פטירתו של דייוויד בואי היא אבדה נוראית. במיוחד כשרק עכשיו יצא לו אלבום מופלא נוסף, "Blackstar", שהוכיח - למי שהיה זקוק להוכחה - שהוא עדיין אמן עכשווי רלוונטי.

מדהים שהוא מת יומיים לאחר יום הולדתו ה-69. הרי כבר ב-1969, כשיצא "Space Oditty" והפך ללהיט רדיו ומצעדים היה ברור (גם לי כנער מתבגר חובב מוזיקה) שמדובר ביצירה היסטורית, שהתכתבה עם נחיתת האדם על הירח. זאת למרות שהשיר הפסיכדלי המופלא הזה נחת לתוך עולם מוזיקה תוסס, מהפכני, רווי אמנים חדשנים ופורצי דרך בסיקסטיז, אז עוצבה מחדש דמותה של המוזיקה.

ההיסטוריה של הספייס בוי

בואי נולד כדיוויד רוברט ג'ונס ב-8 בינואר 1947 למשפחה קשת יום מבריקסטון, והחל לנגן בגיטרה בגיל צעיר. בהמשך שינה את שמו לדיוויד בואי.

את ההקלטה הראשונה שלו ביצע בשנת 1964, בהיותו בן 17, עם השיר "לייזה ג'יין", שיצא כסינגל. בשנת 1967 הוציא את אלבומו הראשון, תחת הכותרת "דיוויד בואי". באלבום שילב בין מוזיקת פופ ומוזיקה פסיכדלית, ובאותה תקופה הוציא גם את הסינגל "The Laughing Gnome", שכלל ביצועים ווקאליים בסגנון הצ'יפמאנקס והתייחס בתוכנו לפגישה מדומיינת של בואי עם סולן "הרולינג סטונז" מיק ג'אגר. הסינגל נחל כישלון חרוץ ולא הגיע למצעדי המוזיקה. כתוצאה מכך פרש בואי לתקופה קצרה מתחום המוזיקה לשם לימודי בודהיזם, ולא הוציא אף אלבום במשך שנתיים.

ב-1972 התברר שזו לא הייתה יציאה מקרית. בא האלבום "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים" והפך כמעט בזמן אמת לקלאסיקה.

יוצר חדשני ומרתק

בואי הבריטי לא הסתפק ביצירת מוזיקה מעולה אלא עיצב גם דמות פיזית בעלת זהות אניגמטית, קצת אנדרוגינית, שהתכתבה נהדר עם עולם הגלאם, שהוא היה ממוביליו, ואף קלט לתוכו באהבה רבה את איגי פופ האמריקני וה"סטוג'ס" שלו. תקופה יצירתית זו מתוארת פיקטיבית בסרטו של טוד היינס "Velvet Goldmine", כשאת הדמות שבהשראת בואי מגלם ג'ונתן ריס מאיירס ואת זו של איגי פופ יואן מקגרגור.

בואי השכיל להישאר לכל אורך השנים יוצר חדשני מרתק, שבודק כל הזמן טריטוריות חדשות ומגבה את עבודתו בשיתופי פעולה עם אמנים אחרים רבים, חלקם מסגנונות הרחוקים משלו. הוא בא לידי ביטוי בולט גם באמנות פלסטית, קולנוע ואפילו אופנה. באמצע-סוף שנות ה-70 הוא פעל בברלין, לשם הרחיק בין היתר כדי להיגמל מסמים קשים, להם היה מכור.

חייתי בניו-יורק כאשר יצא אלבומו "Let's Dance", והפך אותו לאמן פופולרי-מסחרי, זאת מבלי לאבד את ערכה האיכותי של המוזיקה שיצר וביצע. אני זוכר שהוא היה חלוץ ביצירת קליפים, כאשר הוציא בשנות ה-80 המוקדמות ל-MTV בראשית דרכה את הקליפ של "China Girl", שלאחר מספר הקרנות טלוויזיונית צונזר, כיוון שנחשב נועז וחשפני מדי באותה תקופה, בה לא ידעו עוד איך לאכול ארוטיקה ועירום - לא כזה בוטה, למען האמת - בטלוויזיה.

קשה מאוד לתקצר את בואי ברשימה כזאת. צריך ספר עב כרס לשם כך. שנות ה-90 שלו נחשבות לתקופה האלקטרונית, ואלה שמאז סוף ה-90 ועד עתה מוגדרות כניאו-קלאסיות. ב-1996 הוא קיים הופעה בפארק הירקון, שנתפסה כמאכזבת, משום שהוא התעקש להופיע בעיקר עם השירים החדשים מאותה תקופה ולא לספק לקהל את הקלאסיקות להן ציפה.

בואי אמנם מעולם לא הגדיר את עצמו כשחקן קולנוע, אבל תרם המון לתחום באינספור פסקולים שחיבר וגם כמה מהסרטים בהם כיכב הפכו ליצירות נחשבות ומדוברות. למשל, "האיש שנפל מכוכב אחר" (1976), שביים ניקולס רוג. או "רעב" (1983), של טוני סקוט. וכמובן גם "חג שמח מר לורנס" (1983) של נגיסה אושימה, "מבוך" (1986), של ג'ים הנסון ו"התחלות ראשונות" (1986) של ג'וליאן טמפל. לא נשכח אותו גם כיוצר מוזיקה מופלא וגם כאמן שהטביע חותם על עולם הקולנוע.


דיוויד בואי (צילום: יחסי ציבור)