סרטו החדש של דייויד או. ראסל משלב שתי תמות החוזרות ביצירותיו: משפחה לא תפקודית ("אופטימיות היא שם המשחק") ועולם העסקים בחברה קפיטליסטית ("חלום אמריקאי").

התסריט מבוסס על סיפור חייה של אשת העסקים האמריקאית, ממוצא איטלקי, ג'וי מנגנו, שבתחילת שנות התשעים המציאה את "מגב הפלא". ג'וי, שחסרה כל ניסיון בעולם העסקי, מצליחה לגייס כסף, לייצור הכמות הראשונה של הפטנט שלה, ואז מתחילה לשווק אותו בעצמה. ברחוב, מדלת לדלת, ולבסוף בטלוויזיה, בערוץ הקניות. וזאת על אף משפחתה המטורללת, המכבידה, שעומדת בדרכה ומזיקה לה.

אבל ג'וי הוא לא רק סרט פמיניסטי אודות אישה שהגיעה משום מקום, והופכת למטאור בעולם של גברים, הוא גם סרט על יזמים צעירים, אולי אפילו מהגרים, המנסים להצליח בעשר אצבעותיהם, מנקודת פתיחה נמוכה, והוא גם סרט על יוצרי קולנוע עצמאיים - כפי שהיה ראסל בתחילת דרכו, לפני שהגיע למעמדו הבלתי מעורער בהוליווד -שבדרך לא דרך יוצרים את סרטם הראשון.

ג'וי (צילום: יח"צ)

דמות מלאת קסם

ג' ניפר לורנס הצעירה (בת ה-26) הפכה את ג'וי לדמות מלאת קסם, ומעוררת הזדהות, ואפילו שהיא נראית צעירה מכדי לגלם אישה בשנות השלושים והארבעים לחייה, עובדה זו אינה מפריעה לביצוע המרהיב של התפקיד. מסתמן שלורנס הפכה לשחקניתו הקבועה של ראסל, והשניים הצטרפו לקאנון הקולנועי כאחד הצמדים הידועים של במאי-שחקנית.

תחילתו של הסרט מזכירה את "אופטימיות", ולרגע נבהלתי וחשבתי שבסרט הזה כבר הייתי. כל בני משפחתה של ג'וי חיים בבית אחד. אביה (רוברט דה נירו) הגרוש מאמה, חי במרתף, עד שימצא חברה לעבור לגור אצלה. גם בעלה לשעבר של ג'וי (אדגר רמירז) חי במרתף לצד של אביה, כשסליל נייר טואלט מפריד בין הטריטוריות. אמה מעבירה את חייה במיטה, מול אופרות סבון. שני ילדיה מטופלים על ידי הסבתא מימי. ג'וי, במכנסיים לא אופנתיות, וחולצות כפתורים כעורות ומוכתמות, מנסה לפרנס את חסרי המזל, ולהשליט סדר ושפיות בבלגן.

הסרט נפתח בסצנה מתוך אופרת סבון פיקטיבית. נראית בו אשה המקבלת לידיה אקדח על מנת שבעזרתו תשים קץ לעוול הכספי הנגרם לה. אותה אישה חלשה מכדי להשתמש בכלי ירי. בהמשך עולה במהלך הסרט עצמו שאלת השימוש באקדח, כמבחן ליכולתך לשרוד בעולם העסקים. "האם תירי ביריב העסקי שלך?" שואלת את ג'וי, טרודי, חברתו החדשה של אביה, שנענתה לבקשה של ג'וי להשקיע בפטנט שלה (אגב, איזבלה רוסלני, המגלמת אותה, נפלאה ומצחיקה).

כבר ראיתי כלי נשק בידיה של ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם", וגם כאן, במהלך הסרט תיטול לידה, בטבעיות רבה, במטווח ירי, רובה. ולכן ברור לנו, הצופים, שג'וי לא תסיים את חייה כאשה מבוזבזת. היא תהיה יפה עשירה ומצליחה כמו אותן נשים של אופרות סבון, אבל גם כזו שיורה כשצריך.

ג'וי (צילום: יח"צ)

שברון החלום האמריקאי

או. ראסל חוזר ושותל סצנות מתוך אותה אופרת סבון במהלך הסרט. ההקבלה לאופרת סבון העסיקה אותי. באופרת סבון עוסקים בתככים בתוך המשפחה ובמזימות בעולם העסקים. הדמויות יפות ועשירות בהגזמה, והנשים לבושות לנשף.

גם ג'וי כלואה בתוך משפחה תככנית. אבל היא שונה מהם. למה, אם כך, בסצנה האחרונה של הסרט, הופכת ג'וי לדמות מתוך אופרת סבון, לבושה בבגדים מהודרים, בתסרוקת משונה, בציפורניים ארוכות מדי? מה גם שבמהלך הסרט, במסגרת הופעותיה בערוץ הקניות, היא מתעקשת לשמר את בגדיה הפרטיים ולא לעטות על עצמה שמלה מגוחכת. כנראה שכך ראסל מצליח לשרבב ביקורת על אותו חלום אמריקאי של להיות יפה עשיר ומצליחן. לעיתים נדמה שהוא שטחי ופלקטי בדיוק כמו אופרת סבון.

ג'וי (צילום: יח"צ)

סגנונו של ראסל לא קל לעיכול. הוא אקלקטי ופראי. מפתיע, נועז. ישנם רגעים רומנטיים, נוסטלגיים (פלשבקים לילדותה המוקדמת של ג'וי), אחרים סוריאליסטים (כשפתיתי שלג נושרים עליה ברחוב, באמצע הקיץ בדאלאס) ואחרים - בועטים (כשג'וי גוזרת את שערותיה והופכת פתאום לנערת רוקנרול במשקפי שמש וז'קט עור שחור).

החופש הסגנוני משתקף גם בתסריט שבנוי באופן משוחרר, עם חלקים שאינם נובעים מהעלילה (כמו החזרה לעבר, להתאהבות של ג'וי בבעלה). ובבחירת השירים. זה לא "טהרני", לעתים מסורבל, אך לבטח מהנה וקצבי. ללא ספק זהו המרגש מבין סרטיו של או. ראסל וכדאי מאוד לראותו.