דלת נפתחת לעולם החיצון

אין כמעט אישה או איש, לעצמם או במשפחותיהם, שבשעה מסוימת חודר לחייהם וירוס אנושי זר המסכן את שלמות המבנה שטרחו לבנות, לטפח ולשמר שנים ארוכות. ואין ספור רומנים ומחזות וסרטים תיארו זאת, לעתים כסיפורי אימים, לעתים כנקודת מוצא להתפתחות רומנטית, ועוד נסיבות שיש בהן מרכיבים כמו פחד, קנאה, נקמה ואפילו סליחה, טעות בכתובת.

"הדיירת", המחזה החדש של גדי ענבר המוצג עתה בתיאטרון הסיפריה רמת גן, שייך למתחם הנרחב הזה, אך ייחודו בהיותו מבוסס על סיפור אמיתי, אחד מסממניהם המוכרים של מחזות ענבר. זו גם במידה חלקית הסיבה לנקודת תורפה דרמטורגית בעלילה המתרחשת במושבה ותיקה בצפון, בסוף שנות ה-80.

שם, בבית קטן הנראה מטופח, בעיצוב יפה של דפנה פרץ ותאורה יפה של אורי רובינשטיין שגברו על מגבלות הבמה הקטנה באולם ע״ש אהוד מנור, גרה ומתבודדת אישה מבוגרת בשם מונה, שמזה שנה איננה יוצאת ממנו אפילו לא לחצר, או לקניות של מצרכי מזון וצרכים אחרים.

מי שדואגת למחסורה היא דורין, שמלבד היותה שכנתה, היא גם בהריון כאשתו של בעלה לשעבר של מונה. ככה זה במושבים ובקיבוצים של פעם. משהו משפחתי גם בנקודות מתנגשות. אלא שמונה, המקיימת שיחות טלפון יומיומיות עם בתה נוגה המצויה אי שם באירופה ללימודיה, מרגישה צורך בנוכחות קצת מהותית יותר בבית והיא מציעה משרת-סיעוד למי שתדאג לבית, לגינה ולכל מה שדורין איננה עושה.

כך נפתחת הדלת לעולם החיצון שממנו מגיעה דניאל - צעירה בת 18 שברחה מביתה, חושבת על עצמה כמשוררת, ונראית די חטטנית בעולמה של מונה, ושומרת סוד בעולמה שלה. וכל זאת כאשר ברחבי הארץ מתרחש חיפוש מסיבי אחרי צעירה אחרת, גל, שנעלמה לפני ימים רבים והמשטרה, צה"ל וכל מי שיכול מחפשים אותה. הרדיו מדווח בכל מהדורת חדשות על החיפוש.

הדיירת (צילום: יוסי צבקר)

זרקור מרגש לנושא המשפחה

ענבר מיטיב לאפיין את מונה בנוקשותה לקיים קשר אנושי עם דניאל ובעיצוב התחושה שהיא יודעת יותר ממה שנדמה, אם כי הוא משדר רמזים די ברורים למה שנחשב כ"סוד" שלה עד שהיא עצמה חושפת אותו בכאבה. הוא גם מעצב יפה את דמותה של דורין כאישה נדירה בפתיחות והאהבה שהיא רוחשת למונה, אף כי בעבר לא היססה לקיים רומן עם בעלה עד שזכתה בו לעצמה.

החולשה הדרמטורגית נוגעת לדמותה של דניאל. על פניו היא לגמרי ברורה בסקרנותה וגם ברצונה להתרחק ממשפחתה, ודמותה נהנית מהאפשרות הנרמזת, לכאורה, שהיא אותה גל שכולם מחפשים אחריה כבר כמה שבועות. אבל אין לאופציה הזאת משמעות במהלך הדברים, ורק בקושי כאשר בתמונה האחרונה ה"סוד" שלה נחשף (ואינני מתכוון לעשות זאת כאן לטובת הקהל שיבוא לראות את ההצגה).

מעבר לעיצוב הדמויות ובשלב מתקדם של העלילה, מצליח ענבר לרגש כאשר הוא מפנה את הזרקור הדרמטי שלו לעבר הלב הפועם של המחזה - שאלת יחסי הורים וילדים, ובמידה מסוימת במצבים קריטיים כמו גירושי ההורים, או מוות. יחסים שיכולים לצמוח כניצחון או לקמול ככישלון. האמת, בכל מקרה, היא זו שתעניק לתוצאה את ערכה.

ואת זה מצליחה הבמאית אתי רזניק להביא לידי ביטוי אמין בהצגה הבנויה כאלבום תמונות קצרות, שעוברות בליווי המוזיקה של אפי שושני, ובעיקר במשחק שעל פניו נראה טבעי מאוד, חופשי מגינונים מיותרים. לירון כרמיאל משכנעת כדניאל שיש לה כאב שאותו היא באה לרפא, ומורן (טחן) בן אריה מצוינת כדורין, שבניגוד למונה ולדניאל המצב האנושי ההריוני שלה מפיק מפניה וממעשיה פתיחות ונתינה.

במרכז ההצגה והמחזה, למרות שמו, ניצבת עידית טפרסון בתפקיד מונה. התפקיד אינו קל. הוא מתקיים במתח גבוה שטפרסון מחזיקה אותו לכל אורך ההצגה, במשפטים קצובים, לפעמים במילה או שתיים, בהבעת פנים קהה, בתנועה כמעט קפואה, ברגעים שבהם נדמה כי היא נפתחת, אבל למעשה מתעתעת בסובבות אותה.

וזה לא קל גם משום שמבעד למהלכים האלה מונה-טפרסון חייבת לשדר משהו אחר, סערה בו זמנית, המאיימת לפרוץ את הסכר שבנתה. וכאשר זה קורה, עידית טפרסון כורעת תחתיה ונוטלת אותנו עמה אל סף התהום שרבצה שם כל הזמן. וזאת שחקנית גדולה שיכולה להגיע למצב הזה ולא לאבד את כל מה שעיצבה ובנתה עד לשם. אם תלכו ותראו את ההצגה תבינו מה רב ההישג הזה.

הדיירת (צילום: יוסי צבקר)