יצירתה החדשה של טליה בק נוגעת בחיים כפי שרק זלדה וצ׳כוב ידעו לספר אותם
סיפור אהבה עמוקה
כבר במהלך יצירת המחול שלה, דואט מרגש שטליה בק יצרה ורוקדת עם צביקה פישזון, שותף יצירה שעמו היא פועלת בקבוצה הנפלאה של ענבל פינטו ואבשלום פולק, עולה התחושה שלפנינו שיר. מחול-שיר או שיר-מחול, כפל נקודות מבט המהדהדות את שם היצירה ״W״ הנהגה כך שמשמעותו המתקבלת הוא ״אתה כפול״.
יתר על כן, בהדרגה, כמעט בהיסוי הקול, גוברת התחושה של נוכחותם הכפולה של המשוררת זלדה ושל המחזאי אנטון צ׳כוב. תחושה ששירת החיים והמוות של יצירותיהם חודרת ומעשירה את הרשמים המתהווים נוכח המתרחש בדואט המוצג בהאנגר הגדול בבת ים שבו פועל מרכז ״כלים״, ונוצר במסגרת התכנית ״שהות-אמן״, בתמיכת מפעל הפיס ומשרד התרבות והספורט.
היצירה נפתחת בסולו מרתק שבו פישזון חושף את צבר היכולת התנועתית משנות עבודתו הרבות כשחקן-רקדן ביצירות פינטו-פולק, אבל בשינוי משמעותי. הפעם הוא רקדן בעל יכולת ביטוי במגוון היבטים פיזיים ישירים. תנועתו משוחררת מכבלים, והוא מבטא עולם שלם בטבעיות של שליטה בגוו, בזרועותיו, ברגליו, בעמידה בישיבה, בכריעה, בגלילה ובפוזיציות מחול מהוקצעות.
הסולו מסתיים בפרץ קולי של בכי שהופך להיות צוויחת שחף שבעקבותיה הפס קול מציף את האוזן בצוויחות אלפי שחפים מעל חופי ים שאליהם מגיעה מאחור טליה בק, ובתנועתה המובנית והסדורה מוסיפה גוונים חדשים של יופי, עדינות וחמלה. כאשר בהמשך מתקיים ביניהם המפגש נוצר סיפור שמבעד להומור הנרמז בו עולה כאב של פרידה ממשמשת ובאה.
יש שם סיפור, אפילו ליניארי, סמוי לכאורה שנוצר עם דרמטורגיה של עומר קליגר (שביים בשנה שעברה בתיאטרון חיפה את "4:48 פסיכוזה"). ראיתי בו חווית חיים שמושכת לאטה אל חוויות של קשר וניתוק, אל סיפור אהבה עמוקה שאינה נענית תמיד, של פרידה כואבת. של מוות, שבלשונה של זלדה הוא האח הגדול.
מבין כל הרגעים הצרופים אולי הייחודי והמושלם ביותר הוא הקטע שבו בק ופישזון צועדים הנפרד בצעדים מדודים בתוך מה שנדמה כשני מבוכים. הדיוק של האין-מפגש ביניהם מרתק. בשלב מסוים הם מגיעים אל פתחי המבוכים, נעמדים זה לצד זה חזיתית מול הקהל, ושבים ונפרדים למבוכיהם עד שמגיע השיא של הפגישה, שיא של ריקוד אינטימי בנוסח סלואו-בלטה של שנות ה-70. רוך אנושי, אהבה.
טליה בק - W (צילום: רותם מזרחי)
טקסטורות מתפרקות לתוך החלל
על פניו הסיפור נענה לתיאור של בק כי "המפגש בין הגופים השונים של שני הפרפורמרים, המקפלים בתוכם זהות, פרקטיקות, היסטוריה, תרבות, גיל ומגדר שונים, מסקרן ביכולתו לחשוף, לזקק, לאתגר ולגלות את הגוף האחר כמו את הגוף שלי עצמי, המדבר את עצמו".
זהו מפגש שבו ״היסטוריה, זיכרון, שגרה, יצר. גופים חווייתיים המתערבבים, טועמים ומטעימים זה את זה. טקסטורות פיזיות ורגשיות מרובות רבדים המגששות, מתפרקות כל אחת לעצמה, לתוך השנייה, ולתוך החלל. החלל והמרחב גם הם מתקפלים אל תוך הגופים ומייצרים טופוגרפיות שונות ומשתנות התורמות גם הן ליצירת התוכן".
ואמנם כך. חלל הבמה הגדולה עוצב על ידי האדריכלים נדב ביגניץ וליטל נטע פולקמן, שהציבו בו רק כיסא קטן, וברקע חמישה לוחות עץ גדולים, שבהמשך ייפתחו ויחשפו רעיונות חזותיים יפים, ועל ידי מעצב התאורה עופר לאופר, שהיטיב לחוש ולתאר את עומק החלל הזה. גיא שרף יצר מוזיקה עתירת גוונים ומצלולים שהתחברו עם הצד החזותי ועיצבו את הפיוט התנועתי שאפף את המקום, והגיע לשיאו בתמונת הסיום הקצרה.
נרגש ועתיר רשמים חזרתי הביתה, בדיוק ברגע בו החל הערוץ הראשון לשדר את הפרק הראשון בסדרה הדוקומנטרית ״העברים״ של יאיר קדר - הפרק המרגש על זלדה, המשוררת הייחודית שנגעה בשירתה בסוד החיים והמוות. כמעט בכל הדברים שנאמרו עליה ובכל שיר שצוטט, מצאתי מראי מקום ליצירתה האנושית כל כך של טליה בק ולשיתוף היצירתי המושלם עם צביקה פישזון.
מי שיראה - לא ישכח.
טליה בק - W (צילום: רותם מזרחי)