הוא עשה סיבוב ארוך ומוצלח, מקומי ובינלאומי, כמעט בכל עולם הבידור, התרבות והאמנות, ועסק בכל ענפי התחום שאפשר להעלות על הדעת - מוזיקה. תיאטרון. קולנוע. פיסול, אמנות פלסטית, ואפילו ניהול מועדונים. רק לקראת סוף העשור השביעי התפנה פיני עדן ליצור את סרט הקולנוע הראשון עליו הוא חתום לראשונה כבמאי - "קמטי צחוק".

"נורא נוח כשיש את מי להאשים"

היית צריך לעבור את כל זה כדי להוציא סרט ראשון בגיל 70?

"הייתי כנראה בפינה מאוד נוחה. החיים לפעמים דוחפים אותך לסוגים שונים של עשייה. הרבה מאוד שנים הייתי מוזיקאי, ולאחר מכן הייתה תקופה שפיסלתי. בשלב מסוים כתבתי הצגות וביימתי בו זמנית, והייתי צריך לבחור כל פעם במשהו אחר, בעיקר כדי להתפרנס. כך יוצא שאתה בורח מדבר לדבר.

"נורא נוח כשיש לך את מי להאשים. אתה כותב תסריט ואז בא במאי והורס לך אותו. אתה רואה בדמיון שלך את הלוקיישנים, מדמיין איך יישמעו הדיאלוגים, חושב על שחקנים ספציפיים ואז רואה שהביאו אחרים. אתה חוזה בתוצר הסופי, מאוכזב ומאשים את הבמאי. בשלב מסוים, אתה מגיע למסקנה שאתה בוגר מספיק בשביל להאשים את עצמך ולקחת אחריות. ואז אתה מבין את ההבדל בעצם בין להיות תסריטאי ולהיות במאי.

"כתסריטאי אתה מאוד בודד. אתה עם המחשב והמחשבות שלך, הצחוקים והעצב שלך. להיות במאי זו אמנות שבה אתה תלוי בהרבה אנשים אחרים. אתה צריך ללמוד לעבוד עם אחרים, השחקנים מביאים את עצמם לתפקיד, הצוות הטכני תורם לך המון, אתה נתקל בהרבה מאוד מהמורות שאתה צריך לדלג מעליהן. תמיד חשבתי שיש לי עוד זמן, אבל מגיע רגע שבו אתה אומר לעצמך שאתה צריך להספיק עוד לעשות כך וכך סרטים, אז צריך להתחיל".

אז זה היה הטריגר?

"את הרעיון לתסריט הזה אני סוחב איתי כבר הרבה זמן. ידעתי שיום אחד אעשה אותו וידעתי שיש לי בקנה עוד כמה תסריטים שגם אותם אעשה. כעת אני יודע שבשלב מסוים תתחיל המלחמה על התסריט הבא שיגיע לצילומים".

ב"קמטי צחוק", הצעירה דנה (דניאל עדן) נושאת על כתפיה את בעיותיהם של כל בני משפחתה. היא מנסה לתווך בין הוריה המנוכרים ולשלוח אותם יחד לחו"ל כדי שיישרו את ההדורים ביניהם. אבל לאביה אלכס (פולי רשף) יש כבר חברה חדשה והאם רינה (אפרת לביא) טסה לבסוף לבדה.

במקביל, סבתה הקשישה של דנה, האנה (ליא קניג), וסבה חולה הלוקמיה פרויקה (יוסף כרמון) מתכננים לשים קץ לחייהם בסטייל. אלא שלדנה יש תוכניות אחרות עבורם, די גרנדיוזיות ועתירות דמיון צריך לומר, והיא מסתייעת בעניין בחבר שלה תום (שלומי טפיארו), איתו היא מקיימת קשר רומנטי לא מחייב.

דניאל עדן, שלומי טפיארו וליא קניג בסרט קמטי צחוק (צילום: זוהר שטרית)




"הצלחתי להשיג את השחקנים שרציתי"

הסרט הראשון שלך כבמאי מתמקד במידה רבה בגיל השלישי . לא היה עדיף להתחיל עם משהו יותר אסקפיסטי ?

"אני לא חושב שעשיתי סרט על הגיל השלישי. הגיבורה שלי בת 20 פלוס והיא סוחבת את כל המשפחה על הגב. הסרט בעצם עליה. נכון שיש שם גיל שלישי, ונכון שכשאתה קורא שליא קניג ויוסף כרמון משחקים בו, אתה אומר שזה סרט על אנשים מבוגרים. אבל יכולתי לכתוב את דניאל עדן ראשונה ופשוט לא עשינו את זה מטעמי צניעות.

אני חושב ששחקנית בסרט הראשון שלה לא יכולה להופיע לפני ליא קניג, שגם לה יש תפקיד מאוד משמעותי. אז תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. יהיו שיראו את זה כסרט על קניג וכרמון ויהיו אלה שיחשבו שדניאל היא במוקד הסרט. מבחינתי, בכל אופן, זה מעולם לא היה סרט על הגיל השלישי". 

יש בו הרבה נימות אישיות. גם בליהוק של דניאל בתך יש אמירה.

"התסריט כאמור הסתובב אצלי הרבה שנים ועבר שינויים. כשדניאל סיימה ללמוד בבית צבי, לפני כשש-שבע שנים, כבר אז ידעתי שאלהק אותה. ידעתי מה אני מצפה מהדמות וראיתי אותה לפניי כשעשיתי את כל השינויים בתסריט. והיא גם הביאה איתה את שלומי טפיארו, שלמד איתה".

גם בנוגע לליא ויוסף ידעת שהם ה"מיועדים"?

"הצלחתי להשיג את שני השחקנים שמאוד רציתי. ברגע שהם קראו את התסריט, הייתה הסכמה. היו עוד שחקנים שהביעו נכונות להשתתף, אבל זו הייתה הבחירה הראשונה שלי, לחלוטין. כמובן שהיו לי המון חששות בתור במאי 'צעיר', איך אצליח עם שחקנים שעבדו עם כל כך הרבה במאים ועשו כל כך הרבה סרטים והצגות. בסופו של דבר התברר שקיבלתי רק מהדבש שלהם. מהניסיון המשחקי, מהעוצמות, מניסיון החיים ומכל היופי של העולמות הפנימיים שלהם.

"זה לא היה המפגש הראשון שלי איתם. ליא שיחקה בסדרה 'צימרים', שאמנם לא ביימתי אבל ככותב הייתי הרבה על הסט. כרמון השתתף בסרט 'אינג'יל' שכתבתי. היה לו בו תפקיד לא גדול, אבל משמעותי. הוא גם השתתף בסרט ילדים בן 40 דקות שכתבתי על פי הספר 'העץ הנדיב'. כרמון שיחק את העץ, כשרק ראשו משתרבב מתוך הגזע, ומה שהוא עשה רק עם הראש, בלי יכולת לנוע, היה מדהים. הוא לא שכח את התפקיד הזה שכתבתי לו ואני לא שכחתי איך הוא שיחק שם, והקשר בינינו נשמר לאורך השנים. בזכות ההיכרות המוקדמת הוא סמך עליי מבחינת הכתיבה וכך גם ליא".

הצלם אוריאל סיני והבימאי פיני עדן בצילומי הסרט קמטי צחוק (צילום: זוהר שטרית)




"בכל התהליך אני הולך על רגש"

עבור דניאל, בת 31, זהו כאמור סרט ראשון כשחקנית והיא מרשימה ובולטת בו. זה לא הביא לה תיאבון לעוד?

"היינו בפסטיבל מונטריאול ודניאל קיבלה שם הצעות, אבל היא אפילו לא מגיעה לשלב שהיא קוראת תסריט. דניאל בחרה בדרך חיים של להציל בעלי חיים ומי שאוהב בעלי חיים יקרא לזה מלאכת קודש. לפני שנה היא הצילה 500 כלבים מהמתה והם אומצו בקנדה. הם נלקחו ממכלאות בארץ לפני הזריקה שתמית אותם, הוטסו לקנדה ונמצאו להם שם בתים. זה דבר מדהים. ראיתי שם איך זה קורה ואיך אנשים באים ומתלהבים מהמקום שהיא בנתה.

"יש בחווה שלה ושל בעלה יותר מ-70 סוסים שהיא הצילה, שלחלקם כבר היו מספרים בדרך להיות בשר וחלקם היו סוסי מרוץ ששברו או נקעו רגל וגם הם עמדו בפני המתה. וטרינרים בקנדה למדו שיש מישהו שמציל ואפשר לפנות אליו. והקטע המדהים זה שהיא לוקחת כלבים מהארץ. לא גורים. אלה ימצאו בית, היא אומרת. כלבים בני 10-11, בהם חולים ונכים, ומוצאת להם בית. ולכן, לא מעניין אותה כרגע לחזור למשחק. היא מאלה שפורשים בשיא...".

גם אפרת לביא ופולי רשף הם לא בחירות מובנות מאליהן. כבר שנים לא ראינו אותם על המסך.

"לתפקידים האלה עשיתי הרבה יותר אודישנים. אבל להבדיל מבמאים מנוסים שהאודישן אצלם לוקח דקה וחצי, אני מזמין את האנשים אליי הביתה לקפה, לשיחה, ואחר כך אנחנו מצלמים קצת טקסט. לפעמים, וזה מניסיון העבר שלי בתיאטרון, יש שחקנים שנורא מתרגשים באודישנים ולא ממצים את היכולת שהם. אז כשאתה יושב ומפטפט איתם, אתה מקבל את הבן אדם משוחרר, וזה מה שתעבוד איתו אחר כך. אם הייתי שופט לפי 4 או 5 דקות של אודישן, יכול להיות שלא הייתי לוקח.

"בהתאם לכך, גם פולי ואפרת היו אצלי בבית. דיברנו, הכרנו ואחר כך עשינו כמה דברים. והם מאוד התאימו לי. אפרת עם השבריריות שלה, פולי עם החצנת הדמויות שלו. הם התיישבו לי טוב. זה בדיוק מה שחיפשתי. לא שאחרים היו רעים. היו לי שם שחקנים שעושים חייל בתיאטרון ובקולנוע, אבל הלכתי עם מה שהרגשתי. בכל התהליך אני הולך על רגש. על הסט, כל פעם לפני שהייתי אומר, או יותר נכון לוחש: 'אקשן', הייתי אומר: 'אהבת אדם'. התכוונתי בזה להזכיר להם את הצד החיובי של החיים. את האהבה. את הרגש. והאנשים באמת הביאו את העולם הרגשי שלהם ומה שנתנו לי - לקחתי".

אני מבין שלכרמון היו קשיים עם הטקסטים.

"הוא סובל מדימנציה. הוא איש יקר, זה מאוד עצוב. הייתה לו בעיה של זיכרון ולחשו לי לחפש שחקן אחר, שלא נאבד יום צילום. היה מפחיד כשכבר בסצנה ראשונה של סרט ראשון כבמאי, אתה נתקל בשחקן שקשה לו לזכור את הטקסטים. אני לא רוצה לפגוע בכבודו, כי אני כל כך מעריך אותו. ואני רואה את השחקן הענק הזה, שעשה כל כך הרבה בתיאטרון ובקולנוע הישראלי, יושב כמו ילד מושפל עיניים, כאילו תפסתי אותו במשהו.

"ניגשתי אליו, תפסתי לו את הראש בידיים ואמרתי לו, אנחנו הולכים לנצח. נתתי לו כל כך הרבה אהבה וסבלנות, וקיבלתי ממנו בחזרה. ככל שנתתי לו יותר ביטחון שהכל בסדר, פתאום היו לו ימים מצוינים. אשתו כתבה לי, תודה שהוצאת אותו כל כך טוב בסרט האחרון שלו, וזו מחמאה ענקית עבורי".



ליא קניג ויוסף כרמון (צילום: זוהר שטרית)




חסכון של תסריטאי, במאי ומפיק

אתה מרגיש שעשית סרט שיכול להחזיר את ההשקעה?

"השאלה שאני שואל את עצמי תמיד כשיש לי תסריט ביד, לפני שאני חושב על להגיש אותו לקרנות, היא האם היית משקיע בו מכספך? האם היית לוקח כסף מחשבונך הפרטי ומשקיע בו. ואכן לא הלכתי לקרנות. לא רציתי לחכות את הזמן עד שהקרן והלקטורים יגיעו להחלטה, אז לקחת מכספי, מהחסכונות שלי. אחרי שהיה לי כבר מה להראות באתי לקרנות, ובאופן מאוד מפתיע קיבלתי מכתב מ'הקרן הגדולה' (קרן הקולנוע הישראלי) ובאותו יום קיבלתי גם טלפון מקרן רבינוביץ'. אמרתי להם שבבוקר קיבלתי או.קיי מהקרן של כתרי. אז אמרו לי, אם משהו מתפקשש תחזור אלינו. הייתה הרגשה נעימה.

"לקחתי את הציפור שהייתה לי ביד. נכון שזה לא הסכום שהייתי יכול לקבל בתחילת הדרך. מפיקים שיש להם סבלנות לעבור את כל השלבים עושים את זה, מצלמים את הסרט בפחות ממה שלקחו ועוד נשארים עם רווח. במקרה שלי, זה שלא שילמתי לתסריטאי ולבמאי, והמפיק גם ויתר לי על הכסף (את כל הפונקציות האלה מילא עדן עצמו – נ.מ), וגם השחקנית הראשית הצעירה עד עכשיו לא ביקשה כלום - פעל לטובתי. אבל לכל השאר שילמתי. אז אני אומר שהלוואי והקולנוע היה עובד כך, שאנשים ישקיעו מכספם ואז יבואו לקרן. והקרן תשלם לפי מה שתראה".

גם בצילום התקמבנת לא רע.

"לקחתי צלם סטילס, צלם עיתונות - אוריאל סיני. בשנה שעברה הוא היה מועמד לפרס פוליצר העולמי, והגיע למקום השלישי. כבוד ענק. וזה סרט עלילתי ראשון שלו. אני מאוד אהבתי את הנקודה שנפגשנו בה, לאחר שהוא משך לכיוון מסוים ואני לכיוון אחר. ציפיתי שהוא יביא לי בדיוק את מה שהוא הביא לי בסופו של דבר. לשנייה לא הצטערתי שלקחתי אותו".

השתמשתם בזוויות צילום לא שגרתיות, בחלק המקרים לא מנומקות לדעתי. שוטים עיליים, אקסטרים קלוזים ואקסטרים לונגים.

"חלק מהרעיונות הצלם הביא, חלק אני. ישבנו הרבה זמן, ובגלל ששנינו טירונים, תכננו שוטינג-סקריפט בלתי אפשרי. כשעוזרת הבמאי והמפיק בפועל ראו את זה הם עמדו וצחקו, ואמרו שבתקציב שעומד לרשותנו בחיים לא נגיע למצב שנספיק את כל זה. הם התחילו למחוק לנו, אבל מה שנשאר הספיק.

"היה לי גם יתרון בכך שקניתי מערכת עם מחשבים מיוחדים לעריכה. ואני מספר כבדיחה שלא היה לי כסף לשלם לעורכת, אז התחתנתי איתה (העורכת ליאת לבו היא אשתו – נ.מ). האפשרות לקום בבוקר, לעלות למעלה ולסובב את העריכה בצורה כזו שהיא תיתן זווית אחרת לאירועים, ואם אתה חושב שזה לא נכון אז להחזיר את זה, ואתה לא צריך לשלם על כל משמרת - בסרט מהסוג שלנו זו מתנה מדהימה. העובדה שלא עמדו מאחוריי מפיק ומשקיעים ואיש לא הלחיץ אותי עם תאריך, נתנה לנו אפשרות להחליט מה נשאר ומה יוצא, מה תורם ומה לא. אני יכול לומר שאין בסרט דברים מקריים וכאלה שנכפו עליי".

פרט לעבודת עריכה מסורה, יש לעדן עוד מתנה גדולה מאשתו השנייה, תינוק בן שנה. "אני מחכה 30 שנה בן ילד לילד", הוא מחייך. "זה מדהים. משב רוח רענן. הקטנצ'יק כבר בא איתנו להכיר את מונטריאול והוא מסתובב איתנו בכל הקרנת סרט. הוא חזר איתנו לאחרונה ב-11 בלילה מהקרנה בחיפה, בקריות".

אז על אחת כמה וכמה הסרט הזה הוא פרויקט משפחתי.

"בהחלט. הקטע הכי מצמרר הוא שדמותו של אבי השפיעה עליי מאוד, ובבית העלמין בו צילמנו, אנחנו כל הזמן ליד הקבר שלו. ויום יציאת הסרט היה יום האזכרה שלו ועלינו לקבר כדי שהוא ייתן את ברכתו. תראה איזו מיסטיות!".


יוסף כרמון וליא קניג  (צילום: זוהר שטרית)



מ"אבא גנוב" עד היום

אמנם זהו סרט ראשון של עדן כבמאי, אבל כתסריטאי הוא כבר רשם קבלות לא מבוטלות בקולנוע הישראלי. הוא אחראי ל"אבא גנוב" (1987) הראשון. "זה תפס אותי בדיוק בתקופת גירושין וגם יהודה ברקן היה בתקופת גירושין", הוא משחזר. "ישבנו, פטפטנו, הבאנו את כל הכאבים של אבות גרושים. דניאל הייתה אז בת 5 והבן שלי בן 8. ב'אבא גנוב 2' רואים את שניהם בחתונה. והבן שלי התחבר עם בן, הבן של יהודה בסרט. אגב, יהודה למד איתי באותה כיתה בנתניה".

למעשה, אתה לא חתום על התסריט הזה לבד.

"כתבתי את התסריט הראשון תוך עשרה ימים, כי נקבע כבר מועד להפקה והיינו בלחץ עצום לקראת הצילומים. התסריט היה בן 150 עמוד והיה צריך לקצץ בו. ואז הבמאי (יענקל'ה גולדווסר) אמר ליהודה, לא כותבים תסריט כזה לבד, הוא לא יספיק לגמור את זה. ואז הכניסו את חיים מרין. נכתב שהסרט צולם על פי תסריט מקורי של פיני עדן, אבל את התמלוגים אנחנו חולקים בינינו. בתסריט של 'אבא גנוב 2' הייתי כבר יותר חכם. נתתי למישהו אחר (שלמה משיח) להשתפשף ואז אני נכנסתי וכתבתי תסריט סופי. אבל הבסיס לכל הסרטים, כולל לשלישי בו כבר לא הייתי מעורב, זהו הסיפור המקורי שלי. הסרט הראשון בעיקר משודר המון ואני מקבל תמלוגים שמזכירים לי עד כמה היה חשוב הסרט הזה". 



פיני עדן (צילום: זוהר שטרית)


אתה חתום גם על התסריט של "מנת יתר" (1993) שביים שמואל אימברמן, כביכול על פי הסיפור של מונה זילברשטיין.

"בחיים לא. לא ידעתי מי זו מונה. בשלב מסוים מפיק הסרט, דורון ערן, כתב לחו"ל, תסריט: פיני עדן ואסי דיין. שאלתי, למה אתה כותב את זה? הוא אמר, זה עוזר לי למכור בחו"ל. זה הבן של משה דיין. מה אכפת לך? אבל זה קטע לא יפה. זה נכון ששמואל אימברמן אמר לי בוא נעשה סרט על בחורה שיוצאת לקולנוע ועושה סרט.

"קיבלתי מהבמאי הנחיה כזו. אבל לי הייתה הצגה שבה טענתי שיש סמים בבתי ספר תיכוניים ולא מתייחסים לזה. ההצגה, 'לא סמים עליכם', רצה בבתי ספר יותר מ-1,000 פעם והיא הנחתה אותי בתסריט. הייתה בו בחורה צעירה מבית טוב שהולכת לעשות אודישן לסרט פרסומת ואז מקבלת תפקיד בסרט ומתדרדרת. לא הכרתי אז את הסיפור של מונה. לאחר מכן דיברו שזה על הסיפור שלה, אבל כבר אי אפשר היה לעצור את גל הפרסומים".

הרומן של עדן עם עולם השואו-ביז החל בנעוריו, בסוף שנות ה-60. "בצבא הייתי בצוות הוויי שיריון, ולאחר שהשתחררתי ראיתי מודעה שבתיאטרון החמאם מקימים להקה ומחפשים שבעה מוזיקאים שיודעים לנגן לפחות בכלי אחד. לא הלכתי כי היה לי ברור שלא יבחרו מישהו מחדרה. כעבור מספר ימים הם פרסמו שוב את המודעה ואז באתי לתיאטרון החמאם. בחוץ היו המונים עם כלים כאלה ואחרים. נכנסתי פנימה ונבחנתי על ידי רפי בן משה, דן בן אמוץ וחיים חפר ואז קיבלתי טלגרמה שנבחרתי ללהקת 'שבעת המינים'.

"ניגנתי בגיטרה והם רצו שני כלים. אמרתי שאני מנגן גם בס, אלא שלא ראיתי בס בחיי עד אז. הם קנו לי גיטרה בס ונתנו לי תווים. התאמנתי לילה שלם וכשחזרתי בבוקר ידעתי לנגן את כל תפקידי הבס. כך למדתי לנגן בס. בלהקה היו איתי בין היתר אמנון נדב, לימים מנהל הרדיו, וגבי ברלין. היו לנו לא מעט שירים מצליחים, כמו 'כובע טמבל', 'מה למדת בגן היום', 'הכל בגלל האהבה' ועוד. המנגינות הגיעו מחו"ל ואת כל הטקסטים כתב חיים חפר".

עדן לא עצר כאן ולקח את הקריירה שלו אל מעבר לים. "הגעתי להולנד ועשיתי שם שני תקליטים באנגלית", הוא משחזר. "שתי חברות רצו להחתים אותי ואני בחרתי ב-RCA VICTOR, בגלל שזו הייתה החברה של אלביס פרסלי.

"לאחר שנה וחצי באמסטרדם עברתי לברלין. התברר לי שאני מוכר שם ושכותבים עליי בעיתונים, ואז באו אליי שני חברים ישראליים ואמרו, חבל על הפרסום שלך, בוא נפתח מועדון שלנו במקום שתופיע אצל אחרים. המקום שפתחנו, FOLKPUB, הפך תוך שבוע ללהיט של העיר ולאחד המקומות המוכרים ביותר בצפון אירופה. אנשים היו טסים משבדיה בסופי שבוע כדי לראות את האמנים אצלנו. היה לנו ג'אז ובלוז, ואמנים ידועים מגרמניה ומאירופה התחילו את הקריירות שלהם אצלי במועדון. אני בחרתי את המוזיקאים שיופיעו שם, לטוב ולרע, וגם הופעתי שם הרבה בעצמי. ואז התחלתי גם להפיק תקליטים של האמנים שהופיעו אצלי במועדון".

פיני עדן (צילום: יח"צ)

ב-1975 זכה עדן במקום הראשון בפסטיבל המוזיקה "גשר הזהב" בברלין. הוא הגיע אליו במקרה, כמחליף של אמן ממדינה אחרת, ומבלי שנשלח מטעם גורם כלשהו כאן ייצג שם את ישראל וביצע בעברית את השיר "השיירה". ליווה אותו בדומבק, כלי דמוי טמבורין, נגן איראני שהופיע איתו, מוחמד טמשבי.

בגיל 30 הוא ביצע תפנית בקריירה, חזר לארץ וניסה כוחו בתחומי התיאטרון והקולנוע. בין היתר היה יוצרן של הסדרות "משפחת עזאני" ו"צימרים", כתב תסריטים לקולנוע כאמור, וביים הצגות תיאטרון למתבגרים ולילדים, בהן "דירה להשכיר" ו"פינוקיו". כן ניהל את מועדון "בריזה" ועסק בפיסול. וכעת הוא בשל להתקבע בעמדת הבמאי-תסריטאי-מפיק- מוזיקאי (הוא גם הלחין את פסקול "קמטי צחוק") בעיקר בפרויקטים שלו.

איך אפשר לעסוק ולהצליח בכל כך הרבה תחומים ?

"כששואלים אותי איך אני עובר מתחום לתחום, אני עונה: בכל מה שניסיתי מחוץ לעולם התרבות והאמנות, הייתי כישלון מוחלט. אבל בעולמות האלה, של המוזיקה, קולנוע, תיאטרון, פיסול וכדומה, כנראה שיש לי מה לומר".