים בקריירה המפוארת שלו. רשות הדיבור לקומדיאנט.

"כשאמרו לי שמסקין יגלם את אבא שלי, רעדתי ממש"

"את תפקיד קוני הכרתי טוב מאוד מההצגות שלנו ביידיש. בכל זאת, הסרט היה מבוסס על המחזמר 'שני קוני למל' של אברהם גולדפאדן, וזו הייתה דמות ששיחקתי לעתים קרובות בהצגות שלנו. גולדפאדן ביסס את המחזמר שלו על 'קומדיה של טעויות' של שקספיר. הוא פשוט העביר את זה לעיירה במזרח אירופה מסוף המאה ה-19.

"הסיבה שבחרו דווקא בי לשני התפקידים, כשהייתי בן 19 בלבד, הייתה אחרת. לפני הסרט היה המחזמר שהועלה על במה. יעקב בודו שיחק את קוני ומישהו אחר את מקס, המאהב. בסרט הם רצו שאותו שחקן יגלם את שניהם, וכנראה שבודו לא התאים לשני התפקידים. למזלי התאמתי לשתי הדמויות. בשבילי זה היה כבוד לגלם את הדמות הזו, כי קוני למל היה דמות מאוד ידועה במשך 100 שנה בתיאטרון היידי. כל הגדולים שיחקו אותו.

"היום, במבט לאחור, אולי הייתי צריך לחשוב פעמיים אם לעשות את שתי הדמויות. אבל כבחור בן 19, הייתה לי חוצפה, וזו הייתה הזדמנות בלתי רגילה להופיע בסרט כזה, עם גדולי השחקנים על במות התיאטרון העברי. לא היו לנו שחקני קולנוע אז, כל השחקנים היו שחקני במה. ביום צילמנו, ובערב הופענו בהצגות.

מייק בורשטיין. שני קוני למל (צילום: יח"צ)

"זה היה עבורי בלתי נתפס להופיע עם מסקין, קלצ'קין ורודנסקי. כשאמרו לי שמסקין יגלם את אבא שלי, רעדתי ממש. זה כמו שהיו אומרים לי שאני עומד להופיע לצד לורנס אוליבייה. זו באמת הייתה הזדמנות גדולה וכבוד גדול להופיע עם השחקנים האלה וגם עם הצעירים, בהם 'שלישיית התאומים', פופיק ארנון, אושיק לוי וחנן גולדבלט וגם שלמה וישינסקי.

"היה גם סטטיסט אחד, שסיפר לי כעבור שנים שהוא התחיל את הקריירה שלו בסרט הזה בתור רוח רפאים. זה היה דודו טופז. הוא היה מאלה שרצו עם סדין על הראש בתור רוחות רפאים שהפחידו את רודנסקי בסצנה בחוץ, בלילה.

"בערב שלפני יום הצילומים האחרון - של הסצנה ההמונית של החתונה, עם המון סטטיסטים ותזמורת - המפיק מרדכי נבון מת. קיבלתי טלפון להגיע לגבעתיים, לאולפני גבע. ישבנו ביחד ולא ידעו אם הוא השאיר כסף ליום האחרון של הצילומים. כמעט לא סיימנו את הסרט בכלל. למזלנו, דידי גולדשטיין, אחד המנכ"לים של אולפני גבע, בירר ומצא, או השיג, את הכסף. בסופו של דבר הצלחנו לצלם את הסצנה האחרונה.

"את הסרט צילמנו ב-1965, והוא הוקרן לראשונה ב-1 ביולי 1966, בדיוק ביום ההולדת שלי, בקולנוע הוד בתל-אביב. שם נערכה הפרמיירה, וראש ההמשלה אז, לוי אשכול, היה נוכח. בארץ היו אז, אם איני טועה, שלושה מיליון תושבים. חצי מהמדינה קנו כרטיסים וראו את הסרט. אל תשכח גם שזה היה הסרט הישראלי המוזיקלי הראשון בסינמסקופ ובצבעים. עוד לא היה דבר כזה, בתקציב כזה. היינו חלוצים.

"בזמן צילומי הסרט לא הייתה בארץ מעבדה בצבע. אז כל יום היו שולחים את הראשס שצילמנו במטוס אל על ללונדון. שם היו מפתחים את הנגטיב, ורק כעבור שלושה-ארבעה ימים קיבלנו בחזרה את התוצאות. בהשוואה להיום, מה שהיה אז זה כמו בימי הביניים. אתה מצלם יום שלם ולא יודע אם יצא משהו.

"הקטע שבו רואים באותו פריים את שני קוני למל יחד, כשהם פוגשים זה את זה, היה עבורי הכי קשה. היום עושים את זה עם גרין סקרין (מסך ירוק). אז היו צריכים לסגור פיזית באמצעות כיסוי שחור חצי מעדשת המצלמה, וצילמו אותי כקוני בצד ימין של הפריים. אחר כך החזירו את סרט הצילום לאחור, סגרו את הצד השני של העדשה, ואז עברתי לצד השני של הפריים, והייתי צריך לזכור את הטיימינג של התשובות של מה שעשיתי בצד הימני. אני לא יודע איך עשיתי את זה. זה היה פלא. קצת רואים בסרט את הקו באמצע שמחלק את העדשה, אבל זה הכל.

"גם האופן בו חיברו את פס הסאונד, שהוקלט בטייפ נגרה, היה יוצא דופן. למדתי עריכה באותם ימים, כך שבכל רגע פנוי הייתי נכנס עם נלי גלעד, עורכת הסרט לחדר העריכה, והיא לימדה אותי איך לעשות סינק בין התמונה לקול. וכל זאת לעומת האמצעים של היום, שהם כמו מדע בדיוני. לפני כחודש, בפסטיבל הסרטים הישראליים של מאיר פניגשטיין בלוס-אנג'לס, אחד הסרטים הדוקומנטריים היה של בחור שצילם את כולו באייפון שלו. הוא אמר שזה עלה לו 3,000 דולר. סרט שלם שצולם כולו באייפון. אז אני כבר לא מבין כלום".

שני קוני למל (צילום: יח"צ)

הקונץ של אורי גרוס

איך היה החיבור בינך ובין במאי " שני קוני למל", ישראל בקר?

"ישראל בקר החזיק את הזכויות ל'שני קוני למל', אבל הוא אף פעם לא ביים סרט. נדמה לי שהוא הופיע באיזה סרט לפני שעלה לארץ, אחרי השואה, אבל לא ביים בעצמו. אני חושב שהוא בחר בי כי ראה שיש לנו שפה משותפת. אני הרי חיית במה, ובזכות הניסיון שלי כבר מגיל 7, הוא הבין שלא תהייה לנו בעיה להסתדר בעבודה משותפת. וכך היה.

"בגלל חוסר הניסיון שלו בקולנוע, המפיק הביא מאיטליה את שלושת הטכנאים הראשיים, את הצלם הראשי, את המקליט הראשי ואת התאורן הראשי. הצלם היה אדם גרינברג, שהיום הוא שכן שלי בלוס-אנג'לס, ובמשך שנים עובד כאן כצלם מוביל. הפוקוס פולר היה אמנון סלומון.

"עבור כולנו זו הייתה טבילת אש גדולה ראשונה. המאפר היה אורי גרוס וביום הצילומים הראשון, כדי להפוך את קוני לשתום עין, הוא השתמש בחומר נוזלי שהוא שם לי על העין. בתום יום הצילומים הייתי צריך להופיע בהצגה 'המגילה', בקריית חיים, נדמה לי. אז אמרתי לו, 'תוריד לי את האיפור, שאוכל לנסוע לעבודה'. הוא אמר לי, 'זה בסדר, לך הביתה, שטוף את זה במים וסבון וזה יירד'. ניסיתי פעם, אחת, פעמיים, שלוש, וזה לא יורד. והעין שלי סגורה. לא הייתה לי ברירה והופעתי באותו ערב עם עין שתומה. הגעתי למחרת לצילומים, נכנסתי לחדר האיפור ואורי עומד שם וצוחק. אמרתי לו, 'מה אתה צוחק, אתה יודע מה עשית לי? הופעתי כמו אידיוט על הבמה. מה זה!'. אז הוא אמר, 'עשיתי לך ככה איזה קונץ... זה יורד רק עם אצטון. זה חומר כמו זה שנשים שמות על הציפורניים שלהן'. הוא חשב שזה מצחיק...

"בנוגע לבקר, נודע לי שכשהוא היה שחקן צעיר בפולין, לפני המלחמה, הוא גנב הצגה של אבא שלי, 'חתונה בעיירה', אחד ממחזות הזמר הידועים ביותר שלו, משהו בסדר גודל של 'כנר על הגג', בזמנו. מתברר שבפולין היה שחקן אחר בשם בן ציון ויטלר, שידע שלבקר יש זיכרון חזותי מיוחד - עליו הוא מספר גם בסרט הדוקומנטרי שעשו על המשפחה שלנו, 'הקומדיאנטים'. הוא אמר לו, 'אתן לך 500 זלוטי כדי שתיסע לוורשה ותעתיק לי את ההצגה של פסח בורשטיין'. והוא עשה זאת ומכר לו את ההצגה. יום אחד ויטלר העלה את ההצגה של אבי, שנודע לו שהוא מציג אותה בריגה והוא לא הבין איך השיג אותה ומי מכר לו את סיפור. זה הרי היה רכוש שלו.

"כשהגענו לארץ, ב-1954, ישבנו ערב אחד בקפה כסית. ובקר ניגש לשולחן שלנו ואמר לאבא: 'מר בורשטיין, כבוד הוא לי להכירך. אתה לא מכיר אותי, אבל אומר לך מי אני ואתה תדע. אני הוא זה שגנב ממך את ההצגה 'חתונה בעיירה' ומכרתי אותה לויטלר'.

"אבא שלי כמעט התעלף ולא הסכים לדבר איתו במשך שנים. כשבקר החליט לעשות את 'שני קוני למל', הוא הציע לאבא את תפקיד העגלון שמביא את קוני למל לחתונה - כדי לעשות איתו שלום, אחרי כל כך הרבה שנים. הוא אמר לעצמו, 'איך עשיתי דבר כזה לבן אדם? לפחות יש לי עכשיו הזדמנות להחזיר לו משהו'. אבא הסכים, וזו אכן אחת הסצנות הנהדרות, עם אחד השירים הנפלאים, 'הבו עז לתיש'. זאת הייתה סולחה מאוד מיוחדת, כי בקר היה יכול לבחור בכל שחקן אחר, אבל זה שאני ואבא שלי שם בעגלה, זה ממש מחמם את הלב".

"הסרט הזה הזניק אותי לטופ של האמנים בארץ"

אפרופו המוזיקה , " הייתי קוני למל" הוא ככל הנראה הלהיט הכי גדול שלך, למרות שכזמר היו לך שירים רבים אחרים.

"'הייתי קוני למל' זה שיר שזוכרים אפילו אלה שלא זוכרים את הסרט. הקרדיט למוזיקה הוא של שאול ברזובסקי שכתב והלחין, כשלתרגום מיידיש אחראי משה סחר. העיבוד והניהול המוזיקלי היו של שמעון כהן. הקלטנו את הפסקול עם הפילהרמונית בהיכל התרבות, ואחר כך עשינו ליפסינק לכל השירים. ז'רמן אוניקובסקי הייתה היחידה שלא שרה, כי לא הייתה זמרת, ולכן קראו לעדנה גורן לשיר את תפקידי השירה שלה".

אחרי הצלחת הסרט הפכת לאייקון בידור?

"הסרט הזה היה בשבילי כמו 'הבוגר' לדסטין הופמן. הוא הזניק אותי לטופ של האמנים בארץ. אני מוכרח להודות שקל לפעמים להגיע למקום הזה, אבל לא כל כך קל להישאר בו. היו לנו אמנים שהגיעו לטופ ונעלמו. למזלי, בגלל שנולדתי להורים שחקנים והיה לי את הניסיון מהבית, מהילדות, הייתה לי היכולת, עם עליות וירידות קטנות, להמשיך. העובדה שאני גם זמר, גם קומיקאי, גם שחקן וגם בדרן, עזרה לי. ברקע שלי מהבמה ביידיש, הייתי צריך ללמוד לשיר, לרקוד, לביים, לשחק. אז היו לי הכלים לשרוד בארץ בכל מיני שלבים ופאזות, גם כזמר וגם כמנחה טלוויזיה.

"הנחתי, למשל, ב-1978, את אחת התוכניות הראשונות של כישרונות צעירים של רשות השידור, בשם 'תן הזדמנות'. זה כמו 'כוכב נולד' של היום. לפני כן, אחת מתוכניות הבידור הראשונות של הטלוויזיה, כשהיא רק התחילה, ב-1969, הייתה 'מי אתה מייק בורשטיין', תוכנית בידור. תקליטי CBS התחילו אז להחתים זמרים בארץ, את חווה אלברשטיין, יהורם גאון, הדודאים, אריק איינשטיין ואריק לביא. והחתימו גם אותי. יש לי מאז ועד היום 25 תקליטים אריכי נגן.

"התחלנו אז גם עם הצגות לילדים ופסטיבלי ילדים. שלוש פעמים זכיתי במקום הראשון בפסטיבל שירי ילדים. השתתפתי בקדם אירוויזיון הראשון ב-1981, וכמעט זכיתי. על כל הדברים האלה אני ממש מודה וגאה בהם. למזלי הצלחתי במשך כל השנים לשרוד כשחקן, זמר ובדרן בארץ".

מייק בורשטיין (צילום: יח"צ)

קוני למל מול הפירמידות

היו גם שני סרטי "קוני למל" נוספים

"ב-1976, עשר שנים אחרי הסרט הראשון, בא אלי הבמאי יואל זילברג עם הרעיון לעשות עוד סרט. העלילה היא שקוני למל המקורי כבר סבא, וכמי שהיגר לארצות הברית, הוא שולח את הנכדים שלו לארץ. 'קוני למל בתל-אביב' הצליח אפילו יותר מהסרט הראשון. ליואל היה את אותו רקע שלי. אבא שלו היה שחקן בתיאטרון 'אוהל' וגם הוא ירש את התיאטרון. היה לו חוש באשר למה הקהל בארץ רוצה.

"אחר כך כתבנו יחד את 'קוני למל בקהיר'. זה היה הסרט הישראלי הראשון שצולם במצרים ב-1983. נסענו לשם וזרקו אותנו משם, כי ראו שלא היו לנו אישורים לצלם שם. נסענו לפירמידות, לבשתי את הבגד של קוני למל והצטלמנו מול הפירמידות. ופתאום הגיע אוטובוס עם תיירים ישראלים, והתחילו לצעוק מצלמים סרט, וברחנו משם. למחרת במעריב הייתה כותרת, עם תמונה שלי: שלטונות מצרים גירשו את קוני למל מקהיר.

"ליואל ז"ל היה כישרון אדיר. הוא ידע לכתוב, וזו הייתה עבודה משותפת נהדרת. חבל לי שכל החלוצים, בהם גם מנחם גולן ז"ל, שיואל עבד גם איתו, הולכים ונעלמים. אני מודה על כך שהייתי צעיר מספיק, כדי שאוכל להעביר הלאה את הניסיון האישי שלי איתם.

"אם תשאל אותי, הכישרון הגדול ביותר בקולנוע הישראלי היה שייקה אופיר. בשבילי הוא היה הגדול מכולם. רק בזכות הסצנה האחרונה ב'השוטר אזולאי', ומה שהפנים שלו מצליחות להעביר בה, מגיע לו את הכבוד הגדול ביותר. אבל מה, לא העריכו אותו מספיק בחייו. לצערי יש לנו טבע כזה שלא יודעים להעריך את האמנים שלנו כשהם בחיים. רק כשהם נעלמים, פתאום נותנים להם את ההערכה הנכונה".

רומן עם דני קיי ברצועת הבורשט

במוזיקה באת לידי ביטוי במסגרת פסטיבל הזמר ב-1967, עם "מי יודע כמה"

"יש כאן סיפור מעניין. השיר שלי זכה במקום הראשון. אבל באותו פסטיבל, כשספרו את הקולות, שולי נתן יצאה לבמה ושרה את 'ירושלים של זהב', מחוץ לתחרות. ראש העיר אז טדי קולק הזמין אצל נעמי שמר שיר על ירושלים, והיא כתבה לו, ובהפסקה שולי נתן יצאה עם גיטרה וביצעה אותו. והקהל השתגע, והיא הייתה צריכה לשיר את זה עוד פעם.

"למרות שהשיר שלי היה שיר נהדר וזכה במקום הראשון, וקיבל הרבה תגובות טובות, שידרו אותו הרבה ועד היום זוכרים אותו, התפרסם אז יותר ההמנון הישראלי השני, 'ירושלים של זהב', ועשה היסטוריה. היה לי המזל להיות נוכח בכמה אירועים היסטוריים בתולדות המדינה וזה היה אחד מהם. הפסטיבל נערך באפריל 67' וכעבור חודשיים החלה הכוננות וירדתי לדרום. הייתי בצוות הווי ובידור, יחד עם בני ברמן. בזמן מלחמת ששת הימים הופענו בפני החיילים.

"אחרי המלחמה, ביולי 67', הודיעו לי שדני קיי מגיע להופיע בפני החיילים ובפני הפצועים בבתי החולים. והיות ואני אמריקאי, ביקשו ממני ללוות אותו, לפתוח את התוכנית שלו ולתרגם אותו. קפצתי על זה, כי דני קיי היה האלוהים, האליל שלי. במהלך העבודה המשותפת הוא הסתכל עליי בצורה מאוד מוזרה, ולאחר מכן אמא שלי סיפרה לי שהיא ודני קיי היו ב-1936 צמד בידור והופיעו יחד בהרי הקטסקילס, רצועת הבורשט. היה להם רומן ואמא אמרה לי: 'הוא יכול היה להיות אבא שלך'. אבל אז היא פגשה את אבא שלי. דני קיי רצה להופיע בהצגות ביידיש, אבל לא קיבלו אותו, אז הוא הלך לברודוויי".

אז לא התרשמת מי יודע מה מדני קיי האדם?

"הוא היה אמן ענק, אבל כבן אדם היה טיפוס ממורמר, לא נחמד. ראיתי אותו מאחורי הקלעים ומאוד התאכזבתי ממנו. זה היה הלם בשבילי לראות איך שחקן כזה גדול מתנהג ככה. אבל כשקראתי את הביוגרפיה שלו, הבנתי שהיו לו חיים מאוד לא קלים, וכנראה שזה בא לידי ביטוי בחייו הפרטיים".

"הציעו לי לעשות את 'קוני למל בכנסת'" 

יש אחר כך זכית בתוכנית טלוויזיה באירופה

"ב-1978 הציעו לי תוכנית טלוויזיה בהולנד, שאותה הנחיתי במשך ארבע שנים. את ההולנדית, שזו כבר הייתה השפה השמינית שבה אני דובר, למדתי אצל עולה חדשה מהולנד, בבני ברק. בעקבות התוכנית בהולנד, הציעו לי ב-1981 להחליף את השחקן הראשי בהצגה מאוד מוצלחת בברודוויי, בשם 'בארנום', על מנהל הקרקס הגדול. כמובן שנעניתי, בין היתר כי נולדתי וגדלתי בארצות הברית ואנגלית זו שפת האם שלי. באו לראות אותי כל לילה בהצגה הרבה ישראלים, מגדולי מנהיגי המדינה ועד תיירים. זה בעצם מה שהחזיר אותי אחרי הרבה שנים לפעילות גם בארה"ב".


מייק בורשטיין כבארנום (צילום: יח"צ)

בשנות ה-90 והאלפיים הופעת בעיקר בסדרות. ספר לי כך.

"חייתי אז בניו-יורק, ואנשי ההפקה של הסרט 'מינוטאור' באו לצלם שם. ישבתי לארוחת ערב עם הצלם דוד גורפינקל ועם המפיק דודי זילבר. הם חיפשו שחקן לגילום ראש המוסד וגורפינקל הציע אותי. וכך גילמתי בסרט הזה את ראש המוסד. באותה תקופה גם הופעתי בסדרה האמריקאית 'חוק וסדר', ובהצגות כאלה ואחרות.

"בשנות ה-90 עברתי תקופה קשה כשאשתי הראשונה עידית חלתה בסרטן. במשך ארבע שנים היא נלחמה במחלה, בבית החולים שיש לו את המחלקה הכי ידועה לטיפול בה, ונשארתי שם איתה כמובן. לצערי, היא נפטרה. לקח לי כמה שנים להתאושש, עד שלמזלי פגשתי את האישה הנכונה, ציונה, שתזכה לחיים ארוכים. היא חיה בלוס-אנג'לס, החלטתי לעבור לשם, להינשא לה ולהתחיל לחיות מחדש. גם הילדים שלי עברו לפה, כדי שנהיה יחד, ועכשיו גם הנכדים פה.

"מזה 15 שנה הבסיס שלי הוא לוס-אנג'לס, ומכאן אני עושה את הגיחות שלי, לארץ, להולנד, לדרום אמריקה, ולכל מיני מקומות אחרים. בשנים האחרונות אני מתגעגע יותר ויותר לעבוד בארץ, אז חזרתי לכמה הצגות ב'יידישפיל', עשיתי את הסדרה 'אלביס', שזה ההמשך של 'אסתי המכוערת', ואני מגיע גם בסוף ינואר לעשות תפקיד ראשי בסדרה חדשה, 'ערפד יהודי', שנעשית עבור הוט על ידי מני יעיש וציון ברוך. זה כיף לחזור, ועוד לדמות מאוד שונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו. אני תמיד מחפש אתגר חדש. כבר הציעו לי לעשות גם את 'קוני למל בכנסת', אבל אני אומר שיש כבר מספיק קוני למלים בכנסת. שחקן צריך לדעת גם מתי מספיק לחזור לאותה דמות".

לפני כשנה וחצי העלה בורשטיין כאן את 'רביזור', ב'יידישפיל', בבימוי צדי צרפתי. "אני מנסה מדי פעם לחזור גם קצת ליידיש", הוא אומר. "אני פשוט לא רוצה שהשפה הזאת תיעלם. זו חובה שלי והבטחה שלי להוריי, שלא אזניח את היידיש. אז מידי פעם אני מנסה לחזור ולהופיע גם ביידיש".

הקולנוע הישראלי התבגר מאז "קוני למל"?

"הבמאים והתסריטאים שלנו גדלו עם השנים ורוצים לבטא את המציאות הישראלית. לא רק לעשות סרטי בידור ואסקפיזם. השאלה היא האם הציבור בארץ מקבל את כולם? האם זה מסחרי? לעשות סרטים בעלי מסרים אישיים שיספקו את יוצריהם, זה לגיטימי. אני אישית מהדור, מהאסכולה ומהפילוסופיה של הבידור. אני בדרן. אני לא אומר שאין מקום לסרטים חשובים, בעלי מסר, אבל זה לא הסגנון שלי. ואני חושב שהקהל שלי מצפה ממני שאני אבדר אותם. שאשאר באלמנט שלי".

מייק בורשטיין (צילום: יח"צ)

"שני קונילמל" יוקרן ביום שלישי, 8 בדצמבר ב015 ב-17:00 במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי ה-17, 12-7 בדצמבר, סינמטק ירושלים. הזמנת כרטיסים: 02-5654334 .