שם טוב או שמן טוב
"אדם הוא אדם" הועלה לראשונה לפני 80 שנה בדרמשטט בגרמניה, היה הקומדיה הראשונה של ברטולד ברכט ונחשב לראשון במחזותיו ה"אפיים". יש המזהים בדמות הראשית, גאלי גיי, השפעה מסוימת מדמותו של צ'רלי צ'פלין, שברכט העריץ. במהלך השנים, כאשר המרקסיזם תפס מקום נכבד בחשיבתו, ברכט סירס את מחזהו כדי שיהיה אנטי קפיטליסטי ואנטי מלחמתי, ופגם בממד האנושי המיוחד של המחזה.
עלילת המחזה מספרת על קבוצת חיילים בריטים שבדרך מפנג'אב לכיבוש טיבט ששודדת מקדש. השיער של אחד מהם, ירמיהו ג'יפ, נתפס במשקוף המקדש ונקרע מקרקפתו. מחשש שבגלל זה יתגלה מי ביצע את השוד הם משאירים את חברם במקדש, מחפשים לו מחליף ומוצאים את גאלי גיי, ספר מקומי עלוב, שיוצא לקנות דג, אך נקלע למהומה כסבל של בקביק, מנהלת הקנטינה הצבאית. שלושת החיילים בוחרים בו כממלא מקום של ג׳יפ הכלוא במנזר.
התרגיל מצליח גם כאשר הרס"ר הסדיסט של המחלקה מנהל חקירה בעקבות התלונה מהמנזר, אך החיילים יחד עם בקביק המחרמנת אותו מצליחים לתחמן אותו, עד כדי כך שלמענה הוא פושט מדיו לובש בגדים אזרחיים והופך לסמרטוט, משתכר מיין ומן האלמנה. כשהוא מתפכח הוא מחליט שמוטב לו להיות מי שהיה אפילו אם ירעב, על פי העיקרון שטוב שם טוב משמן טוב.
גאלי גיי לעומת זאת, לאחר סדרת תרגילים הכוללת מכירת פיל, מחליט שמוטב לו לאמץ את זהותו הצבאית, מתנכר לאשתו, ובלבד שיאכל, ישתה בירה ויעשן סיגרים. חוכמת הרחוב שלו מלמדת אותו להתגבר על כל מצב, כי בסופו של דבר אדם הוא אדם, וכי טוב שמן טוב משם טוב.
אדם הוא אדם (צילום: יעל אילן)
הצגות העבר בארץ
בישראל הועלה המחזה רק פעמיים בתיאטרון הרפרטוארי. ב-1966 בתיאטרון אהל עם אבנר חזקיהו ואלישבע מיכאלי, וב-1978 בקאמרי עם שבתאי קונורטי ורבקה מיכאלי. בשתי ההצגות היה התרגום של אמנון אחי נעמי, ובשתיהן שולבו שירים, שתורגמו בנפרד ע״י רפאל אליעז עם מוזיקה בעיבוד של נועם שריף (באהל), ואברהם עוז עם מוזיקה של יוסי מר חיים (בקאמרי), שבוצעו בעיקר ע״י האלמנה בקביק, דמות מפתח במחזה.
ואם מאז 1978 התאטרון הרפרטוארי מתעלם מהמחזה לא כך הפרינג', שבו הוא הועלה לפני עשר שנים בתיאטרון קרוב בגרסה של ניקו ניתאי שניסה להעניק לו מרכיב סאטירי ההופך את הכיבוש של טיבט כמשל למתרחש כאן,
המאבק של הפרט מול מנגנון קולקטיבי מדכא כמו צבא, מלחמת קיום אכזרית במרוץ אחר ההישגיות של ימינו, וניסיון לשמור על האישיות המקורית.
את "המשל" הזה הצליח לממש לפני חמש שנים סיני פתר, במאי ההצגה החדשה בחאן הירושלמי, בגרסה מקורית מצוינת שהעלה במסגרת בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, עם תרגום חדש ומבריק של יצחק לאור. הגרסה ההיא התחכמה מצוין לברכט וברוחו שלו הופקה כהצגה של מחלקת החיילים בבסיס צבאי אי שם בדרך מפנג`אב לטיבט.
סמל המחלקה הציג את ההצגה הצפויה בדברי פתיחה שלא היה צריך דמיון רב או תבונה מיוחדת להבין את זיקתה כאשר הוא אומר "בוודאי שאתם שמתם לב שאנחנו מתארחים פה בבית מקומי ואנחנו נשמור על צלמנו ועל הבית". ההמשך הוליך אל המסקנה החותמת שאם אתה יוצא מהבית כאדם, תחזור אליו ככובש ומשחית ורוצח חפים מפשע, וגאלי גיי התם רוכב על התותח היורה בלי אבחנה ב"אויב". זו הייתה תמונה בימתית מרשימה, וכתב אשמה כואב.
אדם הוא אדם (צילום: יעל אילן)
יוצא כאדם ממשיך ככובש
אני מזכיר את ההפקה המיוחדת הזאת בין השאר גם משום שסיני פתר מתייחס אליה בהערה שמצורפת לתקציר הביוגרפי שלו בתכניה, עם אנקדוטה קצרה על הסיום המוזר שאירע בתום ההצגה האחרונה שם. שני חיילים נכנסו והורו לקהל ההמום להתפזר כי מתבצע ברחבי הסמינר תרגיל צבאי, כפי שאמנם התגלה כשמיהרו ויצאו.
"טעמו של אותו סיום מפתיע בסמינר הקיבוצים נשאר אתי", כותב סיני, אך בה בעת הוא מדגיש כי "בנוסח ההצגה הנוכחי בתיאטרון החאן, התיאטרון אינו מנסה להתחרות במציאות והתרגילים - היכן שלא יתקיימו - מתרחשים מחוץ לכותלי אולם התיאטרון".
אבל בעיקר אני מזכיר את אותה הפקה משום שבגרסתו החדשה בחאן הירושלמי, ועם אותו תרגום של יצחק לאור, משהו שקוראים לו ברטולד ברכט או סיני פתר נעלם מהבמה הנהדרת שעיצבה פרידה שהם עם טנק ענק ומסך אחורי אדום המאזכר יותר מכל את היותנו בתיאטרון. התאורה של רוני כהן סייעה לתחושה הזאת. נועה וגנר עיצבה תנועה פה ושם.
רסיסי המוזיקה של פול דסאו אמנם טפטפו פה ושם, אך מי שכמו שהם ומעצבת התלבושות דליה פן הלר הביאה את ברכט בכל זאת היא המלחינה הגאונה שוש רייזמן. היא יצרה מחזה שלם באמצעות המרקם המוזיקלי הנפלא שיצרה עם מצילות, תופים, פסנתר וכלים אחרים שהופקדו בידיו של עפר שלחין המופלא שניגן-שיחק את המוזיקה ולצערי הרב הוסתר בעומק הבמה.
אדם הוא אדם (צילום: יעל אילן)
לא פירקו את האדם
אבל כל אלה לא יכלו לכסות על כך שההצגה צעקה את עצמה אל מחוץ לאזהרה של ברכט המצוטטת בתכניה (מתוך אחת הגרסאות שברכט ערך בין הגרסה הראשונה מימי הרפובליקה הוויימארית לזו שכתב ב-1934 הנאצית): "הערב יפורק כאן אדם כמו מכונית מבלי לאבד בדרך שום פריט… ואשר להרכבתו המתוכננת תהא תכליתה גרועה או מצוינת זכרו היטה: אם לא משגיחים מקבלים אפילו כובש, רב מרצחים…"
הפרטים היו שם, נכון, אבל הפירוק היה של הטנק ולא של האדם, ואפילו השחקנים המצוינים לא הצליחו לשרת את הרעיון הכללי המסתתר בשם "אדם הוא אדם", שלא לדבר על על הרעיון המתריע בציטוט. יוסי עיני כגאלי גיי התחיל את ההצגה נהדר כתם וישר, אבל בחלק האחרון הוא משום מה שכח את כל זה ועיצב במשחקו נהנתן תאב בצע קטן שמוכן לעשות הכל, ובמודע, אך לא בשביל אוכל אלא בשביל בירה וסיגרים.
זה היה יכול להיות מעניין אם במקום כלשהו במהלך ההתפתחות הזאת הייתה לגאלי גיי התגלות שהייתה מולידה הבנה כי טוב להיות טורף ולא קורבן. ברכט לא כתב זאת, כמובן, כי בעיקרו גאלי גיי שלו הוא אדם, חלש באנושיותו, כמו שלימים יהיה גלילאו. בהצגה הזאת הוא בדרך להיות ארתורו אוי.
את המימד הקומי של ברכט שומר מצוין ארז שפריר כסמל הסאדו-מזוכיסט, ומשחקו המדויק מאוד, ממוקד בכל מצב, עמד בניגוד למשחק המבוזר של יואב היימן, כמנהיג החיילים, בגילומם של דודו בן זאב, אדי אלתרמן ואיתי שור. הם לא היו הכובשים ורבי המרצחים הפוטנציאליים, אלא קבוצה די צעקנית של טמבלים, שרק האלמנה בקביק, במשחקה הישיר של אודליה מורה-מטלון, הצליחה לקרוא אותם לסדר. יעל טוקר הייתה עניינית כאשתו של גאלי גיי, וגיא גורביץ היה משעשע כאדון ואנג וסתמי כחייל.
בסיכומו של דבר "אדם הוא אדם" בגרסת החאן הירושלמי היא הצגה כבדה שצועקת את ברכט ומחרישה את חוכמתו.
אדם הוא אדם (צילום: יעל אילן)