קוונטין טרנטינו ידוע בסצנות רוויות האלימות בסרטיו: סצנות גרפיות, בהן לוחמים תולשים איש לרעהו אוזניים ועיניים, מבתרים איברים, מפצחים גולגולות בגרזנים, והדם משפריץ בסילונים לכל עבר.
זוהי אלימות מבדרת, העשויה בווירטואוזיות קולנועית, ואלו הם הקטעים היותר זכורים מסרטיו של הבמאי. למשל סצנת היריות בשיאו של "ג'אנגו", כשג'אנגו נוקם את נקמת העבדים ושורף את אחוזת "קנדילנד": הוא מחורר באקדחו עשרות אנשים, והדם השוצף והשוטף מודגש בהילוך איטי.
או ב"קיל ביל" כשאומה טורמן נלחמת נגד "88 המטורפים", והיא קוטעת ידיים ורגליים ללוחמי קונג פו רצחניים, ומדממת אף היא, כמעט למוות.
אלו שציפו לקבל ב"שמונת השנואים" סצנות כאלו, לא יבואו על סיפוקם. הפעם זהו טרנטינו חדש. רועש פחות, בוגר ומדויק יותר, כמעט ניתן לומר מינימליסטי. זהו סרט שיש בו פחות גימיקים, ויותר משמעות ותוכן היסטורי. כאן בא לידי ביטוי טרנטינו התסריטאי המחונן, שיודע לכתוב סיפור שיש בו גם אמירה פוליטית.
המציאות האלטרנטיבית מייצרת תיקון
הסרט מתרחש בתקופה שאחרי מלחמת האזרחים, אחרי שחרור העבדים. בכך הוא למעשה ממשיך את מסעו של העבד המשוחרר "ג'אנגו", שהוא מסעם של העבדים כולם. אגב, חומר צפייה משלים, המשרטט היטב את הרקע הפוליטי, הוא "לינקולן" המצוין של שפילברג.
בשנים האחרונות טרנטינו עוסק בבניית מציאות היסטורית אלטרנטיבית. ב"ממזרים חסרי כבוד" יחידת לוחמים אמריקאים יוצאת לנקום בנאצים, ב"ג'אנגו", כאמור, זוהי נקמתו של עבד משוחרר במתעללים הלבנים. ב"שמונת השנואים" המציאות האלטרנטיבית אינה מייצרת נקמה, כי אם תיקון. בתקופה המדוברת אמנם העבדות פסקה מלהיות חוקית, אך שחורים המשיכו לקבל יחס של זבל אנושי. כאן מדובר בשינוי תפיסתי, בתהליך שעובר אדם לבן גזען, המתחיל לראות באדם שחור, חבר.
שמונת השנואים (צילום: יחסי ציבור)
הסרט נפתח, בדומה ל"ג'אנגו", במפגש בין שחור ללבן. שניהם ציידי ראשים מקצועיים. מייג'ור מרקיז וורן (סמואל ג'קסון) נמצא בדרכו לעיירה רד רוק עם מספר גופות של פושעים כדי לקבל את הגמול הכספי המובטח. ג'ון רות (קורט ראסל) מחזיק פושעת ושמה דייזי דומרגו, כדי להביאה לתליה ברד רוק. בשני הפרקים הראשונים, שיחד אורכם כשעה, הם נוסעים בכרכה. בדרך מצטרף קריס מניקס (וולטון גוגינס) הטוען שהוא השריף החדש של אותה עיירה.
הכרכרה היא אלמנט קלאסי בז'אנר המערבון. לעיתים מופיעה כחלק משיירה, לעיתים בודדה במרחב המדברי, מותקפת על ידי אינדיאנים או שודדים, לעיתים היא חלק מסצנת מרדף. מגוון הסיטואציות והקומפוזיציות שטרנטינו מייצר בתוכה ומחוצה לה, עשיר ומרתק, וזאת למרות שאנחנו בלוקיישן קטנטן.
סמואל ג'קסון וקורט ראסל חורכים את המסך, למרות שהם בסך הכול יושבים בכרכרה. מעט האלימות שיש בכרכרה מופנית כלפיה של האישה המובלת, האזוקה. אלימות זו כלפיה, המגיעה לשיא בסופו של הסרט, עלולה לעורר זעם רב נגד טרנטינו בשל היותה אישה.
אך דייזי דומרגו היא פורעת חוק המתנהלת כשווה בין גברים. היא בחרה לחיות כמו גבר, ולהתנהג כמו גבר. ולכן הסרט לא עושה לה הנחות. זה לא קל לראות, אך אני מוקירה את התעוזה הנדרשת לשרטט אשה מכוערת כל כך, ואת יחסם המכוער של הגברים כלפיה.
צביון תיאטרלי
שאר פרקי הסרט מתרחשים בבקתה, שלמעשה הופכת כמו במה, ומעניקה לסרט צביון תיאטרלי מודע לעצמו, כמו ב"דוגוויל" של לארס פון טרייר בו עיירה מצוירת בגיר על במה, או ב"אלוהי הקטל" של פולנסקי, בו ארבעת הגיבורים לא עוזבים את סלון הדירה. כאן שמונה הדמויות (שלושת הגברים והאשה מהכרכרה, וארבעת שוכניה של הבקתה) נאלצות לבלות יחד מספר ימים, בשל סערת השלגים הקשה.
כדאי להזכיר שבכל זאת, יחד עם הצמצום והאיפוק היחסי, ישנה בסרט גם סצנה גדולה אחת עם טביעת ידו המובחנת של טרנטינו, בה המרקיז מספר לגנרל דרומי קשיש וגזען, איך נקם בבנו כשאילץ אותו ללכת ערום בשלג. המרקיז מבטיח לבן האומלל, הבטחת שווא כמובן, שאם ימצוץ את האבר השחור והגדול שלו, יקבל שמיכה. הסצינה משוחזרת בצילומי חוץ, ומספקת את אחת היציאות הבודדות מהבקתה.
המוזיקה היא כמובן דמות נוספת בסרט. בדרך כלל טרנטינו אוצר קלאסיקות משנות השבעים והשמונים, וכחובב מוזיקה שחורה משלב הרבה פאנק וסול, אלא שהפעם, המלחין האיטלקי הדגול אניו מוריקונה כותב לו במיוחד. לעיתים זוהי מוזיקת מערבונים קלאסית בסגנון ה"טוב הרע והמכוער", ולעיתים זוהי מוזיקה של סרטי אימה, זרה ולא צפויה, ויחד עם זה משתלבת נפלא, משום שיש בסרט גם מוטיבים כאלו.
מומלץ לראות את החדש של טרנטינו, וחובה לראותו על מסך קולנוע. משום שהוא קשה לצפייה, ומאתגר, אך מוכיח, שוב, שטרנטינו הוא אחד מבמאי הקולנוע הגדולים, ושהוא לא דורך במקום. אפילו, רחמנא ליצלן, מתבגר.
שמונת השנואים (צילום: יחסי ציבור)