בפסטיבל הפסנתר האחרון דילגתי במכוון על אחת האטרקציות המרכזיות שלו - שובו לבמה, כסולן, של הזמר והנגן אלי מגן. התאוויתי עד מאוד לצפות במופע, אבל כיוון שהוגדר כמופע השקה של אלבומו החדש "איש העולם הבא", למרות שהדיסק טרם ראה אור, ביכרתי להמתין להזדמנות אחרת. זו של יום ראשון האחרון, אולי מופע ההשקה הרשמי, הפעם בזאפה.
יותר מש"איש העולם החדש" הוא אלבום חדש, ויש בו לא מעט שירים חדשים שהוקלטו במיוחד בעבורו, הוא אלבום אוסף וחשיבותו, לפחות מבחינה זו, עולה על זו של ההופעה, למרות שבעידננו ההופעות הן שמביאות כסף הביתה ודיסק לא כל כך. במיוחד מפני שהוא גם החזר חוב לאחד הטובים שבבנינו.
אם לא מצד התזמורת הפילהרמונית שלמענה ושבשורותיה עשה מגן יחסי ציבור מצוינים במשך 32 שנים, בכל פרויקט אולפני ובימתי שבו השתתף (ובסופו של דבר נפרד ממנה בצורה "רפה", בקונצרט עם שלומי שבן), אז לפחות נענע דיסק, שהופכת בניהולו המסור, האוהב והאכפתי של ניצן זעירא, לבית של אוצרות ישראלים, עבריים, יהודיים ולאומיים.
זה היה צריך להיות אינטרס של המדינה (הלו המדור לזמר עברי במועצה לתרבות ולאמנות?) להשקיע, או נכון יותר להנציח את מפעל חייו המצטבר של מגן, מעין פורסט גאמפ ישראלי. מוזיקאי, זמר ונגן, ששורשיו בתור הזהב של הלהקות הצבאיות ואמירו בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, כשענפיו ובדיו שזורים בתולדות הרוק המקומי, בצמתים הנחשבים של המוזיקה הפופולרית האיכותית, בהפרייה ובשיתופי פעולה עם מוזיקאי ג'אז וכמובן בנגינה קלאסית. למוזיקאים מעטים, אם בכלל, יש הידע, הניסיון והגיוון שיש לו. והוא "בסך הכל" נגן בס וקונטרבס.
בלשון עיתונות הספורט אלי מגן מעולם לא היה הכוכב של אף קבוצה, אבל הוא זה שעשה (ועושה עד היום) את אלה שסביבו לטובים יותר וזכורים יותר. באישיותו השקטה, הצנועה וחסרת המרפקים ובנוכחותו המקצועית היציבה, הבוטחת והסומכת - באולפנים, בחדרי החזרות ועלי במות. ואם זה נשמע כמו הספד, חלילה, זו רק תגובה אמוציונלית לכך שהוא "נעדר" יותר מדי זמן, לא בלט מספיק.
אלי מגן (צילום: יח"צ)
שני הצדדים של אלי מגן
האלבום הכפול הזה, על 27 הקטעים שבו, הוא עדות ניצחת לחשיבותו ולמרכזיותו של מגן בפופ-רוק-קלאסי-ג'אז הישראלי. קשה לשער איך זירה זו הייתה נראית היום ללא מגן, ללא תרומתו ומורשתו. יש בו שני צדדים. אחד, עם 11 שירים אישיים יותר, בעיקר כאלה שהקליט בעבור אלבומי הסולו שלו, חדשים כישנים. ושני, עם 16 קטעים, שמהווים את "מיטב הלהיטים". אלה השירים המוכרים והידועים יותר שלו, מהרדיו וממצעדי הפזמונים, מהרכבים ומסרטים, נדירים וגם זוטות.
החטיבה הבולטת בדיסק הראשון היא של חמישה שירים חדשים, שהוקלטו במיוחד לאוסף זה. ביניהם שיר הנושא, הפותח, היחיד והראשון עד כה, לו כתב מגן גם את המלים: "אתה רגיש, אתה קפדן/ אולי אדיש, אולי ביישן/ אתה מגניב, אתה כזה עצלן/ אתה הולך בגדול/ אתה יכול גם ליפול/ אתה זקן עם ראש של ילד קטן", הוא שר כמו על עצמו, רגע לפני התקופה החדשה בחייו: "רץ, רץ, רץ קדימה/ לא מסתכל לימין או לשמאל/ רץ, רץ, רץ קדימה/ לא מחפש את המחר באתמול".
שיר חדש נוסף הוא "לא ידענו תום" של אברהם חלפי, שהלחין למענו עדי רנרט, המעבד והמפיק המוזיקלי של השירים החדשים: "לא ידענו תום, גם בכי לא אהבנו/ לַיִל מול חיינו, ראש שיבה מרכין/ מוות מחייך/ שֶאֵל לחמו רעבנו/ מַעלה שִכחה בריח ניקוטין". ברגישותו ובדייקנותו הרבות מגן מיטיב לבטא את העצב העמוק בשיר, שמתחבר בקלות לשלשלת שירי המשוררים שכמו לא חדל להקליט.
וכך "שתי נשים" ("תמיד לאיש שתי נשים/ אחת אהובה ואחת שנואה/ אחת ראשונה ואחת נערה/ אחת מביאה בן, ואחת/ לוקחת אותו מאביו") של מירון ח. איזקסון שמגן כה מעריך ואוהב (ראו בהמשך). גם "יש תפילה" שהלחין למלים של אהוד מנור כבר ב-1998, לרגל הופעה בפסטיבל "ג'אז סרטים ו-וידאוטייפ", יכול להיחשב חדש, כי רק עתה הקליט אותו, בהזדהות, בהשלמה ובאופטימיות אין קץ, כמו נכתב הרגע: "זו תפילה שהולכת כל הדרך/ זו תפילה שאומרת ועושה/ זו תפילה שאני מבטיח לקיים/ ולהיות רק עם עצמי שלם עד סוף המסע". ולא בכדי ארבעה אלה משובצים בפתיחת המופע ובחלקו הראשון, כדי לסמן התחלה חדשה ותקווה גדולה.
החמישי, שגם הוא ישן-חדש, הוא "זה רק געגוע" של שלום חנוך, שמבוצע כדואט עם יוצרו, כמסמל חברות של יותר מ- 40 שנה, מאז שירתו יחדיו בלהקת הנח"ל. בהופעה הוא ההדרן הראשון (מבין שניים) ומגן שר אותו לבד עם הקונטרבס, בגרסה מואטת, צובטת את הלב ביבבתה של קשת הקונטרבס.
בין חדש לישן
חדשים יחסית הם "טוב שהעולם גדול", שיר הנושא מאלבום השירים של אבות ישורון, שראה אור ב-2014, (לחנים וביצועים של כרמי זיסאפל, ערן ויץ ושי צברי), ובו התארח מגן בשירה ובנגינה; ו"זו שעה נפלאה", מ"היספיקו החיים?" (2013), אלבום שהוקדש לשיריו של חנוך לוין, בהקלטה נהדרת מהופעה חיה עם שלומי שבן – מלחין השיר ושל יוני רכטר (!) מתוך הקונצרט של שבן עם הפילהרמונית, שבדיעבד היה גם קונצרט הפרידה של התזמורת ממגן. בהופעה, שיר נפלא זה, שגונו פסיכדלי משהו, סוגר את החלק "הרציני" שלה, לפני הגלישה לרוקרים שהשאירה אחריה "אחרית הימים". ואין כמו הניגוד ללמד על המנעד הז'אנרי ועל רבגוניות אמנותו של מגן.
משלימים את הצד הראשון שניים "ותיקים" של איזקסון - "לזכור" ("אבל מדוע בכלל לזכור/ איש כמוני, מפחד בזהירות, קורע נכון") שהלחינה ורד קלפטר ומגן עיבד ב-2004 בעבור "סימנים", אלבום שיוחד לשיריו של המשורר, ו"אדם", שיר הנושא מאלבום סולו שהקדיש (ב-2006) מגן לשירתו של איזקסון - היחיד ממנו שזכה לחיי נצח. בהופעה הסתפק מגן בראשון עם הזמרת האנרגטית הצעירה הילה רוח, כשהחצוצרה של רנרט והלאפ-סטיל של ערן ויץ משווים לו צבעי רית'מנבלוז מפתיעים.
ושניים "עתיקים" אף יותר - "שדמתי" של יצחק שנהר וידידיה אדמון, שהוקלט ב-2009, באווירת ג'אז חופשית ומאלתרת בעבור אלבום בשם "השתקפויות של אתמול", עם המוזיקאי האמריקאי פרד ג'והנסון, ו"ואלס לדניאל", דואט עוצר נשימה לקול ולכלי, שבו שר מגן (נוסח עברי של דובי לנץ לסטנדרט של ביל אוואנס) בדיאלוג עם נגינת קונטרבס משותפת לו ולאמריקאי אדי גומז, אתו סגר מעגל ב-2011 בבית ספר רימון. מעגל שנפתח בלימודי המוזיקה שלו בארצות הברית, בשלהי שנות השבעים, שבעקבותיהם הפך לנגן הקונטרבס של הפילהרמונית.
מגן בוחר לפתוח עם האחרון את הופעתו ולא במפתיע. הוא והקונטרבס, בנימה אישית (דניאל הוא שם בנו), חשוף, כמעט בעירום, כשרק רנרט מסייע בפסנתר.
זה הצד המגובש והמוצק יותר, העמוק וה"איכותי" יותר. שירים עם אופי שמבטאים את האישיות הסקרנית והלא שגרתית של מגן, כמלחין וכמבצע (כזמר וכנגן) מול טקסטים עמוקים של משוררים וכותבים לא שגרתיים.
הבולטים בדיסק השני הם קלאסיקות מהרכבי הרוק הנחשוניים שבהם מגן היה חבר - "בלדה לעוזב קיבוץ" ו"ד"ר יארינג" (רוטבליט את קראוס) מ"כיף התקווה הטובה" 1970, "העץ הוא גבוה" - אחד היפים בשיריו, ו"פתחי לי את הדלת" (חנוך לוין וזוהר לוי) מ"אחרית הימים", 1972. בהופעה מיוצגת "כף התקווה" רק על ידי "עוזב קיבוץ", עם הפתיח המקורי בקולה של ג'וזי כץ, ובגרסה משועשעת, מתוזזת ומואצת, במקצב הצ'רלסטון (פרי סטייל) של זמן לידתה.
אלי מגן והילה רוח (צילום: יח"צ)
"אחרית הימים" זוכה במופע לביטוי רחב יותר של חמישה שירים, כשמגן מקדים להם הכרזה מבודחת: "ועכשיו נעבור לחלק המוזיקלי של הערב". נוסף על השניים לעיל, גם "התעמלות בוקר" ו"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" (חנוך לוין) ו"יש לי יום הולדת" (רוטבליט), חלקם עם יצחק קלפטר, חבר לשעבר ב"אחרית" שהתארח במופע, חוזרים לחיים על הבמה באנרגיות רוקיות צעירות, רעננות ובועטות, מציגות את אלי מגן כזמר רוק משובח, אחוז תשוקה ולהט.
לא פחות מלהיטי הרוק בולטים בדיסק השני שירים מסרטים - מ"בואו נעלה לירושלים" (אהוד מנור וסמי ברגיל) מ"הצד השני", 1972; שיר הנושא מ"שתי דפיקות לב" (המוכר יותר כ"עד סוף הקיץ") גם הוא מאותה שנה, ו"דרך הברוש (ואני ראיתי ברוש)" שהורחב מנעימה באותו סרט לשיר, שניהם של אהוד מנור ומישה סגל; דרך "זה קורה" (שמוליק קראוס), 1973; ועד נעימת הנושא של "מלך ליום אחד", 1980 (לחן: נפתלי אלטר).
להופעה נכנסו "עד סוף הקיץ" (מנור/סגל) בהופעה, בביצוע מרגש ומרטיט כתמיד, דווקא בליווי בס חשמלי, ו"זה קורה", שגניזתו מצד אחד והקלטתו המאוחרת יותר על ידי אריק לביא מצד שני, הן איור הולם לתחושת פספוס, אלא שמגן לא האיש שיקטר ששתו לו וגזלו אותו.
חטיבה חשובה נוספת בצד זה מהווים שירים מפסטיבלי זמר כ"אלישבע מה נחמדת" (שטקליס/קראוס) כחבר בשלישיית "החלונות הגבוהים" (במקום אריק איינשטיין) בפסטיבל שירי משוררים לילדים, 1974, "לאט עולים סוסיי" של דוד פוגל ומישה סגל מ"ערב שירי משוררים 2" של גלי צה"ל (1973), ובמיוחד "יליד הארץ" של מנור וסגל, מפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג (1973) שהגיע רק למקום העשירי אבל הפך לקלאסיקה.
ואין כמו שיר זה להדגים, באלבום כמו על הבמה, עם עיבוד מלא הוד וכבוד של רנרט, כקינתו של דור ביום תקומה, את היותו של מגן המוציא לפועל והמבצע האולטימטיבי של מישה סגל והמבטא הנאמן ביותר את רוחו (ועתה, צוואתו) של אהוד מנור ז"ל, שהיפים והמרגשים בשיריו הופקדו בידיו של מגן.
שאר השירים הם פרפראות וביצועים נדירים כ"את קרן שמש" מתוכנית הטלוויזיה "ראש כרוב" - תרגומה של תלמה אליגון-רוז לסטיבי וונדר, דואט של מגן עם גלי עטרי מ-1975; "שיר הדגל" שהוקלט ב-1973 אך לא נכלל באלבום משיריו של זאב ז'בוטינסקי (לחן: דדי שלזינגר) ושניים משלושת שירי הטריו המוקדם והחד-פעמי מ-1967 עם שלום חנוך ומאיר זילברמן - "ניסע לים" המשעשע (לחן של חנוך למלים של מאיר אריאל) שנשמע כמו סטנדרט של שלישיית התאומים ו"שיר אחרון" (לחן של חנוך ואריאל למילים של אברהם שלונסקי) שהוא פנינה אמיתית.
שני חלקי האלבום יוצרים שלמות מכמירה והוגנת של אוסף שהוא מן המוצדקים ביותר שראו כאן אור מאז ומעולם, גם בהיבטיו הפרטניים והאיזוטריים. בעיקר הוא אורז נכון אמן ומוזיקאי, נגן וזמר מנומק ויישר דרך, את תרומתו לתרבות המקומית ואת מורשתו לדורות הבאים.
כנהוג בהפקות המושקעות של ניצן זעירא, יש באלבום חוברת מפורטת שסוקרת בהרחבה ובנדיבות את דרכו של מגן. במיוחד מגיע ציון לשבח לשרון ינאי על התחקיר, הכתיבה והעריכה של החוברת. עבודה מאלפת ומשובחת, למרות חסרונם של הפרטים האישיים הבסיסיים ביותר של מגן, מן הסתם לבקשתו.
יצחק קלפטר (צילום: יח"צ)
שומר על הטריות
מעלתו החשובה ביותר של האלבום היא שמגן נשמע בו היום כפי שנשמע אז. שומר על טריות. אולי מפני שמעולם לא היה סולן טווסי, אלא קול תומך ונתמך, ובעיקר מפני שלא נשחק. וגם על הבמה - בליוויים של רנרט (פסנתר, חצוצרה, מלודיקה ועיבודים נהדרים), ויץ (חשמלית מהפנטת ולאפ-סטיל), יונתן אלבלק המצוין (אקוסטית, חשמלית ושריקה), רון אלמוג היעיל (תופים) ומיכל גיא וסמדר רונן החביבות (קולות ושירה) - הוא נשמע כמי שנוגס בהתלהבות בהזדמנות המחודשת. יודע שהקריירה השנייה, אחרי הגמלאות, היא בעצם השיבה שלו אל הראשונה.
הוא קולגה נאמן. לא שוכח לציין את חלקם של הכותבים והמלחינים, ומסור כל כולו לאורחיו. כשהילה רוח שרה את "דובה גריזלית" (יונה וולך) מגן משתתף בנגינה במלוא המעורבות והמחויבות, הדאגה והאמפטיה, וכשיצחק קלפטר שר את "שיר אהבה בדואי", מגן נלהב ללוות אותו ונהנה לעשות קולות, ללא שום פחיתות כבוד.
אין אצלו קיצורי דרך. הוא שר את כל העיצורים, ההברות, המלים והבתים. הוא חם וגלוי עיניים, גם כשהן עצומות. הוא מדויק ונאמן לטון, כמו היה מטרונום. אולי יש נאיביות בשירתו, אולי הוא קצת מיושן בהתנהלות הבימתית, אולי עמדת הפרונטמן לא גזורה על גזרתו הגבוהה, אבל הבילוי אתו הוא מאה דקות של אמנות רוק במיטבה. רק אל תוותרו על האלבום. אני ממש מפציר בכם. העולם הבא נמצא ממש כאן. בהישג יד.
אלי מגן (צילום: יוסי צבקר)
אלי מגן. איש העולם הבא (נענע דיסק)
אלי מגן. השקה לאלבום האוסף "איש העולם הבא". זאפה תל אביב. ראשון, 13 בדצמבר 2013