"ארץ פצועה" (ישראל 2015)
דרמה. סרטו של ארז תדמור שזיכה בפרס אופיר לבימוי, ואת כוכבו רועי אסף בפרס השחקן הראשי.
קובי (רועי אסף), קצין משטרה חיפאי, נמצא בדילמה קשה. חברו הטוב, הבכיר ממנו, יהודה (דביר בנדק) נחשד בשחיתות וקובי נדרש על ידי הדרגים הגבוהים במשטרה לסייע בחשיפתו.
עד שבא פיגוע פח"עי בעיר וטורף את כל הקלפים. המחבל שביצע אותו נפצע אנושות ומובהל לבית החולים, אליו מתנקזים גם פצועי האירוע הקשה והמדמם. קובי מופקד לשמור על בטחונו, אבל זו משימה לא קלה, שכן בני משפחות פצועים רוצים לבצע בו לינץ' וגם תוקפים את הרופא התורן בטענה שהוא בחר לטפל במחבל לפני שהגיש סיוע רפואי דחוף ליקיריהם. ובתוך כל הכאוס של אירוע הדמים, מתברר לקובי וליהודה שבניהם נעדרים. 80 דקות.
ארץ פצועה - למועדי ההקרנה
בסרט הראשון בו הוא מביים לבדו (את "זרים", "סיפור גדול" ו"הבן של אלוהים" ביים בצמד עם במאים-עמיתים) עוסק תדמור בכמה נושאים השלובים זה בזה. אודיסיאה של פיגוע היוצא מכלל שליטה, שחיתות במשטרה, ויחסי יהודים-ערבים בעיר הידועה בדו-קיום המכובד ביניהם בה.
מעלתו המרכזית של "ארץ פצועה" היא שהוא שומר על מתח כמעט לכל אורכו והצופה בו נדרש לנשימה עצורה. אבל מעבר לכך, יש בו לא מעט ליקויים. הדמויות מאוד סטריאוטיפיות ויש הבדלה ברורה ומובהקת בין "טובים" ו"רעים".
כפועל יוצא מכך אולי, גם הבימוי "נגרר" אחר אירועי הסרט והוא לרוב בוטה עד ברוטאלי וכמעט נטול ניואנסים וגווני ביניים. הניסיון ליצור ריאליזם נוקב או היפר-ריאליזם לא צולח כאן, לדעתי. נראה גם כי הבחירה לעסוק בכמה נושאים במקביל, שחלקם לא מגיע למיצוי, היא בעוכרי הסרט.
ארץ פצועה (צילום: יח"צ)
"המלבישה" (אוסטרליה 2015)
דרמה. סרטה של ג'ויסלין מורהאוס, על פי רומן של רוזלי האם. טילי (קייט ווינסלט) היא אישה אלגנטית, יפה וברוכת כישרונות, שעבדה שנים בתחום האופנה בפריז, בחברות מותג מצליחות שם. כעת היא שבה לעיירת הולדתה באוסטרליה, בין היתר כדי לנסות להתפייס עם אמה האקסצנטרית והלא צפויה מולי (ג'ודי דייוויס). היא מגיעה עם מכונת התפירה שלה ומתחילה להלביש את נשות העיירה הפרובינציאלית למסיבות, לשדרג את המלתחה שלהן ולקנות בכך את אמונן וחיבתן, לאחר שקודם לכן הפגינו כלפיה חשדנות.
אירוע טראומתי מעברה של טילי, שבגללו נשלחה אל מחוץ לעיירה, עדיין רודף אותה ואת המקומיים וגורם להם להתייחס אליה בעוינות. סיפור אהבה שהיא מפתחת עם טדי (ליאם המסוורת'), מהגברים היפים והחסונים בעיירה, מכוונת לעתיד טוב יותר. אלא שהמציאות תטפח על פניה. עם הוגו וויבינג. 118 דקות.
המלבישה - למועדי ההקרנה
הבמאית מורהאוס מציגה בדרך יצירתית ומקורית עיירה אוסטרלית קטנה, על שלל טיפוסיה הפרובינציאליים והפולקלור המסקרן שלהם, כמיקרוקוסמוס למניפה הרבה יותר רחבה. הסרט בוחן בין היתר את דרך ההתנהגות וההתנהלות של מקום קטן בו מתפתחת דינמיקה אנושית של סיר לחץ מבעבע. ווינסלט יפה, זוהרת ובעלת פרסונה דרמתית משפיעה וממגנטת. ג'ודי דייוויס עושה תפקיד אופי מעולה. "המלבישה" הוא סרט מסוגנן, מהוקצע ובעל אופי ייחודי.
"דדפול" (ארה"ב 2016)
פנטזיה. סרטו של טים מילר, אודות דמות האנטי-גיבור על מבית "מרוול קומיקס" שעולה לראשונה על המסך. ווייד ווילסון (ריאן ריינולדס) הוא סוכן הכוחות המיוחדים של ארה"ב לשעבר, שהפך לשכיר חרב. יש לו רומן נהדר עם ונסה (מורנה בקארין), אבל אז מתברר שהוא סובל מסרטן סופני.
זריקות ניסיוניות הניתנות לו באופן בלתי מבוקר הופכות אותו למוטאנט בעל כוחות ריפוי עצמיים מופלאים, פרט לאי יכולתו לטפל בפניו המצולקים והמעוותים, תוצאה של הטיפול. הוא עוטה על פניו מסכה אדומה, מאמץ לעצמו אלטר אגו, דדפול, נפרד מוונסה ומחייו הקודמים ומנסה לאתר את האיש שכמעט הרס את חייו. דדפול ייקלע למעגל של אלימות שקשה לצאת ממנו. 106 דקות.
דדפול - למועדי ההקרנה
זה אמנם עוד תוצר של "מרוול", אבל אחר ושונה בדרכו מכל קודמיו. סרט מאוד מודע לעצמו, בעל הומור מקאברי-אירוני ורווי ציטוטים על כל מה שרק ניתן להעלות על הדעת במוזיקה, בקולנוע ובתרבות הפופ המערבית העכשווית. גם הגיבור הסטלן, בעל אישיות רכה ומהורהרת, בכיכובו הנהדר של ריאן ריינולדס, עושה את השינוי.
דמותו של דדפול מורכבת. מצד אחד הוא טיפוס שקל לחבב ומרגישים איתו בנוח, אבל כשהוא מגיע לעימות עם אויביו הוא מכסח אותם בלי הכרה. פרט לסצנות האקשן המצוינות, הבדיחות וההומור המילוליים הם שלד עליו נשען הסרט, ולא מעט בזכותם "דדפול" הוא סרט מבדר ומהנה.
"המדריך לסינגלס" (ארה"ב 2016)
דרמה-קומדיה. סרטו של כריסטיאן דיטר, על פי ספרה של ליז טוצ'ילו. היוצרים גורסים שיש דרך נכונה ולא נכונה להיות סינגלים, אבל יש גם את הדרך של אליס (דקוטה ג'ונסון), רובין (רבל ווילסון), לוסי (אליסון ברי), מג (לסלי מאן), טום (אנדרס הולם) ודייוויד (דיימון וואיאנס ג'וניור).
הכל קורה במועדון הלבבות השבורים של ניו-יורק, בו כולם מנסים להשתדך לאנשים המתאימים. זה יכול להיות קשר אהבה, או סטוץ, או כל מה שביניהם. אבל, בין כל האינטראקציות של הלב והמיטה, יש דבר אחד שכל הצעירים שטופי ההורמונים האלה, כל אחד ופרשיותיו ונסיבותיו, צריכים עוד ללמוד – איך להיות סינגלים בתקופות הביניים שבין ההרפתקאות הרומנטיות. 110 דקות.
המדריך לסינגלס - למועדי ההקרנה
ליז טוצ'ילו שחיברה את "סקס והעיר הגדולה" אחראית גם לתוצר הספרותי שעל פיו נעשה סרט זה. ואם "סקס והעיר הגדולה" עוד היה, בעיבוד למסך הקטן, סדרת פאשניסטה עם אטיטיוד ו"מוסר השכל", הרי ש"המדריך לסינגלס" אפילו לא מצליח לתפקד כחוברת הוראות הפעלה לתיכוניסטיות ותיכוניסטים תאבי או מתלבטי רומנטיקה. זה פשוט סרט ילדותי ירוד, עם בדיחות תפלות, סיטואציות מביכות ומסקנות נאיביות עד מבישות.
רבל ווילסון, התשובה האוסטרלית למליסה מקארתי, לא בוטה-גסה-וולגרית כמוה, ותפקידה כאן, כעתירת קילוגרמים חובבת סטוצים (נו באמת... עוד פעם הקלישאה החבוטה הזו?!) שאין לה אלוהים, לא אמין בעליל. דקוטה ג'ונסון אולי שאבה עידוד מההצלחה המסחרית בה זכה סרטה "50 גוונים של אפור" (ועוד שני המשכונים בדרך), אבל הקריירה שלה מתקדמת בינתיים למקומות מאוד בינוניים.
"הבן של שאול" (הונגריה 2015)
דרמה. סרטו של לסלו נמש, שפותח בחממת התסריטאות של סם שפיגל, ואשר זכה ב"גרנד פרי" בפסטיבל קאן ובגלובוס הזהב, ומועמד לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר. 1944. שאול (גזה רוהריג) הוא יהודי הונגרי הנאלץ לשמש כזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ. מוטל עליו לפנות את גופות הנרצחים במחנה, ליטול מהן חפצי ערך, תכשיטים, שיני זהב. באחת הפעמים בהן הוא עושה זאת, נגלית לשאול גופת ילד. הוא נוטה להאמין כי זהו בנו האבוד (לא מאשתו, אגב).
שאול מחליט לנסות להסתיר את גופת הילד – מה שדי מסובך כשכל אדם המגיע למחנה מושלך לפס הייצור המצמרר של תאי גזים-קרמטוריום-השלכת האפר לים, כשהמפקדים דואגים לספור גופות. אבל שאול יעשה כל מאמץ למצוא רב ולהביא את בנו לקבורה יהודית הלכתית, בתנאים הבלתי אפשריים במחנה. למען המטרה הקדושה שלקח על עצמו, הוא אפילו מסכן את התארגנות מרד הזונדרקומנדו. אלא שהמשימה המסוכנת, המורכבת והנואשת - רק הולכת ומסתבכת מרגע לרגע. 117 דקות.
הבן של שאול - למועדי ההקרנה
תוך שימוש בסגנון מיוחד, בו המצלמה מוחזקת על הכתף ועוקבת רוב הזמן בעדשה סגורה אחרי שאול, בעיקר מגבו, כשכמעט כל הסובבים אותו לא בפוקוס, יצר נמש סרט מופת. כבד. טעון. משפיע. חוויית הצפייה בו אינה קלה. ההתרחשות מעוררת הפלצות מתוארת באופן קר, טכני ונטול רגש לחלוטין, להוציא את רצונו הנחוש של שאול להביא את גופת הילד לקבורה, וזאת הוא עושה כמי שכפאו השד, באובססיה שלא מאפשרת לייאוש לכרסם לו במשימה.
הסרט ממחיש פיזית את המונח "תעשיית המוות". הצופה שומע קטעי סאונד של ברזל ופלדה, כמו בבית חרושת, רכבות פורקות טרנספורטים, דלתות ברזל נטרקות מאחורי הנכנסים ל"מקלחות", משאיות מובילות את האפר לים. ועליהן גוברות ההוראות והפקודות מרמקולים בגרמנית רועמת, המזמינות את האסירים החדשים ל"מרק חם אחרי ההתפשטות והמקלחת". הקצב המונוטוני, שגרת הפעילות של פס הייצור, ובתוך כל זה הניסיון האמיץ של הזונדרקומנדו למרוד, מוצגים באופן טכני, כמעט דוקומנטרי. ובכך כוחו העצום של הסרט הזה.