צבי גורן שולח מלונדון שלוש המלצות על הצגות מוצלחות בתיאטרון הלאומי הבריטי – "אלפיים שנה" המדוברת של מייק לי, "עמודי החברה" – מחזה מעט שכוח של איבסן, והלהיט המבריק "ילדי ההיסטוריה".
"עמודי החברה"
את ביקורי המסורתי בלונדון של סוף השנה וחגיה פתחתי עם "עמודי החברה" המחזה הראשון שאיבסן הנורווגי כתב בפרוזה מיד אחרי "פר גינט". המחזה איננו מוצג לעתים קרובות ובכל פעם שמעלים אותו הוא שב ומפתיע גם באקטואליות הפוליטית-חברתית של המבט האיבסני וגם באיכותו כמחזה.
העלילה בנויה על יסודות דרמטיים שמאפיינים את הדרמה של איבסן – נישואים על בסיס שקרי, סוד שעתיד להיחשף וחטא בעבר של אחת הדמויות המופיעות במחזה או רק נזכרות בו ורק "הורישו" לצאצא את העונש על החטא.
לעתים יש חפיפה מלאה בין המרכיבים הדרמטיים האלה, לפעמים זה צירוף של נסיבות, ותמיד זה מגיע לידי ביטוי או פתרון במהלך דרמטי מאוד, ואפילו ברגע האחרון איבסן יכול לשנות כיוון מהצפוי, והסוף הטרגי יכול להתהפך. אחד מסממני הגאונות הדרמטורגית שלו.
אלא שאת איבסן לא המוסריות הדתית העסיקה אלא הצביעות החברתית המעדיפה לשקר והמחיר שלה הוא חיי אדם. זה מודגש מאוד במחזה באמצעות ההתייחסות – אפילו קומית - לדמויות שונות היוצרות את המרקם החברתי של המקום והזמן. אך גם בכל מה שנוגע לחלום האמריקני וההתפכחות המגלה את מחירו. ואם ריח העשן של המלחמה בעירק הגיע עד לאולם אין להאשים איש זולת הטקסט המקורי של המחזה.
המרכיב האחר האופייני לאיבסן וכבר בולט ב"עמודי החברה" הוא המעמד המיוחד של הנשים - כקרבנות של מוסכמות חברתיות ומיניות וכמורדות בהן או בגברים שלהן ועוד. כאשר הדמות הנשית המרכזית במחזה חושפת את נימוקיה לסליחה ומחילה אומר לה גיבור המחזה "הנשים הן עמודי החברה" אך היא הודפת את המחמאה המפוקפקת - או החנופה - ועונה: "לא. עמודי החברה הם חירות ואמת."
עלילת המחזה מתרחשת בעיר נמל שבעל המספנה שלה, קרסטן ברניק מבקש להשתלט גם על מסילת הברזל החדשה שתעבור בשטח שהוא בעליו החשאי. ברניק מנהל את עסקיו בשיטות מפוקפקות החל מאותו חטא קדמון אפוף סוד שמעיק עליו ועל כמה מבני משפחתו, ומאיים להיחשף ברגע שהוא מגיע לפסגת הצלחתו העסקית. את האיום הזה מייצגים שניים, גיסו וגיסתו, שיצאו לגלות באמריקה ועתה, אחרי 15 שנים שם הם שבים לעירם כפצצה מתקתקת.
ברניק מתעמת עמם אך מסרב לטהר את גיסו מהחטא שלא חטא וליטול על עצמו את האחריות לתסבוכת כולה. בייאושו הוא רוקם מזימה שתביא לאובדנו בלב ים. את האסון הזה מונע בלי כוונה ילדו של ברניק שניסה להימלט לאמריקה באותה ספינה שאין לה סיכוי לשרוד באוקיינוס.
את ההצגה ביימה מריאן אליוט, אחת היוצרות המוערכות ביותר בתמונת התיאטרון האנגלי. בשנים האחרונות ניהלה את התיאטרון של מנצ`סטר, הרויאל אקסצ`יינג`, והיא מנהלת-שותפה ברויאל קורט, התיאטרון שהחל את דרכו לפני יובל שנים עם "הבט אחורה בזעם" של אוסבורן ומאז הוא מביט קדימה כתיאטרון בעל התודעה הפוליטית והחברתית של לונדון, אנטי תזה לווסט-אנד ולממסד האמנותי כולו.
עתה, על בימת הליטלטון, בתיאטרון הלאומי, אפשר לראות את גישתה המיוחדת של אליוט למחזה של איבסן, הנוגעת במידה לא מבוטלת באקטואליה הפוליטית של בריטניה ולמעשה של כל מדינה שפרחי הרע של "הון-שלטון" פורחים בה.
את תפקיד ברניק היא עיצבה עם השחקן הג`ינג`י דמיאן לואיס על פי הדגם של ראש הממשלה בלייר, בדרך הדיבור, ביציבה הפיזית ובהליכה סחור סחור, בהיסטריה הלטנטית וביכולת לאטום אוזניים ולחייך כזעקת זעם וכאב מוטחת בך. אליוט גם הבליטה היטב את ה"נבואה" של איבסן על מנהיגות שמוכנה להודות תחת לחץ בטעויות ובמקום לפנות מקום היא נאחזת בכסא, ומצליחה לעשות מזה הון פוליטי ולשכנע עצמה ואת העם כי "מודה אני" היא סיסמת הבחירות היעילה ביותר.
אבל כל מה שאליוט הבליטה נעשה בשמירה קפדנית על נאמנות לתקופה המקורית, ללא ניסיון לעדכן את המחזה או לכפות עליו צרכים של כאן ועכשיו. התרגום האנגלי חדש וזה אולי הגשר הלשוני הטבעי המחבר את מה שהיה אז אל מה שקורה היום.
לאוהבי איבסן שמגיעים ללונדון יש גם הזדמנות לראות את "אווז הבר" בתיאטרון דונמאר הקטן, ליד הקובנט גארדן. מי שראו כבר אומרים שזאת חוויה.
.לפרטים נוספים
אלפיים שנה
כעבור שעתיים וחצי עברתי לאולם קוטסלו הקטן שבו מועלה מחזהו האחרון, בינתיים, של במאי הקולנוע מייק לי ("סודות ושקרים", "ורה דרייק") שהפתיע רבים ויצא מהארון היהודי שלו עם טוטפות של פוליטיקת-שמאל-נאורה נוסח... בריטניה.
המחזה, הראשון שלי כתב אחרי הפסקה של עשר שנים, מספר על משפחה יהודית מבוססת בצפון לונדון שמתחוללים בה שלושה אירועים טראומטיים - הבן מתחיל בתהליך של חזרה בתשובה ולי בחן דר לבחון את נושא הדת והאמונה, נושא שמתחבר לשני האירועים האחרים - מות הסבתא, ושובה המפתיע של הבת שנעלמה ולא יצרה קשר עם איש במשך 11 שנים.
ויש גם אירוע אחד משמח למדי בדמות סיפור אהבה בין הבת השנייה לבין צעיר ישראלי, שהאנגלית שלו ומחוות הגוף מעוצבים בקפדנות כדי להצחיק את הקהל על ידי ניצן שרון, יליד ישראל שגדל ופיתח קריירה באנגליה. מה שהיה מוזר בעיניי בעניין הזה היא הבורות של לי ושל ניצן שרון בכל מה שנוגע לנציגות הישראלית בכדורגל האנגלי. החמצה ברורה של עוד הזדמנות לפרודיה. בכל מקרה האקט האחרון של הישראלי במחזה מחזיר את הכבוד למוניטין של התעוזה הישראלית המנצחת.
ככל הידוע לי התיאטרון הקאמרי שוקל את העלאתו של המחזה כאן, ויהיה מעניין לראות איך יפתרו שם את העניין הזה. אולי יציעו לניצן שרון לעשות עלייה, ולשחק את התפקיד בעברית רצוצה מתובלת באנגלית אוקספורדית. הוא חביב מאוד ועושה תפקיד טוב מאוד במושגים של התרבות האנגלית שאוהבת מאוד להציג את הזרים שלה על פי הכלל "ישחקו הנערים לפנינו".
שם המחזה Two Thousand Years נגזר בבירור ממושג הזמן של החיים היהודיים בגלות, ולא פחות מכך מאותה שורה בהמנון של ישראל, שאפילו בעולם המושגים של מייק לי היא הלב של התודעה היהודית בימינו, כאלטרנטיבה, כאכזבה, כבסיס לבדיחות ובעיקר כשק איגרוף בכל מה שנוגע למעשיה כנגד הפלסטינים. לי איננו מציג תפיסה רצינית משלו לעניין, ומבחינה דרמטורגית זה גם המרכיב החלש במחזה.
בעיקר משום שזה נשמע יותר כמס שפתיים במרקם הקומי-סטירי-פרודי של המחזה. ההצגה בבימויו של לי עלתה לפני ארבעה חודשים והפכה להיות להיט מבוקש, וכבר היא יוצאת לסיבוב בכמה ערים ובסוף מרס תשוב ללונדון.ההצלחה שזכתה בה מיוחסת כמובן למייק לי, אך בעיקר בזכות המשחק המצוין שהצליח לעקוף את המהמורות של המחזה.
בהתאם לרצונו של לי נאספה קבוצת שחקנים יהודיים (!) שנבחרו לאחר מבחני קבלה (אחת הנכשלות, אגב, הייתה השחקנית הוותיקה והידועה מרים מרגוליס) . במשך חודשים רבים הם עבדו יחד, לאחר שחתמו על התחייבות שלא לדבר ולא לחשוף מה בדיוק עשה אתם מייק לי.
התוצאה בכל מקרה מדברת בעד עצמה ובעיקר בזכותם של ג`ון ברג`ס הנפלא בתפקיד הסבא הפיקח, הרציונלי, ואלקסיס זגרמן בתפקיד הבת המופרעת, ההיסטרית, שחזרה אל משפחתה על מנת לזכות ברחמים ותנחומים של הסבא, הוריה, אחיה ואחותה, על מות סבתא לפני שלושה חודשים. וכן, גם בזכותו של ניצן
שרון שבסופו של דבר יוצר דמות אותנטית שיש בה מידה נאותה של בבון ישראלי
מצוי.לפרטים נוספים
קומדיה על שנות אלפיים
ההומור האנגלי חוגג ניצחון משלו במחזה החדש של אלאן בנט, "ילדי ההיסטוריה" ("The History Boys" (המועלה בהצלחה גדולה בבימויו של ניקולס הייטנר, מנהלו של התיאטרון הלאומי. השניים סחפו יחד את הקהל בתיאטרון ובקולנוע בעבר עם “טירופו של המלך ג`ורג` השלישי".
המחזה מתאר את שנת הלימודים האחרונה בבית ספר תיכון (לבנים בלבד!) ערב בחינות הכניסה לאוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג. כמובן שיש שם מורה אהוב שכינויו הקטור מעיד על רוחב היריעה של מעמדו בעיני תלמידיו והעושר התרבותי שהוא מעניק להם, לחרדת לבו של המנהל.
כדי להבטיח שהתלמידים יתקבלו לקולג`ים היוקרתיים מגייסים מורה צעיר למשימה ההרקוליאנית - ללמד את הצעירים איך לשקר בבחינות ובראיונות. לשקר, משמע לכסות באמצעים אינטלקטואליים על החור בהשכלה ולדעת איך להסיט את נושא השאלה לתחום התשובה שהתלמיד מסוגל לתת. פטנט אנגלי ישן נושן ויעיל
כמעט בכל מצב. בעיקר לפוליטיקאים.
הקטור מתאר את שיטתו של עמיתו הצעיר כעיתונאות, ואכן בסופו של דבר המורה הצעיר הופך להיסטוריון-טלוויזיה בכיסא גלגלים לאחר תאונה בנסיבות טרגיות שאצל בנט יש להן גם גוון קומי ואירוני.
על פניו נוצרת התנגשות בין שיטות הלימוד, ובעוד התלמידים מעדיפים את הקטור הוותיק, מנהל בית הספר מחליט לאלצו לפרוש בגלל שהוא נותן לתלמידיו טרמפים על האופנוע שלו ובכל רמזור אדום ידו האחת בודקת את חלציו של התלמיד היושב מאחור. הסוד נחשף רק כאשר אשת המנהל מספרת לו שראתה כמה מקרים כאלה.
בינתיים, המורה הצעיר מצליח להעלות את רמת האדרנלין של אחד התלמידים, וזה משתעשע ברעיון, למגינת לבם של המורה ושל אחד התלמידים שכבר מצוי מחוץ לארון. השיטה האנגלית של מערכת החינוך חוגגת את עצמה לשמחת הקהל, ואפילו הילד בן העשר שישב לידי יחד עם אביו, לא רק שהבין אלא גם נהנה,
כפי שאמר לי.
הטקסט של אלאן בנט מבריק כתמיד, וניקולאס הייטנר ביים הצגה מבריקה לא פחות עם שילוב מעולה של מעברים פילמאיים בהשתתפות השחקנים, תפאורה מצוינת, מוזיקה טובה (כולל שירים בביצוע נפלא של השחקן סטיוון ווב, בתפקיד התלמיד היהודי והגיי) ומשחק מצוין של כולם, אחד אחד, ובעיקר של
דזמונד באריט, בתפקיד המדליק של המורה המבוגר והנערץ הקטור, שיש אצלנו בארץ כמה שחקנים רעבים לשחק אותו.
בין הצעירים בלטו אותו סטיוון ווב וכן ג`יימי קינג כתלמיד המתגרה במורה הצעיר ופיליפ קורייה בתפקיד התלמיד האהבל שרושם כל מילה שהמורה אומר ,ויודע בדיוק לאן הוא יגיע בסופו של מסלול המכשולים של ההשכלה.
הצגה היא להיט גדול וגם היא צפויה לניסיון להעלות אותה בארץ.
לפרטים נוספים
01/01/2006
:תאריך יצירה
|