אמנות משחיתה בכלא

אחת לשבוע, בימי ג׳, בשלושת החודשים הבאים, במוזיאון ״בית העיר״ שבבית העירייה הישן והיפהפה, מבפנים לא פחות מחזיתו המוכרת, מציע המקום יחד עם תיאטרון קליפה אירוע חשוב, רב תחומי, תלוי מקום, של מסע מחאה.

 

מעין איגרת של מוזיקה, תערוכות, מופעי משחק, תצהירים ושמרכיבים את מה שיכול להיחשב כאיגרת מנבכי כלאם של 16 אמנים ישראלים שאכפת להם.

אוצרי ההאירוע הם עידית הרמן ואריאל ברונז, מטעם קליפה ומנציחים בכך את זכרו של מייסד התיאטרון דימה טולפנוב, שהלך לעולמו בפברואר , והוביל עם הרמן את התיאטרון במבוכי מופעים מרהיבים תלויי מקום. לצידם גם מנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי והיועצת האמנותית קלודט זורע. 

בהגדרת האירוע על ידי יוצריו נקבע כי ״מתקן 27" מציע תרחיש מעצר בתנאים מיטיבים לאמנים רדיקליים, מתיר הצגה של אמנות משחיתה ומסיתה בחלל מבודד ומאובטח, משמש כמתקן טיהור והתפלה אמנותית ומיישר קו אמנותי עכשווי עם הקו המדיני העכשווי".
 
האמנים המשתתפים זומנו על ידי הרמן וברונז, יוצרי מתקן 27, ובפיקוחו של הממסד, בשל היותם אמנים החותרים תחת ערכי היסוד של מדינה יהודית-דמוקרטית ולפיכך נחשבים למסיתים. האמנים אלה, על פי מה שנגזר עליהם, "ישהו" במתקן הכליאה" שלושה חודשים, במהלכם תינתן להם ההזדמנות להחזיר את כספי התמיכה שקיבלו בשנות פועלם מהמדינה".

 

עוד נקבע בצו הכליאה שלהם כ ״במידה ולא יצליחו לגייס את מלוא הסכום בזמן הנדרש, יועמדו לדין פלילי על מעילה בכספי הציבור, הסתה והוצאת לשון הרע. על האמנים להמציא מוצרים ויצירות אשר יוצעו למכירה לקהל המבקרים, ודרך כך להחזיר את החוב".



מתקן 27, אריאל ברונז ורותם נחמני (צילום: דין אהרוני/קליפה בפייסבוק)

תמרור אזהרה בצומת מסוכן

לאחר הפתיחה המרשימה של רותם נחמני בחזית בית העיר, נפתחות הדלתות אל החוויה הכללית הסוחפת את כל החושים. במעברים, בחדר המדרגות המופלא, על הגג, בחדרי מועצת העיר לשעבר, ואפילו בחדר מכונות ובמעלית, על קירות שבהן גם מתקיימת התערוכה הקשה המוקדשת ליצחק ולאה רבין, שיצר גל ווליניץ ואף צונזרה (בהסכמתו, בלית ברירה). 

הצירוף של כל התאים האלה יוצר מפגן מרגש של חופש ביטוי ורוח דמוקרטית, למרות הציניות המודגשת בכינונו של המתקן. בה בעת הוא גם תמרור אזהרה בוהק בצומת המסוכן שבו נפגשים שאננות, בורות, אלימות והתלהמות , ובהחלט אפשר לראות סממנים לכך בכמה מהמיצגים, כמו בזעקתו של דרור ליברמן המדדה-ספק-חומק בין גדרות התיל שפוזרו על הגג, או בשיעור ה-BDSM של עודד צדוק, בחקירה של דניאל פייקס, או בדימויים הגרפיים של נשקים ישראלים מוכרים שיצר ארתור אסטמן.

אפשר להתפעל מיפיו של נבל שיצר בצלאל בורוכוב  בשיתוף עם מיכל קציר, בגרם המדרגות, מהמרתף עד הקומה השנייה, ולראות בו את כל המיתרים החונקים את כבוד האדם וחירותו. מותר להתפלא על הפיוטיות המשוכללת של דיוקן בנימין נתניהו שיצרה אמנית הנחבאת תחת השם Oum Kultuv, ולהתגאות מהישראליות שנוספה לאישיותם של אמנים מחו״ל שהפכו לחלק בלתי נפרד מההוויה התרבותית הרדיקלית, כמו גבריאל נויהאוס השווייצית וקזויו שיונוירי היפנית.



מתקן 27, (צילום: דין אהרוני/קליפה בפייסבוק)



לא את הכל ניתן לחוות בערב אחד. יש עוד נקודות מפגש עם אמנים כמו אנטון אברמוב, יואב אדמוני, זויה ברונשטיין, גליה פסטרנק, עמי קם, ומיכל קציר. כולם בהתנדבות. את מלוא המשמעויות אולי אפשר יהיה לגלות ולקלוט בביקור שני או שלישי, ואפילו בשעות הביקור הרגילות של המוזיאון שבהן ניתן יהיה לצפות בתצוגת יצירות של האמנים השוהים במתקן ואולי גם להציץ את תנאי המחיה והעבודה שלהם.

ואל נשכח, מעבר לכל הישג אמנותי, מבעד לתלבושות הנפלאות שעידית הרמן עיצבה יחד עם ענת מרטקוביץ' וסבטלנה ליבשיץ, ומעבר לטקסטים של אריאל ברונז, מדובר בחיבור חתרני-ממסדי מעניין ומאוד תל אביבי, כפי שוודאי יטענו נגדו מי שיחפשו סיבות למחות נגד המחאה הזאת. והחיבור הזה הוא אולי הסיבה היחידה להאמין שאולי בכל זאת מותר להיות אופטימי.


מתקן 27, (צילום: דין אהרוני/קליפה בפייסבוק)