"אני חושבת שהמחזה הזה בא בתקופה מאד מדויקת", אומרת רונה-לי שמעון על המחזמר האמריקאי הקלאסי המצליח והידוע ביותר של כל הזמנים, "סיפור הפרברים", שעולה בימים אלה בהפקת תיאטרון הקאמרי. שמעון מגלמת במחזה את אניטה, חברתו של ברנרדו מנהיג הקבוצה הפורטוריקנית, שהוא ה"רומיאו ויוליה" הניו יורקי. "אחד המורים שלי למשחק אמר שכשמשהו טוב קורה על הבמה, היקום מתגייס, ואני מרגישה שזה ממש מה שקורה, וזה מרגש אותי."

מאבק על שייכות

ב-1957 עלה "סיפור הפרברים" כמחזה, ושלוש שנים לאחר מכן הפך לאחד הסרטים האמריקאים המצליחים ביותר, עם עלילה שמעדכנת את סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין גבר ואשה המשתייכים לשתי קבוצות יריבות במנהטן של שנות החמישים. מנהטן זו מעוטרת, או מעטרת, את המוזיקה הנפלאה שכתב לאונרד ברנשטיין למחזמר, לשירים שכתב סטיבן זונדהיים, ולסצנות הריקודים הנודעות של הכוריאוגרף ג'רום רובינס.

לנעליים הגדולות הללו נכנסים עכשיו חברי הצוות החדש של הפקת הקאמרי בבימויו של צדי צרפתי, עם משי קליינשטיין בתפקיד מריה. רונה-לי שמעון, כאמור, היא חברתה של מריה, ובת זוגו של אחיה, ברנרדו, מנהיג חבורת הפורטוריקנים, אויבי חבורת הפולנים, שמנהיגם הוא אהובה של מריה. ב-17 בפברואר תעלה בכורת המחזמר בקאמרי.

"המחזמר מביא שתי קבוצות מהגרים, הפולנים האמריקאים והפורטוריקנים, שאחת הקבוצות, כמובן, ותיקה יותר באמריקה מהשנייה, והאיום ששתי הקבוצות מרגישות על המקום שלהן, מתפתח לעימות ולאלימות ולגזענות מאד מאד חריפה", מספרת שמעון. "אני אישית מרגישה שיש לי זכות מאד גדולה לספר את הסיפור הזה בימינו, כי לצערי הוא רלבנטי, וכמו שצדי אמר, לצערנו זה תמיד יהיה רלבנטי, המאבק הגיאוגרפי והקבוצתי הזה על שייכות."

את נתקלת בחיים שלך באופן אישי במאבק הזה?

"אני חיה במדינה הזאת, שיש בה הרבה פלגים מאד גזעניים וזה משהו שאנחנו חיים אותו, אגב, לא רק בארץ. אני חושבת שהעולם הנאור מתקדם בצעדים, אבל אנחנו גם הרבה מאחורה במובנים רבים. אני גדלתי ברמת גן, ובחוויה שלי, כשהעלייה הרוסית הגיעה לארץ, אני חושבת שכל דבר שהוא חדש קשה לך לקבל, ולי תמיד היה את הדחף הפנימי להגן על החלש או על החדש, או על מה שזה לא יהיה."


רונה לי שמעון (צילום: רונן אקרמן)
 
"אני הרבה יותר ביישנית מאניטה"

ספרי לי קצת על אניטה

"אניטה היא אש ותמרות עשן. היא מאד אקסצנטרית, גם באיך שהיא מחזיקה את עצמה וגם באופן הדיבור שלה ובעוצמת הרגשות שלה ובלהט שלה להתווכח. את יודעת, הם פורטוריקנים. אנשים מאד חמים, שקצת מזכירים אותנו, הישראלים, בחום הזה, בלהט הוויכוח, במהירות שהם הם מתחממים ומתקררים. אני מאד אוהבת אותה, כי היא מאד שונה ממני באקסטרווגנטיות שלה.

"אני הרבה יותר ביישנית ממנה, ואני מרגישה שבתקופה הזו של החיים שלי קיבלתי מתנה מאד גדולה, כי הרבה פעמים אני מתחבאת ומתביישת, ופתאום יש לי דמות שבשמה אני מצליחה לנצח את ההתכנסות הזו לקליפה שמגינה עליי. היא מכריחה אותי לצאת החוצה ולא להתחבא, ופשוט לחגוג באופן הכי דרמטי של הגוף, ושל הנפש ושל הלב."

את מי שהכיר את שמעון, לראשונה, כבוגרת "נולד לרקוד", עשויה האמירה הזו להפתיע, מול הדימוי הציבורי שלה כמי שיודעת לטרוף את החיים.

"אני חושבת שאנשים הם ערימה של פרדוקסים", אומרת שמעון. "מה שנראה לנו זה לא מה שבאמת, וכן, אני חושבת שיש בי משהו שהוא מאד ביישן. מצד אחד אני כן רוצה להיות על הבמה המרכזית ולעשות תפקידים ראשיים, שלמזלי נותנים לי לעשות, ומצד שני אני עוד מתביישת.

"עוד לא מצאתי את המקום שבו זה ברור לי מאליו, ובכל תפקיד, בכל מחזה, בייחוד לפני שהוא עולה, יש מין חוסר ביטחון ותחושה כזאת של אין לך מושג מה אתה עושה, ואז הביישנות היא עוד יותר גדולה. בגלל זה אניטה היא מתנה, כי היא לא נותנת לי לחזור לאזור הבטוח שלי שאליו אני בדרך כלל הולכת. לא יודעת למה אני מתחבאת קצת. לא יודעת. זה מצחיק. חרדת קהל אולי, והמקצוע שלי זה להיות על הבמה, וזה פרדוקס."

שיכול גם להטעין אותך על הבמה

"כן, יכול להיות שיש בזה משהו יפה."
 
לאחר "נולד נרקוד" נדמה היה ששמעון תעשה את המסלול הבטוח אל הסלבריטאות המהירה, אולם היא בחרה לעשות את מה שנראה היה כלפי חוץ כיוטרן מפתיע, הלכה ללמוד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין והפכה, בתוך כמה שנים, לאחת ההבטחות הבימתיות הנשיות הגדולות של התיאטרון הקאמרי.

"אני חושבת שמבחוץ זה אולי היה נראה יוטרן, אבל אני פשוט התאהבתי בתיאטרון יותר ממה שחשבתי שיקרה", היא אומרת. "החלטתי לעשות אצל יורם לוינשטיין בהתחלה את המכינה, ורק באמצע המכינה פתאום זה קרה לי. פתאום הבנתי שאני צריכה לעשות את זה יותר לעומק, ולא הייתה דרך אחרת.
 
בשנייה שזה קרה כבר הייתי בפנים, בתוך עולם של תיאטרון, ומבחינת הלב והתחושה זה היה, 'אוקי, זה כאן, זה המקום'. פתאום הרגשתי כאילו זה קרה לי. לא רוצה להישמע פלצנית, אבל פתאום אתה מוצא את מה שאתה רוצה לעשות, אחרי שרוב הזמן אתה בחיפושים של לאן אני הולך, מה יפרה אותי, מה יעשה אותי מאושר, ופתאום זה קרה וזה היה זה. מהרגע שנכנסתי לבית הספר זה היה המקום היחיד שרציתי באמת להיות בו." 


מימין: משי קליינשטיין, עידו רוזנברג, רונה לי שמעון, גלעד שמואלי (צילום: רונן אקרמן)
 
לא מתחבאת מאחורי הברבור
 
המפגש עם צדי צרפתי שעבד איתה בתחילת דרכה ב"נולד לרקוד", כבמאי "סיפור הפרברים", מהווה בשבילה מעין סגירת מעגל.

"זה המפגש המקצועי הראשון שלנו מאז 'נולד לרקוד'", מספרת שמעון. "במשך השנים הוא בא לראות את כל העבודות שלי בבית הספר למשחק, וזו הפעם הראשונה שיוצא לנו שוב לעבוד ביחד. אני זוכרת אותו מאד נוכח בחוויה שלי ב'נולד לרקוד'. הוא מאד ליווה אותי שם.
"עכשיו פתאום לפגוש אותו אחרי שנים, כשאני כבר יותר יודעת מה אני עושה ויש לי ניסיון בימתי ומשחקי רחב יותר, זה מפגש מאד מפרה, ובגובה העיניים, עד כמה שזה יכול להיות, כי לאיש הזה יש ניסיון חיים בימתי מאד מעורר השראה, שזה לא עניין של מה בכך.
 
"הוא דוחף אותי קדימה. הוא בכלל התלבט אם לקחת אותי או לא, כי הוא זכר אותי מ'נולד לרקוד' כמין בלרינה ברבורית. הוא אמר לי, 'את ברבור, ואני לא יודע אם תוכלי לעשות את אניטה כי היא משהו אחר ממך. היא פרא'."

ושוב את מפתיעה אותי כי בעיניי הפרא מאד בולט בדמות שלך

"זה שוב עניין של דימוי לעומת מה שאנחנו באמת. וכשהתחלנו את החזרות הוא אמר לי, 'אני רואה את הפרא שיש בך בפנים, את סוס פרא מבפנים ואני אגרום לך לצאת החוצה. אני לא ארשה לך להתחבא יותר. את צריכה למצוא בתוכך את המקומות האלה ולחגוג אותם. מספיק עם הבלרינה ברבור, מספיק עם זה'. וקודם כל שמחתי שהוא רואה את הצד הזה שבי, ושהוא לא מוותר לי, לאורך כל התהליך.

"הוא קולט כשאני מזייפת, הוא קולט כשאני מתביישת. יש משהו באניטה שהוא כאילו קצת שוויצי, כי היא לא באמת שוויצי, היא פשוט באמת בנאדם שמח שאוהב לחגוג, ולי לפעמים קצת קשה להיות במקום הזה, והוא לא נותן לי ליפול שם. הוא אומר לי, 'לא, זייפת שם, עוד פעם התחבאת מאחורי הברבור, ואני לא נותן לך להיות שם'. זה היה לי תהליך מאד חשוב."

 
סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)

התפקיד שלך דורש ממך לשחק, לשיר ולרקוד. משחק ושירה הם תחומים שהתמחית בהם, אבל בלשיר יש משהו מאד חשוף

"ריקוד זה באמת האזור הבטוח שלי כי בגלל הטכניקה יש לי ביטחון מאד גדול במה שהגוף שלי יודע לעשות, אבל אני מרגישה גם מאד בטוחה במשחק, ואני חושבת שהשילוב בין השלושה דוחף אותי מעבר לגבולות של מה שאני יודעת לעשות. השקעתי הרבה בשלושת התחומים האלה בשנים האחרונות.
 
"יש את המקומות האלה בחיים שאתה עובד כל כך קשה, ופתאום מגיעה הנקודה שבה אתה משלב את כל מה שלמדת, וזה דוחף אותך נורא קדימה לגדול לתוך הדבר הזה שעבדת עליו.

"יש משהו מאד חשוף בשירה, וצדי מאד מאמין בדרך של איך אנחנו לא מסתכלים על השירה בתור זמרים אלא עדיין כשחקנים. איך אתה עובד עם הטקסט ועם המוזיקה ואתה מוציא את התמה, את מה שהשיר מדבר עליו, את מה שהדמות באמת רוצה להגיד מאחורי השיר.
 
"כי מתי דמות יוצאת לשיר? כשהמילים שלה כבר לא מספיקות. כשעוצמת הרגש כל כך גדולה, שהיא מתחילה לשיר את זה, לפחות במחזות זמר, והיה מאד מרתק להתקיף את זה משם. זה לא מחזמר ראשון שעשיתי, ותמיד זה כיף לי נורא ללכת לשיר מהטקסט שלו, מהמצב הרגשי שאתה נמצא בו, וכן, זה מקום מאד חשוף. מאד."