מחול - "מנדרליי" – ציני, אינטליגנטי, מעורר מחשבה

בחולייה השנייה בטרילוגיה האמריקאית של לארס פון טרייר ממלאת את מקמה של ניקול קידמן כגיבורה גרייס השחקנית ברייס דאלאס הווארד. הפעם גרייס מנסה להנחיל דמוקרטיה לעבדים שחורים באחוזה שבה כי שכחו שהעבדות באמריקה בוטלה.

ביקורת בשלט רחוק

ב-2000, כשגאון הקולנוע הדני לארס פון טרייר זכה בפסטיבל קאן על סרטו "רוקדת בחשיכה" הוא זכה לביקורת קשה מצד מבקרי אמריקה, על כך שיוצר שמעולם לא ביקר ביבשת הגדולה, העז לבקר את מערכת המשפט ותחנות הצדק שם.

"נקמתו" של הבמאי, שכף רגלו באמת לא דרכה באמריקה - בעיקר משום שהוא סובל מחרדת טיסות - לא איחרה להגיע. טרילוגיית סרטים – "דוגוויל", "מנדרליי", ובהמשך "וושינגטון" – שמציגה מזווית ראייתו באורח ציני נלעג, מגוחך ומופרך את כל הערכים שעליהם מבוסס אורח החיים האמריקאי, הכביכול נאור, כביכול פתוח, כביכול מוסרי, ובעיקר כביכול צדקני, שבני ארה"ב כל כך גאים בו.

ב"דוגוויל", שבו כיכבה כזכור ניקול קידמן, תיאר הבמאי את קורותיה של גרייס הבורחת מפני מאפיונרים מחד ומאנשי החוק מאידך, ומוצאת מקלט בעיירה דוגוויל, שתושביה הרחומים מוכנים לקלוט אותה. בתמורה, היא עוזרת להם בעבודות שונות. מהר מאוד זו הופכת עבורה לעבודת פרך תובענית, והתושבים מתחילים לנצלה יותר ויותר, עד שהניצול הופך להתעללות אכזרית ולאונס. גרייס תיכנע לבסוף ל"חוקי הצדק" של החיים, תשלים עם העובדה שנקמה הוא רגש אנושי, ובעזרת חבורת הרוצחים של אביה המאפיונר תחסל את כל תושבי דוגוויל ותעלה את העיירה באש. סוף פרק ראשון.

ניקול קידמן הותשה על ידי חווית העבודה עם פון טרייר ולא הייתה מוכנה לחזור על כך שוב. וכך אנו מגיעים אל הפרק השני בטרילוגיה, שבו משחקת בתפקיד גרייס ברייס דאלאס הווארד, בתו המקסימה של הבמאי רון הווארד.

משחררת העבדים

השנה היא 1933. גרייס מגיעה עם אביה ועם צבא הגנגסטרים שלו לאלבמה שבדרום ארה"ב ומכוניתם עוצרת ליד מנדרליי, אחוזה גדולה. גרייס, שמבחינה באותות מצוקה במקום, מתעלמת מאזהרתו של אביה שלא להתערב לעניינים לא לה, ומגלה לחרדתה שהמקום מתנהל על ידי אדונים לבנים שמשפיטים את עובדיהם השחורים, ומתנהלים כאילו העבדות לא בוטלה באמריקה, 70 שנה קודם לכן.

הבחורה (בעלת חוש צדק מפותח, כבר אמרנו?) מחליטה להישאר במקום עם ארבעה בריונים ועורך דין מאנשיו של אביה, ולכפות עליהם את חוקי השוויון הבין-גזעי. הגבירה השולטת במקום (לורן באקול) שוכבת על ערש דווי והיא מבקשת מגרייס להשמיד מחברת עבה ישנה הטמונה תחת מזרונה. מתברר שהמחברת הזו מכילה את קודי ההתנהגות שעל פיהם מתנהל המקום, ויש בו תיאורים מפורטים של העבדים השחורים, מאפייני האישיות שלהם ותכונותיהם.

גרייס אומרת לאביה (ווילם דפו), "הבאנו אותם לכאן, ניצלנו אותם ועשינו אותם למה שהם היום", ובניגוד לאזהרותיו שתכניותיה לגאול את מנדרליי ייכשלו, בדיוק כפי שקרה לה בדוגוויל, היא פותחת במלאכת הדמוקרטיזציה.

קשה לה לרכוש את אמונם של השחורים, בראשות וילהלם (דני גלובר), המבוגר בעל הניסיון. היא מציעה להם שוויון זכויות והם לא יודעים איך בדיוק לנהוג בו, אבל גרייס מבינה שהעניין דורש סבלנות. היא גם צריכה להתמודד עם מורת רוחם של יורשיה של הגברת הזקנה, שנאלצים לקבל עליהם את הדין, שעבדיהם והם שווי זכויות עתה.

אט אט לומדים השחורים, לקבל החלטות בעצמם לגבי עתידם, בהצבעה בישיבות דמוקרטיות. היחיד שאינו מוכן לקבל את הפטרוניזם של גרייס הוא טימותי (אייזק דה בנקול), הצעיר והפראי. אבל איכשהו התנהלות העניינים בחווה, שעבדה היטב במצבה הקודם, בחווה מתחילה להשתבש, ואפילו קציר הכותנה ניזוק והתושבים נשארים רעבים.

עקב כך מתרחשת טרגדיה: קלייר, בתם של העבדים לשעבר ג`ק ורוז, מתה במיטתה, כנראה מחוסר מזון, ומתברר שהזקנה וילמה גנבה את מזונה. בישיבת חירום שמתכנסת מתקבלת החלטה ברוב קולות, למורת רוחה של גרייס, להוציא את וילמה להורג. טיעוניה של גרייס שמדובר רק באקט נקמני, שבכל מקרה לא ישיב לחיים את קלייר, לא מתקבלים, ולכן היא לוקחת על עצמה לבצע את גזר הדין. כך, באמצעות שחרורם מהעבדות, וקבלתם את עול קבלת ההחלטות על גורלם, הופכים השחורים לגוזרי דיני נפשות, וגרייס הופכת לרוצחת. אכן דמוקרטיה במיטבה.

וזהו רק האקורד הראשון של אובדן השליטה במנדרליי של גרייס, שכבר חשבה שתכניותיה עולות על המסלול הנכון ואף שיחררה את הבריונים של אביה. אלא שלאחר שהוסר מעל השחורים איום הגנגסטרים, הדמוקרטיה הנרכשת – ללא כלבי שמירה - לובשת צורה של מפלצת אכזרית מתפרעת.

כל הסטנדרטים שגרייס ניסתה להקנות לשחורים מתמוססים, ודווקא באמצעות הכלים שהיא נתנה בידם, וגם הניסיון הנואש שלה לפנות לספר החוקים שמצאה מתחת למזרון של הגברת הזקנה, יחשוף בפניה תגלית מפתיעה.

בדומה ל"דוגוויל", גם ב"מנדרליי" התפאורה מינימליסטית ומזכירה במת תיאטרון. רצפה צבועה (עליה מסומנים שמות הרחובות) עם מעט מאוד עזרים נוספים. כמה קירות, גדר עץ קטנה, חלון עם זכוכית שבורה, כמה שולחנות פשוטים, מיטות, עץ, באר וחמור. בית האחוזה נראה כמו בית בובות ענק, עם מדרגות, דלתות, רהיטים ואח. גם בסרט הזה, כמו בקודמו, חלק גדול מהאינפורמציה הסיפורית מועבר באמצעות קטעי מעבר של קריינות צינית, שמטילה זרקור על המשל ונמשלו.

גרייס וג`ורג` וו. בושש

את התסריט של "דוגוויל" חיבר פון טרייר, לעדותו, בהשראת "אופרה בגרוש" (1928) של ברטולד ברכט וקורט ווייל. את "מנדרליי", לעומת זאת, הוא כתב בהשפעת ההקדמה שכתב הסופר והמבקר ז`אן פולהן לספרה השערורייתי של פולין ריאז`, "סיפורה של או" (1954). הכותרת של ההקדמה הייתה "השמחה שבעבדות" ותיארה מרד שפרץ בברבדוס ב-1838, כשעבדים שחורים משוחררים טריים ביקשו לחזור לאדון שלהם ולהיות שוב העבדים שלו.

"אני רואה את ההתפתחות של גרייס מהסרט הראשון לגרייס הנוכחית", אומר פון טרייר (שמאחוריו, בין היתר, גם טרילוגיה אירופית, "אלמנט הפשע", "מגיפה" ו"רכבות לילה", וכן היצירות "הממלכה", "לשבור את הגלים" ו"האדיוטים"). "הרעיון הוא שהטרילוגיה מפתחת סביב דמותה של גרייס. בסוף `דוגוויל` היא מקבלת קצת כוח, וצפוי שהיא תשתמש בכוח הזה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. אפשר לקרוא לסרט הזה קומדיה מוסרית, אבל אני מקווה שזה מעורפל, במיוחד הסוף".

קשה להתחמק מההשוואה בין נסיונה של גרייס להביא דמוקרטיה למנדרליי, לבין משימתו המוצהרת של ג`ורג` בוש בעירק, שאם הדמוקרטיה לא מתפתחת לבד, צריך לאכוף אותה בכוח. "זה די ברור", אומר פון טרייר. "אפשר להגיד הרבה דברים נבזיים על בוש, אבל אי אפשר להגיד שהלב שלו לא שם, ושהוא לא מאמין במה שהוא עושה. הוא חושב שהדברים ישתפרו בצורה כזו, אין ספק שהוא מאמין בזה. גם גרייס מאמינה, לגמרי, אבל היא מקלקלת הכל בגלל שהיא טיפשה מדי ואידיאליסטית מדי. מה שחסר לה זהו פרגמטיזם פוליטי".

אפרופו אידיאליזם, גם פון טרייר עצמו חטא בכך, כשהציג ב-95`, יחד עם עמיתו מדנמרק תומאס וינטרברג, את המניפסט של "דוגמה 95`", בעל עשרת "כללי הצניעות" הקולנועיים. במסגרתם הם התחייבו ליצור קולנוע מינימליסטי נזירי, המצולם און לוקיישן ולא באולפנים, בלי תאורה שאינה טבעית, עם הקלטות במקום הצילומים בלבד, וכו`. זאת, כדי לשמור על צביונו המאופק והצנוע של המדיום. אידיאל די מגוחך לטעמי, משום שהיופי שבקולנוע הוא דווקא יכולתו לבטא את עצמו בערוצים שונים, כולל פנטזיה ואסקפיזם.

"מנדרליי", שאורכו 139 דקות, אינו סרט לכל צופה. צריכים לבוא מוכנים לאופי המינימליסטי, לסגנון המיוחד שלו, ולאנרגיות שהוא תובע מהצופים. אחרי "דוגוויל", שהיה מקורי-חדשני-רענן מבחינה סגנונית ומבחינת המבנה והאמירה שלו, כשצופים ב"מנדרליי" אפשר לומר ש"בסרט הזה כבר היינו". אבל למרות זאת, ובייחוד שמדובר בחלק מטרילוגיה, זוהי לטעמי יצירת מופת נוספת בשרשרת של פון טרייר, סרט נוקב ומחודד, כתוב היטב, ציני, אינטליגנטי, מעורר מחשבה.

ועוד סרטים חדשים שעולים השבוע (22 בדצמבר 2005) -

"סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים" (ארה"ב 2005)

פנטזיה. הסרט, שביים אנדרו אדמסון ("שרק"), מבוסס על ספרו של קלייב סטייפלס, הידוע כסי.אס לואיס, כשלתסריט חברו אן פיקוק, כריסטופר מרקוס, סטיבן מקפילי ואדמסון, הבמאי.
בעת מלחמת העולם השנייה, ארבעה ילדי משפחה אחת, פיטר (וויליאם מוסלי), סוזן (אנה פופלאבל), אדמונד (סקאנדר קיינס) ולוסי (ג`ורג`י הנלי), נשלחים מלונדון לכפר, למצוא מקלט בינתיים בביתו של פרופסור קירק (ג`ים ברודבנט). בעת משחק מחבואים, לוסי בורחת ומסתתרת בארון בגדים שמעברו השני, היא מגלה לתדהמתה עולם מושלג קסום. עד מהרה מתברר לה שהיא הגיע לממלכה פנטסטית בשם נרניה. עד מהרה אחיה הולכים בעקבותיה ומגלים גם הם עולם מופלא, המאוכלס על ידי המון יצורים דמיוניים וחיות מדברות, חלקן חמודות חלקן אכזריות.

במקום שולטת המלכה הלבנה (טילדה סווינטון), שהיא בעצם מכשפה מרושעת, המעוניינת לחסל את הילדים, ובכך בעצם תשיג שליטה מלאה בממלכה, עליה כפתה תקופת קרח ממושכת. מולה ניצב מלך "הטובים", האריה המופלא אסלן, המוביל את צבאו כנגד גייסותיה המרושעים של המכשפה, ואף מוכן להקריב את עצמו כדי להגן על הילדים.

למעשה, מדובר כאן במלחמת בני אור בבני חושך, עם דימויים מעולם האמונה הנוצרי הקתולי. סי.אס לואיס, הסופר, התפרסם תחילה כמחברם של ספרים תיאולוגיים על דת ואמונה, כולל המסע שלו אל הנצרות, והפרשנות אומרת שאסלן האריה הוא בעצם המלך המשיח, כלומר ישו, שמוכן להקריב את עצמו על מזבח ההומניות ולמען עמו. ה

הסרט מבוסס על הראשון מבין שבעת ספרי הפנטזיה שחיבר לואיס. סדרת "נרניה" נחשבת לסדרת הפנטזיה השנייה בפופולריות שלה, אחרי "הארי פוטר". היא נמכרה ב-85 מיליון עותקים ותורגמה ל-29 שפות. 140 דקות.

פנטזיה קסומה ומקסימה, סרט ששולח אותך ישירות לעולם הרפתקאות סטייל "הקוסם מארץ עוץ".

"נייסלנד" (איסלנד/ גרמניה/ דנמרק 2004)

דרמה. סרט של הבמאי יליד איסלנד פרידריק תור פרידריקסון, שבמרכזו ג`ד (מרטין קומפסטון) וקלואי
(גורדון בירנהדוטיר), שני צעירים העובדים יחד במפעל, המעסיק אנשים מוגבלים. הם מאוהבים, אבל לוקח להם זמן להתקרב בהיסוס זה לזו. למרבה הטרגדיה, לאחר הדייט הרומנטי הראשון שלהם, שבעקבותיו הם מחליטים להתחתן ולעבור לגור יחד, מתרחשת טרגדיה קטנה.

מרוב שמחה על החלטה של קלואי להינשא לו, ג`ד משתעשע עם החתולה שלה, קייטי, היקרה ללבה לא פחות ממנו, וזו בורחת מידיו ונדרסת למוות. קלואי מאבדת את הרצון לחיות, כי החתולה הייתה תכלית חייה. תחילה היא מסרבת לראות את ג`ד, ולאחר מכן מתאשפזת, אפופת דיכאון ויגון קודר, בבית החולים. ג`ד יודע כי רק אם יצליח לברר מהי תכלית החיים ולהביאה לידיעתה של אהובתו, הוא יצליח להצילה ממוות ולשקם אותה. לאחר תחקיר ארוך הוא מגיע אל סוחר המתכות מקס (גארי לואיס), אותו ראה מדבר בטלוויזיה על תכלית החיים. ג`ד מתנחל במבנה מאולתר במגרש הגרוטאות שלו, עד שמקס, שחווה אף הוא טרגדיה אישית קשה, יסכים לגלות לו מה היא תכלית החיים. עם פיטר קפלדי, קרי פוקס, טימי לנג ושונה מקדונלד. 87 דקות.

סרט נישה רגיש, עדין ובעל לוק ואווירה מיוחדים, המעניין בזכות העובדה שזהו מוצר קולנוע איסלנדי, נדיר במחוזותינו. קומפסטון הבריטי ("16 מתוק") והאיסלנדית בירנהדוטיר נהדרים, אבל הסרט מעיק ברוב חלקיו וסופו האופטימי לא ממש מנומק.