"היורד למעלה", סרט הביכורים של אלעד קידן, הוא הרהור קיומי (אקזיסטנציאליסטי) המעלה תחושות של תלישות וייאוש של שני גיבורי הסרט (ומכאן משתמע - אזרחי ישראל) כלפי המדינה.

עולים, יורדים ולא מגיעים לשום מקום

משה (אורי קלאוזנר) הוא בחור מוזנח ואבוד, לשעבר ארכיאולוג, ובהווה בעליהם של סוסי צעצוע חשמליים, העומדים בקניונים וניתנים להפעלה באמצעות מטבע.

משה מתכנן את הקמת "מוזיאון הנכבה" בחיפה, לכאורה רעיון טוב, האמור לקרב את אזרחיה היהודיים של ישראל, להיסטוריה של העם הפלסטיני, אבל לצופה, כמו גם לאדם עמו הוא מגלגל את הרעיון, ברור שמשה הוא פנטזיונר הזוי. ודי בכך, כדי לרמוז, על חוסר התקווה בנוגע לפיוס אפשרי בינינו לבין הפלסטינים.

במהלך הסרט הוא יוצא לטיפוס במעלה הכרמל, בחיפוש אחר עגיל שאיבדה אשתו. גם ההיסטוריה של העגיל מדכדכת. משה מספר שאביו עבד במשרד הקליטה, וכפי שנהגו לעשות פקידים רבים במשרד, עשה אף אביו: הוא בזז את רכושם של עולי תימן. וכך הגיעו זוג עגילים תימניים יפהפיים, לרשות אשתו האשכנזייה.

אורי (איתי טיראן) הוא סופר צעיר שנפרד בעל כורחו מאהובתו, ורוצה להיעלם מפה לתקופת המילואים. הוא יורד את הכרמל כדי להגיע לנמל, ולהפליג מפה על אניית משא. אך האם יש לו לאן ללכת? האם יצליח לעזוב את המקום בו נולד? כשאורי מספר על בני המחזור שלמדו איתו בבית הספר, הוא מסכם: "כולם ירדו מהארץ, או מתו, או חזרו בתשובה". סיכום פסימי למדי של מצבנו כאן.

כבר בשם הסרט, "היורד למעלה", טמון הלעג למונחים "לרדת" או "לעלות" לישראל. הבטיחו לנו ארץ זבת חלב ודבש. הבטחה יומרנית למהגרים תמימים שעשו לכאן "עלייה". וכדי להמחיש ויזואלית וטופוגרפית, את האבסורד שבמונחים הללו, גיבורי הסרט עולים ויורדים במדרגות הכרמל, אך לא מגיעים לשום מקום.

צועדים לאחור

עולם של פעם עומד בליבו של הסרט. אולי זה משום שנאחזים פה ברעיון תנ"כי ישן. אולי משום שלא התקדמנו הרבה. להפך. כמדינה, צעדנו לאחור. אולי כל מה שנשאר לנו כאן זו רק נוסטלגיה. חיפה נראית כעיר ישנה, לא מודרנית. הגיבור, בחיפוש אחר העגיל, מפשפש בשוק הפשפשים. הוא נתקל בסליל קלטת ישנה, מסרק של וידאל ששון, מסכת אב"כ.

הפריים בגודל שלוש על ארבע. כמו בעידן הווידאו הישן. אורי מסתובב עם חגורת כסף, פריט פופולרי בקרב מטיילים בשנות השמונים והתשעים. כשהטלפון מצלצל - יש לו צלצול ישן. ומנהל תחנת המוניות מקבל בקשר תזמון של 12 דקות (מה פתאום אפליקציה). ברגע מסוים אורי מקלף את המדרכה משכבתה המודרנית, הבלטות, כדי להגיע לשכבות הכורכר שמתחת.

הצילום סטטי. שוטים ארוכים. לעיתים הפריים מחולק לשכבות רוחביות כמו בחתך ארכיאולוגי. דימויים חזקים כמו שני בלונים הנעלמים ברקיע. רק הם יכולים לצאת לחופשי.



היורד למעלה (תמונת יחסי ציבור)



מלא המצאות, הומור עדין, אסתטיקה נפלאה

עבודת הפסקול נהדרת. צפירות אונייה נשמעות מהנמל בתחתית העיר, והשחקנים נעצרים להאזין לצפירות, כמו שחקנים על סט צילום שעוצרים כדי לחכות ששאון המטוס ייפסק.

לפעמים הצפירות הופכות למוזיקת הפסקול. עז סוררת נכנסת לפריים, כאילו רק כדי שנשמע את פעיותיה. צלילי הרחוב – שיחות טלפון, אם גוערת בבתה -  לא פוסקים מלמלא את האוזניים. כשאורי פוגש חבר ליחידה, והם מדברים על היסטוריית השמאל הישראלי, אנחנו שומעים ברקע מנחה של הרקדה המונית שואג: "ימין שמאל, ימין שמאל".

כמו נדב לפיד, שמצליח ללכוד בסרטיו את הישראליות (הוא עשה זאת באופן בלתי נשכח בחלקו הראשון של "השוטר" וגם בסרטו "הגננת"), כך גם קידן, מצליח להציב מולנו מראה מדויקת. ההתבוננות אינה מחמיאה אמנם, אבל לפחות היא עתירה בניואנסים ומסוגננת.

גם אם זהו סרט קודר למדי על עתידנו כאן, הוא מלא בהמצאות, הומור עדין, אסתטיקה נפלאה, ומומלץ מאוד לראותו.



היורד למעלה (תמונת יחסי ציבור)