"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" (ארה"ב 2015)
 
פנטזיה. סרטו של ג'יי ג'יי אברמס. העלילה מתרחשת כ-30 שנה לאחר "שובו של הג'די". הטייס פו (אוסקר אייזק) נלכד על ידי אנשי המסדר הראשון האכזריים, לא לפני שהוא טומן מפה סודית בתוך אנדרואיד בשם 8-BB  הנשלח לכוכב המדברי ג'אקו. את המפה הזאת ינסה להשיג שליט המסדר הראשון, שכן היא מובילה למקום הימצאו של לוק סקייווקר (מארק האמיל) המבוקש, אחרון אבירי הג'די.
 
את האנדרואיד מאמצת ריי (דייזי רידלי), פליטה נמרצת המחפשת דרך לשוב לביתה ולהתאחד עם משפחתה. היא פוגשת בפין (ג'ון בויגה), שנמלט מהמסדר הראשון, ובטוחה שהוא איש קבוצת המורדים. יחד מנסים השניים להטיס את ספינת החלל הישנה והמאובקת מילניום פלקון, ומצליחים לחמוק מספינות האויב הרודפות אחריהם.
 
מי שיאחדו איתם כוחות בהמשך הם האן סולו (הריסון פורד) האגדי, וצ'ובקה, היצור הפרוותי. בהמשך תחזור לתמונה גם הנסיכה ליאה (קארי פישר) הוותיקה. עם אדם דרייבר, מקס פון סידוב, לופיטה ניונגו. 136 דקות.            

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר - מועדי הקרנות

בחודשים האחרונים התבצע בחו"ל וגם בארץ בילד-אפ מטורף לקראת עליית הסרט ה-7 בסדרה המיתולוגית, אותה החל ג'ורג' לוקאס ב-1977. אבל אחרי רף הציפיות הגבוה, התוצאה די מאכזבת. ולא כל כך ברור למה. כשמנסים לנתח, עולה התמונה הבאה: ג'יי ג'יי אברמס, במאי מיומן, טיפל בסרט בעל המסורת הארוכה שהוא סוחב מאחור, ב"חרדת קודש" מצד אחד, וברישול תמוה מאידך. הסיפור נורא פשטני, כאילו מנסה לחדש אבל גם להישען על סמלי ומיתוסי העבר. הדמויות לא מספיק מפותחות ולוקות בנאיביות אינפנטילית. הומור יש מעט מאוד, בקריצות קטנות, וגם איתן אברמס לא הולך עד הסוף. חזרתו של הריסון פורד/ האן סולו עצובה. היא לא מספיק מנומקת, לעיתים מגוחכת וכשפורד מנסה לעשות פארודיה על דמותו ההרואית מהסרטים הראשונים, זה פשוט לא עובד. חזרתה של קארי פישר/ ליאה היא סתמית עוד יותר. ועל מארק האמיל/ לוק סקייווקר בכלל חבל להרחיב את הדיבור. בשורה התחתונה, המעריצים המושבעים אולי ימצאו סיבות טובות להאמין שזו עוד חוליה ראויה בסדרה, אבל בפועל זהו סרט בינוני מאוד ואף למטה מזה.         
  

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר (תמונת יחסי ציבור)


"השקט שבפנים" (ארה"ב 2015)

השקט שבפנים - מועדי הקרנות

את משנתו הקולנועית ושליטתו באמצעים אמנותיים, הפגין הבמאי הנורבגי יואכים טרייר כבר בשני סרטיו הקודמים, האחרון שבהם, "אוסלו 31 באוגוסט", היה מעולה. ב"השקט שבפנים", סרטו הראשון באנגלית, הוא לוקח צעד אחד קדימה את השימוש בשפה קולנועית מורכבת ועמוסת טכניקות, שעלולה קצת לסבך לצופה את המעקב אחר ליין עלילה רציף. המסוגננות אמנם משרתת את הסרט ונותנת ביטוי להלכי הרוח של הגיבורים, בעיקר זו של ג'ונה המלנכולי, בגילומו המאופק המצוין של אייזנברג, אלא שלעתים היא נראית קצת מאולצת. כי כשמסירים ממנו את כל שכבות הסטיילינג העוטפות, הסרט אינו אלא מלודרמה משפחתית-פסיכולוגית על אובדן, כמו אלה שנעשות המון לטלוויזיה היום, ובקולנוע מהדהדות רחוק, עד "אנשים פשוטים" (1980), של רוברט רדפורד.   
  

"ציפור לבנה בסופת שלג" (ארה"ב 2014)
 
 דרמה. סרטו של גרג אראקי, על פי רב המכר של לורה קשיצ'קה. קט (שיילין וודלי) היא מתבגרת תוססת בת 17, ובדיוק בתקופת ההתבגרות שלה, כולל גילוי המיניות ואהבה ראשונה, אמה איב (אווה גרין) נעלמת מהבית כאילו בלעה אותה האדמה. חקירות אנשי המשטרה את אביה ברוק (כריסטופר מלוני), אותה ואת השכנים לא מעלות דבר, ואיכשהו חוזרים חיי הבית לשגרה. ברוק אמנם ממוטט רגשית אבל קט, שיודעת כי הוריה מעולם לא הפגינו זוגיות מושלמת, חושבת שאולי האם ברחה ומאמינה שטוב שכך. אך השנים חולפות וקט מוצאת עצמה יותר ויותר נשאבת לחיפוש פיתרון לתעלומה. 90 דקות.

ציפור לבנה בסופת שלג - מועדי הקרנות
 
אראקי הוא במאי אינדיפנדנט מוערך, ומאחוריו בין היתר הסרטים "דור מזוין", "קאבום" ו"עור מסתורי". במקרה של "ציפור לבנה בסופת שלג" מדובר בסרט מפוזר לא ממוקד, או כזה שהלך לאיבוד בדרך. לא ברור האם הפוקוס כאן הוא שוב על התבגרות (נושא שאראקי מרבה לעסוק בו) וקטע נכבד בו עוסק בהתנסויותיה הרומנטיות והמיניות של קט, או הניסיון לפתור את תעלומת היעלמה של איב. שני צירי העלילה האלה לא עובדים טוב יחד. נקודת האור כאן היא שיילין וודלי, שחקנית אטרקטיבית וכריזמטית שנראה כי אם תתנהל נכון בקריירה, סיכויי הצלחתה גדולים.