סכינים מושחזות
״יהודים רעים״ הוא מחזה הביכורים של ג׳ושוע הרמון שהפך לשיחת היום בעקבות העלאתו הראשונה ב-2012 כמחזה קריאה, וכעבור שנה הפך ללהיט בארה״ב והשנה גם באנגליה.
מקורו של המחזה בחוויה אישית שחווה הרמון, כשמונה שנים לפני כתיבתו. זה היה כאשר השתתף באירוע זיכרון לשואה וחש כי יש משהו מזויף בהבאת עדויות עליה מפי הדור השלישי. בפנקס שלו רשם את השם ״יהודים רעים״ כנושא למחזה שייכתב אולי.
בינתיים הוא החל לפרסם סיפורים ומאמרים ושירים ויום אחד זכה במלגה לכתיבת מחזה בשם ״מחזה חשוב מאוד״ אבל אחרי 200 עמודי טיוטה מייאשים, וכשהבין שנותרו לו פחות משבועיים לעמוד בתנאי המלגה, שלף את הפנקס הישן, נתקל בשם שכתב בו, ויצא לדרך. התוצאה היא מחזה שנשפך על הצופים בו כצונאמי של מלל, שמקטעי האלימות שבו מגיעים לשיאים שבהם הקומי מתחלף בסכינים מושחזות.
המחזה מתאר מפגש בין שלושה בני דודים יהודים ברווח שבין הלווית הסבא, ניצול שואה, לבין התחלת השבעה למחרת. זה קורה בסטודיו הצפוף של ג׳ונה, ששתיקתו או אדישותו המהדהדת להתרחשות המתנהלת לפניו, תהפוך ברגע המתאים לאמירה מרגשת, נקייה מסממנים קומיים, פארסיים ואפילו טרגיים המאפיינים את אחיו הבכור ליאם ואת בת דודתו דפנה.
המפגש המוטרף של השלושה, שאליו מצטרפת השיקסע הבלונדית מלודי, שליאם מתכוון להציע לה נישואין באותו ערב, נע סביב תליון ״חי״ מזהב, קטן כל כך שהסבא האהוב הצליח לשמור עליו מתחת ללשון בכל מהלך שהותו המסויטת באושוויץ.
דפנה, נוירוטית, צדקנית, ואמא-יהודייה בחיתוליה, רוצה בו כי היא, לאמונתה, יהודייה בלב בנפש ובציונות. ליאם, המתבולל המומחה לתרבות יפן אך מתנכר למורשת היהודית, רוצה את התליון כי הוא מייצג עבורו את הקשר המשפחתי ואת מעמדו כנכד הבכור.
סוף כפול אלים ומפתיע
שתי הדמויות האלה הן הרוח החיה ונסערת של העלילה, אך בעיקר זו דפנה שמושכת את העגלה לכל כיווניה, החל במה שנראה כמונולוג ארוך בשליש הראשון שלה, דרך דיאלוג מעניין עם השיקסע שבו היא מגלה לה את חטא הכיבוש של דלאוור, שבה גדלה, ואת חיסול האינדיאנים (נושא אמריקאי שמהדהד מוכר מאוד באוזנו של קהל ישראלי), וכלה בקריאת הקרב הגדולה שמביאה את הסיפור אל הסוף הכפול שלו - של התנגשותה הבלתי נמנע עם ליאם, ושל היד החזקה והמפתיעה של ג'ונה.
ספק אם מחזאי לא יהודי היה יכול, גם אם היה מנסה, לחדור עמוק כל כך לנפש היהדות האמריקאית בת זמננו, הנעה בין שביעות רצון מהיטמעותה בחברה האמריקאית, לבין החשש מפני הנגע האנטישמי שמיוצג בעדינות במחזה הזה בהיסטריה של מלודי, כשהיא חוששת מזיהום שחטפה במהלך המאבק הניטש על התליון.
הרמון עושה כל זאת בווירטואוזיות מילולית, שבהצגת הקאמרי זוכה לתרגום וירטואוזי של רבקה משולח שמצאה את המפתח הלשוני לשפה שהיא אמנם עברית רעננה ותוססת אך איננה ישראלית מקומית. בפיהם של שחקני ההצגה הזאת היא נשמעת אמריקאית טבעית.
במאי ההצגה הוא עומרי ניצן, ואם אינני טועה זו הפעם הראשונה שהוא מביים מחזה קאמרי בתאטרון הקאמרי, או בכלל, והמחזה הזה הוא בהחלט סיבה טובה להתנסות הזאת. ניצן גם מצליח למצות אותה עד תום בהפקה המרתקת שמועלית בקאמרי 3 הקטן (ואין לי ספק שתעבור צד אל אולם קאמרי 2, כפי שקרה בשעתו גם להפקה המקורית בניו יורק).
את התפאורה עיצב יפה רועי ואטורי, את התאורה הטובה עיצבה עדי שמרוני, ולמאמן התנועה גנדי בביצקי מגיעות תשואות.
יהודים רעים (צילום: ז`ראר אלון)
ארבעת המופלאים
ואחרונים, חביבים ומצוינים בכל רגע נתון הם ארבעת המופלאים שמזניקים את המחזה ואת ההצגה לחווייה מרתקת מתחילתה ועד סופה, כשהיא נישאת על כתפיה של אולה שור סלקטר במפגן וירטואוזי פנורמי של עיצוב פרטני של דפנה, בשיער שחור מתולתל וגולש המקנה לה דימוי של גורגונה טורפת. הטקסט בפיה הוא חצים הנשלחים היישר ללב המטרות שלה, השטף של מקלע, עם ראשי נפץ קומיים, מחוות פנים, ןזינוקים פיזיים ממקום למקום.
את ההנגדה התואמת של בן הדוד ליאם מביא אודי רוטשילד, במשחק חיים, בתסרוקת אופנתית, במשקפי קרן, ולפעמים בלעדיהן כך שעיני התכלת שלו נחשפות כלפידים. במונולוגים שלו, בתזזיות הנוירוטית של הילוכו, במעלה קולו ובמורדותיו הוא מגלם את ההוכחה הגנטית שמשפחה לא בוחרים. ובטח לא יהודית. הוא אמנם המתבולל שבחבורה, אבל יהודי - רע או טוב - כמו דפנה.
את אחיו הצעיר ג׳ונה, שהוא היחיד הנושא בגלוי את שמו היהודי, מגלם-מעצב יובל סגל בשתיקה ארוכה, בהערות אגב קצרות, בתחתוני בוקסר ובחולצה מכופתרת לבנה שנותרה עליו מהלוויה. הוא מעצבן, ברור, כשהוא מתעקש לא להתערב במחלוקת, ובה בעת הוא משדר משהו חידתי, אולי כאב של מי שתמיד נמצא בצל, אבל גם אם רוצים שיגיד משהו לא באמת מתעניינים בו, ואפילו כשיש לו מה לומר זה יהיה כנאמר בטעות. טעות גורלית מאוד.
לתוך השלישייה היהודית הזאת חודרת דנה מיינרט במשחק מעודן וכמעט מבויש בתפקיד מלודי, הצעירה הזרה, האחרת, הגויה שמאיימת על שלמות העם היהודי, לפחות זה היושב בארה״ב, ולפחות אותו חלק בו שרוצה להיות חי ביהדותו.
מיינרט גם גונבת את ההצגה כאשר מאלצים את מלודי לשיר, ובקולה הטהור היא מצליחה לזייף להפליא את Summertime. (ציון יהדותו של המלחין ג׳ורג׳ גרשווין מיותר, ולפחות לא הזכירו לנו שזה מאופרה על שחורים, שזה לא פחות משמעותי לעניינו של המחזה).
כך או כך, ״יהודים רעים״ הוא מבט מפוכח, ומבפנים, וכמאמר השיר המסורתי המסיים לתשואות הקהל ובריקוד הורה - דיינו!
יהודים רעים (צילום: ז'ראר אלון)