מישיר מבט אל המתהווה כאן

על דרור קרן השחקן נכתבים בדרך כלל שירי הלל בכל תפקיד שהוא מגלם בחצי יובל השנים שהוא על הבמות, בטלוויזיה ובקולנוע. את מופע היחיד שלו הוא עצמו כתב, והניסיון הראשוני הזה יחד עם היכרותו המעמיקה עם עבודת השחקן הובילו אותו לנסות את כוחו כמחזאי וכבמאי. 

ההזדמנות לכך נקרתה בדרכו כשאיציק ויינגרטן העומד בראש בית הספר לאמנויות בסמינר הקיבוצים נתן לו את הבמה האידאלית להתנסות כפולה ראשונה עם הגרסה הראשונה של מחזה הביכורים שלו ״על האש״. ההפקה, שעלתה במרץ 2015 עם תלמידי המחזור האחרון של בית הספר, זכתה להצלחה והדליקה את האורות בתאטרון הבית שלו, הקאמרי, ומה שהחל בסמינר התבשל והפך עתה להצגת חובה מרגשת של מחזה משמעותי וחשוב לזמן הזה.

לדברי קרן המחזה נכתב, ״כשהדי 'צוק איתן' ו-67 הצעירים שלנו שנהרגו בו, חיו ובערו בי בזעם ובאין אונים ובתחושה שאני לא יכול להתעסק בשום דבר אחר. אם החיים שלנו כאן לא מפסיקים לגבות מחירים כאלה מה משמעותן העדכנית של מילים גדולות כמו 'ארץ', 'עם', 'מולדת', 'בית״? […] כשאנחנו 'מתרגלים', אנחנו חיים כאילו 'הכל בידי שמים', או 'בידי הממשלה' וזה 'לא בידינו' ו'אין מה לעשות' ו'אין ברירה'. מה זה אומר עלינו כשאנחנו משלמים בחיי אדם ועדיין אומרים את זה?״

ובתגובתו המחזאית הוא מעלה אל פני השטח ממעמקיו את ״אני מאמין״, שירו של שאול טשרניחובסקי, שמילותיו, לטעמו, שרירות וקיימות, ותובעות. אך בה בעת, הוא מכיר ומבטא את העובדה שמשהו נסדק בחיבור שלהן עם המציאות. הכאב אינו מניח להן כפשוטן. והוא מישיר מבט אל הפער המתהווה כאן בין חלום למציאות כפי שמעטים יודעים לעשות בתאטרון הישראלי. 

חלומות של עולם הולך ונעלם

עלילת המחזה מתרחשת בערב יום העצמאות בקיבוץ בעמק יזרעאל. באוויר חגים מטוסי קרב, הדי פיצוצים נשמעים מרחוק, ואל ביתם של צביקה ורוחל׳ה מגיע מברלין הבן מורדי, ועמו חברתו הגרמנייה יוהנה. העץ בחצר הבית כבר נגדע. בדשא כבר יש קרחות, ומורדי עדיין נושא עמו צלקות של הלם קרב. אבל רוחל׳ה רוצה שיהיה שמח, וצביקה מכין סטייקים, נקניקיות ושיפודים על המנגל.

הם לא לבד. מצטרפים אליהם כבכל שנה שכניהם-חבריהם הקרובים תרצה, החרדה לבנה גלעד המשרת בחזית ואולי לא יגיע למסיבת החג, ואבינעם, שבתו אלונה היא גרושה טרייה ואין הוא יודע אם תגיע. ובעיקר מי שמעניקה נוכחות משמעותית נוספת היא גיזלה, אמו הסיעודית של צביקה, בכיסא גלגלים ועם ראג׳ה הסרי-לנקי המטפל בה. היא זו שפותחת בתאור עלייתה לארץ בספינת מעפילים וסוגרת את ההצגה בתהייה על האני מאמין של ימינו.

המחזה הוא תמונת מצב של לילה שבו נצלים חלומות של עולם הולך ונעלם, שדרור קרן, בן עמק יזרעאל, גדל בתוכו. החרדה ההדדית בין בני הדורות צפה ועולה ומבעירה את האש בדיאלוגים מדויקים, צורבים גם כאשר הם מנסים להקל על המצוקה. ועם זאת מה שמייחד את המתרחש הוא נוכחותם של ראג׳ה ושל יוהנה, מקשיבים, מתבוננים ומבקשים להבין. 

על האש (צילום: יוסי צבקר)

החמלה והזעם

את המכלול המיוחד של המחזה קרן מעלה בתוך תפאורה יפהפייה שעיצב רועי ואטורי, עם תאורה של קרן גרנק, שיש בה חג וגם אפלה, בתלבושות טבעיות שעיצבה רז לשם, ומוזיקה מקורית של אלעד אדר, כולל השירים ״אני מאמין״ של טשרניחובסקי וטוביה שלונסקי, ו״שיר העמק״ של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי שמייצגים נאמנה את החלומות והתקוות.

בעבודת הבימוי הראשונה הזאת שלו, קרן הצליח לביים את המחזה באותו מרקם מיוחד שבדרך כלל שומעים בקולו כשהוא משחק. הוא יודע לשלב הומור בריא, התרפקות, וחדות לשון. הוא מבין מה זה היסוס ומדגיש את רגעי החמלה. אך מעבר לאלה הוא מגביה בעבודתו עם השחקנים אל מרומי הזעם, וצולל משם אל מעמקי הכאב על מה שנשכח ונעלם, ועל המחיר.

שחקנים משלושה דורות

את כל אלה מגלמים במשחק טבעי ומרגש צוות מגובש של שחקנים בני שלושה דורות. חמישה מהם הביאו להצגה את הישגיהם בהצגה המקורית. אבישי מרידור נוגע ללב בשבירותו כמורדי השב אל הטראומה, אסף מרון מרענן כגלעד, החייל שבא למסיבה ומכניס בה רוח חיים עד שייקרא לצאת לקרב. שלי בן יוסף טובה בתפקיד של אלונה, הגרושה הטרייה, שהייתה חברתו של מורדי עד שעזב לברלין. לנה אנה כסטרופ כיוהנה מעצבת יפה את ההתבוננות, האהבה, ואת החרדה מהמתרחש סביב. אדם שפר מכניס למתרחש את ההומור וחום הלב של ראג׳ה, הנאמן ל״אמא״ גיזלה שהוא מיטיב להבין ולטפל בה.

את דור האבות מביאים במלוא תנופת משחקם רמי ברוך מצחיק ומרגש כצביקה אשר על המנגל, ובתוכו עולה וסוערת האש של אין האונים מול המועקה והטראומה של בנו; אודיה קורן הנפלאה כרוחל׳ה שרואה איך מאמציה שיהיה שמח וחגיגי נצרבים ושולפים ממנה את מלוא כאבה; ועירית קפלן המרגשת בעיצוב הדאגה לבנה החייל, החרדה לגורלו, ובסוף בזעקת האם הנעה בין יאוש וחרדה.

ובתווך, כמשני עברי מתרס ההכרה במתרחש, שני ותיקי התאטרון: יוסי קאנץ כאבינעם, השב ומקונן על מה שהיה ונעלם, ומרים זוהר שמגלמת בחיוך של תבונה את הסבתא גיזלה שעדיין מאמינה ומקווה, ומיטיבה להתחבר אל הדור הצעיר, אל הנכד המיטלטל, וגם אל החברה הברלינאית שלו, שמביאים לה צילומים מבית ילדותה. 

זוהר פותחת את ההצגה במונולוג קצר המתאר את את אבדנו של אחיה בשואה, ואת הישרדותה ועלייתה בספינת המעפילים ב-1947. כמעט כסיפור חייה של זוהר עצמה, שהגיעה לכאן בספינת מעפילים באותה תקופה רחוקה, ומאז השתתפה בעשרות תפקידים בבניית זירת התרבות הישראלית, שגם היא זקוקה עתה למנה גדולה של תקווה, כפי שהיא גם חותמת עמה את ההצגה.

״על האש״ של דרור קרן היא אפוא הצגה שבאה להזכיר ולהזהיר. הצגת חובה למי שעדיין מאמין.