לא יודע מה תכיפות ההופעה המשותפת של אבי בללי וגליה חי. הוא יוצר, זמר ונגן גיטרות ובס, היא נגנית ויולה, שמזה כעשור הם הצליל והפנים של להקת "נקמת הטרקטור" שהולכת ונמוגה בְּעצב (שלה) וּבְבּוּשה (שלנו).
"אותי זה מרגש עד כדי חולי, לפעמים", מתוודה בללי בראשית המופע, על הציפיה שלו לקראת ההופעה. רמז להיערכות הנפשית שמלווה את ההתכוונות האמנותית. לו היה צדק בעולמנו האמנותי, הצמד בללי וחי היה ראוי למסע הופעות צפוף ואינסופי, בחללים קטנים כגדולים, כשהוא נהנה מתפוסת קהל עד אפס מקום. אלא שהם חיים ופועלים בביצה הרדודה והדלה שלנו, אולי קוצרים מחמאות ושבחים (כפי שיורעפו עליהם גם כאן), אבל עדיין נאבקים על אמנותם יוצאת הדופן. איזה באסה.
לאורך השנים, מאז הוקמה "נקמת הטרקטור" בשלהי השמונים, בללי התגלה, נבנה והתעצב כמוזיקאי רוק שחי את ולמען אמנותו. נקי, נטו, ללא כחל ושרק, ללא טיפת צביעות או פזילה לטריטוריות ולהישגים מסחריים. אולי הוא לא הזמר הגדול ביותר בעולם, אבל הוא קול חשוב, אם לא אחד החשובים ברוק הישראלי, יציב, פורה, דעתן ומאוד מאוד מזוהה. ביצירה, בנגינה ובשירה. אצלו, טקסט הוא טקסט ומילה היא מילה. כלומר, הוא גם מתכוון אליה, היא גם יושבת נהדר אצלו בפה, וגם נשמעת במלואה בדיקציה ברורה ושלמה לחלוטין. גם ברגעי הצעקה, ואולי במיוחד בהם.
אבי בללי (צילום: הילה עמנואל גור)
נוכחות מהפנטת ואיכות מרהיבה
בללי הוא גם אישיות בימתית מרשימה. הוא לא הסולן האקסצנטרי, למוד השטיקים ותאב התהילה, אלא דמות צנועה ו"רגילה" לחלוטין דווקא, "שקטה" לגמרי. המוזיקה היא שמפעילה והופכת את הנוכחות שלו לחזקה, אפילו מהפנטת. בהתמסרות שלו לנגינה, בתשוקה שלו להגיש שירה, ביכולתו להחזיק קהל ולהפעיל אותו – לא בשירת רבים חלילה, כי אם בדרבון לחשיבה, בגירוי להיפתחות, בפיתוח הרצון לשמוע ולהאזין, לדעת יותר ולהכיל.
גליה חי היא עזר כנגד מושלמת. ויזואלית - היא הרכות נשית מול החספוס הגברי, הדי בוטה על פניו, שלו – ואמנותית. אמנם הם שווים. שניים. אבל היא כוח העזר, מנוע התמיכה והתגובה האידיאלי. הוויולה שבידיה אוצרת עולם צלילים עשיר ומגוון, שמשמש משקל נגד מעוגל וקלאסי לאקורדים הקצובים והנוקשים של הגיטרה והבס, וגם מעניקה מכובדות קונצרטית לישירות הרוק'נרולית שלו. איכויות הנגינה שלה, בקצבים, באנרגיות ובטמפרמנטים משתנים, מרהיבות את העין ומרחיבות את הלב.
אם בללי כואב את המלים ומתייסר בשירה, חי חיה את הקשת, הופכת אותה לחלק מגופה, מתעוותת ורועדת בנגינה, מתמכרת ונסחפת עם תנועתה התזזיתית. יש לוויולה צליל עמוק ואנושי - לא יהיר וגהבתני כשל הכינור - שכמו בז לווירטואוזיות ומתמקד בנשמה ובביטוי האמנותי שלה. ויש הרבה מן האמת והרגש באמירה של בללי, שבעולם הקלאסי מתייחסים לחוסר השלמות של הוויולה, כשלמות עצמה.
כל ההקדמה הזאת היא בדיעבד. מסקנות ותובנות תוך כדי ולאחר הופעה. כי מה שהשניים עושים ביחד על הבמה הוא פלא ונס. מצד אחד, הזדמנות לחרוג מהרפרטואר של "נקמת הטרקטור", הרכב האם שנואש, לדברי בללי, מהמרוץ המבזה של הפקת אלבומים. להניח בצד את הגיטרות החשמליות, להתנקות מחשמל ואלקטרוניקה, לטובת מוזיקה מזוקקת של שני קולות ושני נגנים. ומצד שני, לצאת לשיטוט בטריטוריות אמנותיות אחרות, משותפות וגם לא.
אבי בללי וגליה חי (תמונת יחסי ציבור)
אוצר מוזיקלי יוצא דופן
הם מגישים, מנגנים (לא רק בבכלי המיתר, אלא גם נעזרים בלופרים, שמכפילים את נגינתם, ויוצרים סאונד עשיר ומלא רק בשני כלים כביכול) ושרים, יותר מעשרים יצירות במשך יותר משעתיים (!). המחצית היא שירים של נקמת הטרקטור מתקופות שונות, מאלבום הבכורה ב-1990 ועד "נשאר רק לרוץ" מ-2011. שירים של משה אבן עזרא, משורר ימי הביניים, שראו אור ב"מה לאהובי", גם הוא אלבום של הלהקה (2013), שנולד בעקבות השתתפותה בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים. שירים מ"בללי, רביץ, רביקוביץ'" (2009) שבו בללי ויהודית רביץ הלחינו ושרו שירים של המשוררת דליה רביקוביץ'. שירים מפרויקטים נוספים כמו "מסע אספלט", אלבום מחווה (2011) ללחניו של סשה ארגוב, או הפרק מסדרת "העבריים" שהוקדש למשוררת זלדה, וכמובן יצירות מפסי קול כמו הסרט "כנפיים שבורות", וסדרות הטלוויזיה "בטיפול" ו"שטיסל".
לכאורה, הרבה B Sides, למעשה אוצר מוזיקלי יוצא דופן, של בחירות אמנותיות מופלאות. חלקן מפתיעות, אבל כולן מנומקות, מלוות בהסברים מרחיבי דעת ובהקשרים שמעידים על שום שכל ועל טעם מצוין, מה שהופך את המופע לאירוע מוזיקלי אמנותי, סוג של שעת שירה וסיפור. שירים והסיפורים שלהם.
סדר המופע נקבע תוך כדי תנועה. הפעם הוא נפתח עם נעימת הנושא של "בטיפול", בביצוע מרנין ומבטיח של ויולה וגיטרה אקוסטית, ונמשך בשני שירים לא פשוטים של רביקוביץ' - "ארץ רחוקה", בהגשה דרמטית, מנומקת וסוערת בשירה ובנגינה, ו"בלה הלכה" שבו הנגינה יצרה מסגרת הולמת, מטרידה ומסוייטת, לדרמה התמאטית שעניינה סינדרום שטוקהולם.
בכלל, בללי לא מהסס לגעת בעניינים חשובים, אנושיים, חברתיים וגם פוליטיים. שניים משירי המעורבות החשובים שלו במופע לקוחים מ"לאן הולכים פתאום כולם" (2003) - "מסכים שטוחים" שבו ביקורת כנגד תרבות הריק והכלום ("עולם מלא בוויטמינים/ וצבעים שותקים/ גנום הליום ומילניום/ מסכים שטוחים/ בועות שקופות באוויר/ בועות צוחקות עולות לאוויר/ הן מתנפצות אל תוך הקיר/ וחלק מטיילות מעל העיר ...ויום אחד אולי יבוא משהו טוב על סוס לבן") כשהצבעים של ה"מסכים" מתחברים ל"ברלין" מ"נשאר רק לרוץ", ו"חולות" שבשלהי המופע, שבו הוא מהרהר במצבנו הפוליטי ומגיע למסקנה ש"אנשים אפורים מתיישבים/ על כסאות מוזהבים/ ולמה... אתה שואל/ לא רואים ת'סוף לעזאזל/ אהה אהה אהה אהה... ריקים ריקים/ אנשים יוצאים במחולות/ ריקים ריקים / אנשים טובעים בחולות".
ויש גם יציאות מרתקות, פנינים והפתעות. כמו "דברי אליי", שיר אהבה ותשוקה מ"ארונות מטבח" הוותיק (1995), שבו מוצא בללי חיבור בין הצליל האירי המקורי של השיר לבין מוזיקה יוונית מכרתים שאליה התוודע רק לפני חצי שנה, והופך אותו לשיר נשמה סוער שיש בו גם דיסטורטיות וגם פסיכדליות. שילוב פסיכי. או "צלילי גיטרה" של עמוס אטינגר וסשה ארגוב, שעמו הוא מתקשה להתמודד ("מרוב אקורדים") וחי נוטלת את ההובלה בשירה, שמקבלת מימד משועשע-עד-זחוח משהו נוכח האתגר הלא פשוט. אם כי ההתמודדות של השניים עמו יפה ומרגשת.
הסקרנות הבללית והחתירה שלו אל האמנות הטהורה, באה לידי ביטוי משובב בפרק של שלושה שירים ברצף של אבן עזרא בלב ההופעה – שיר היין "שתה אחי", "כותנות פסים" שהוא ספק שיר תלונה ספק שיר שבח, בעד התחדשות וניצול הזדמנויות ונגד החמצה (ולו יש פתיח ויולה אנדלוסי מהדהד כקולו של מואזין; הנגינה של חי פנטסטית ובללי מגיע לשיאיו, במופע לפחות, כזמר מבצע) ושיר הקודש והאהבה לאלוהים "מה לאהובי", שבו הוא עובר לבאס החשמלי והלופרים עובדים מאפשרים לשניהם להתמסר לשירה מבלי שידיהם תהיינה עסוקות.
הבאס החשמלי והשראת היצירה של משוררי תור הזהב בספרד, משרתים גם את "הפרי על העץ" מ"מטבח אקוסטי" (1996). ספק אם אבן עזרא היה כותב כך שיר על טעם החטא במקומו של בללי, אבל לבטח הוא לא היה מצליח לנגן כמוהו – רפיטטיבי ועיקש, דיסטורטי וטעון, כאילו הבאס היה גיטרה.
אבי בללי (צילום: הילה עמנואל גור)
זלדה, "שטיסל" ואדון הסליחות
את חטיבת השירים הבאה הייתי מגדיר "מכל טוב", מפה ומשם. נפתחת עם שירת סולו מכמירה של גליה חי את "פרפר כתום" של זלדה, שאותו הלחינה: "כאשר הפרפר הכתום מפלס את דרכו/ בנהר של צבעים וריחות/ אל פרח בן דמותו ודבק בו/ כמו היה פרח זה/ כוכב האני הסודי שלו/ מתעוררת תקווה שואנת וחסרת פשר/ בכל הלבבות". שיר קטן ומתוק, וחתיכת תרבות עברית להתנאות ולהתכבד בה. גם את "סרטים מצוירים" מהסרט "כנפיים שבורות" (מילים: ניר ברגמן, לחן משותף של בללי וג'וני שועלי) חי שרה. לטעמי הכי "להיט" במופע. את ממשיכו, שיר הנושא מהסרט, שר בללי ברוב כוונה ורגש, בחספוס שנוגע ללב.
בעקבותיו הם נדרשים לשיר הנושא מ"לאן הולכים פתאום כולם" שזכה לשם חדש מאז הפך לפתיח של סדרת הטלוויזיה "שטיסל". בנגינתו גורם בללי לגיטרה האקוסטית לייבב בצליל גבוה שנשמע כשילוב בלתי אפשרי שבין חמת חלילים ו...קאזו. ואז מגיע תורו של שיר חדש, ששמו (הלא רשמי) הוא פתלתל ומתחכם: "אני תמיד צריך להבין את מה שהיא לא מבינה בי שאני לא מבין בה", שזה בעצם כמעט כל השיר. את השמעת הבכורה של השיר בללי מתאר כ"רגע האמת" ו"כמעמד מביך", בסיומו הוא אומר "אל תַטעו אותנו", בתגובה למחיאות הכפיים האוהדות.
הגלישה אל סוף המופע מתובלת בלהיטים, בשירים ידועים ובהדרנים כבקשתך. מוביל אותם "עפיפונים" המוקדם, כבר בן 26 שנים בגרסתו העברית, כגיל הלהקה; "גאות" המאז'ורי נשלף מ"נשאר רק לרוץ", אולי השיר השמח היחיד שלהם – אם בכלל הם שרים על שמחה – מתכתב בתבונה ובכיף עם אהובה עוזרי בניחוח ים תיכוני-יווני-בלקני; "אופניים וספר" הבלתי נמנע (מ"ארונות מטבח") לצלילי נגינה עוצרת נשימה של חי; ולסיום ממש חוזר בללי שוב אל השורשים של נקמת הטרקטור, לאלבום הבכורה, ל"אדון הסליחות", שלבקשת הקהל הוא דוגם ממנו בית וחצי – לא המועד, לא הזמן, אבל סיום עם תפילה הוא זיכוך הנפש ואות לנעילת השער, לא לפני חזרה בפעם המיודע כמה על "משחק של דמעות".
התאורה הממוקדת והיעילה וההגברה המעולה מקוות חלק בלתי נפרד מהצלחת המופע המשובח הזה. המשובח ביותר. ערב שכולו תרבות שירה. עם הסברים וטקסטים של יוצרים נחשבים. אין אפס. המופע אולי ארוך טיפה. אבל אם תדירותו נמוכה, אפשר להבין את הלהט לחבוק את המירב. ועם זאת, אין מאיפה לחתוך ולקצר. הכל מן הלב ומן הנשמה ומן ההכרה הברורה שכך ראוי ורצוי לעשות מוזיקה. ואכן, במרכיביו המובחרים ובאיכויותיו הגבוהות, זה מופע שראוי להיכנס לסל התרבות ולמערכת החינוך של מדינת ישראל. אשכרה להפיץ בעזרתו בשורה תרבותית ואמנותית, של אהבה לשורשים ולמקורות ספרותיים-שיריים, ושל קירוב קהלים למוזיקה טובה ולאמנות במיטבה.
להוריד בפניהם את הכובע.
(המופע התקיים במסגרת "תמונע UNPLUGGED", סדרת חורף של מופעי מוזיקה אינטימיים, שמתארחים חד-פעמית אחת לשבוע במהלך החודשים ינואר, פברואר ומרץ 2016)
אבי בללי וגליה חי, אנפלאגד. תמונע תל אביב. שלישי, 23 בפברואר 2016