בחשבון פשוט עברו שלוש שנים מאז שפרצה אסתר רדא לחיינו עם LIFE HAPPENS, EP הבכורה שלה, ושנתיים מאז השיקה את ESTER RADA, אלבומה המלא הראשון, שכלל את ארבעת השירים המוקדמים ושמונה נוספים. פרק זמן ארוך יחסית, שבמהלכו גם הפכה לאם, אך בעיקר הוא הוקדש לאינספור הופעות – מן הסתם, הרבה יותר מן הצפוי והמתוכנן לפני צאתה לדרכים בישראל ובעולם, הופעות שהפכו אותה לאמנית מבוקשת בפסטיבלי מוזיקה וג'אז, בארץ ובחו"ל.
 
הקוורטט של רדא
  
עכשיו, לפני שהיא נכנסת להקלטות על אלבומה השני – עבודה שכבר החלה – נפרדת רדא מהאלבום הראשון (שמכירותיו הגיעו ל-15 אלף עותקים) בסיבוב הופעות אנפלאגד קצר. "זו פעם ראשונה לי בפורמט אקוסטי", היא מציגה את המופע החדש. "הדרך להיפרד מהאלבום הראשון היא בצורה שבה כתבתי את השירים, על גיטרה".
 
 
זה רק אחד ההבדלים. בהופעותיה עד כה לוותה על ידי הרכב של שבעה נגנים. בסיבובון הנוכחי (שיצא לדרך במוצאי שבת בזאפה תל אביב) ארבעה נגנים בלבד. שניים מהם "שרדו" את המעבר – נגן התופים וכלי ההקשה דן מאיו ונגן כלי הנשיפה גל דהן. המצטרפים החדשים הם עופר מזרחי בגיטרות ואסף חכימי בקונטרבס - שניים שקובעים את השינוי בגישה.
 
בהיעדר חשמל (לא לגמרי, כי מזרחי ייעזר פה ושם בגיטרה חשמלית, אם כי באיפוק הנדרש על ידי הסאונד הנוכחי) הרכב הנגנים ראוי להיקרא הרביעייה של רדא, ובאנגלית, אם תורשה לי הפלגה על כנפי הדימיון – Rada’s Quartet. ואם זה נשמע לכם ג'אזי מדי, לא טעיתם בכלל. כי זה בעצם מה שרדא עושה במופע ביניים הזה. מפליגה להנאתה על כנפי הג'אז, הופכת את זאפה התל אביבי לבלו נוט ניו-יורקי.
 
זר, לו שמע אותה לראשונה, לא היה מזהה את שורשיה האתיופיים. היה משוכנע, להערכתי, שהיא זמרת ג'אז אמריקאית שמוהלת במקצת מן השירים השפעות ומוטיבים אתנו-אפריקאים. די מתבקש היום בקרב המחפשים אחר חדשנות, מקוריות והיבדלות.



אסתר רדא (צילום: גבריאל בהריליה)






אסתר רדא (צילום: עדן שוחט)


חוויה לאוזן
 
 
לכל אורך המופע, שנמשך מעט יותר משעה, וכולל תריסר שירים בלבד, רדא לא משה ממושבה בקדמת הבמה. עם הסקסופונים המשכרים והמסעירים של דהן, הקונטרבס הנאמן והעשיר של חכימי וההקשה הרכה והמלטפת של מאיו, שמשדרגים בעבורה את האר.אנ.בי. המלהטט שלה לצליל ג'אזי חם ומיינסטרימי, היא יכולה להיות רגועה בכסאה המוגבה, להתמכר בביטחון ובתיאטרליות מרומזת לשירת הסטנדרטים הנינוחה והמפוסקת לעילא שלה. יש לרדא קול נהדר, מושלם, והיא משחקת בקולה בטבעיות ובאלגנטיות, שלא להגיד בווירטואוזיות, במעברים שבין גבוהים לנמוכים, בין פשטות למורכבות, כמו משוחחת עם השכינה. 
  
כמתבקש ממופע פרידה מאלבום הבכורה, מרבית השירים, שמונה, לקוחים ממנו. "Out", "Sorries" (עם מברשות בתיפוף ואלמנטים אפריקאים בנגינת גיטרה "ספרדית" דווקא), "Life Happens", "Monsters" (שנפתח כבפסקול של סרט אימה ומסתיים בסולו גיטרה חשמלית), "Could it be" (דהן מפתיע בנגינת חליל צד), "Bad guy" (שבו רדא ונגניה מלווים עצמם בהקשה קצובה באצבע צרדה, וחכימי גם זוכה לסולו מחמם לב), "No more" (המקורי לחלוטין למרות שנשמע שיר חוקי למהדרין של נינה סימון בשילוב שבין קאנטרי מקפיץ לבלוז שורשי) וכמובן "Nanu ney" באמהרית, אחד מלהיטיה המוקדמים והבולטים.
 
האחרים הם "I wish" הימנון החירות של נינה סימון ("הלוואי וידעתי איך זה להרגיש להיות חופשי"), שבו, ממש, בהתחלה, משתלבים צלילים שבטיים-אפריקאיים; "Dera" עוד שיר מהבית, באמהרית כמובן, שמעורר בקצבו את הקהל להתנועע בכסאו ולהתמזג במחיאות כף; "פלא" שרדא אימצה לחיקה ב"נשים שרות חווה אלברשטיין", הוא המנון לאנושיות (בעקבות פבלו קאזאלס) ודגל מתריס נגד גזענות, כי כל אדם הוא פלא, וכך גם המתופף מאיו, ואפשר רק להצר שאין לה עוד שירים בעברית; ו"Cry for me" שהיא מריצה מזה זמן בהופעותיה וייכלל באלבומה הבא, על אף שהניסיון להפעיל את הקהל שישיר איתה, צלח בחלקו, לשון המעטה.
  
בעוד שבוע אסתר המלכה תהיה בת 31. בשלה מתמיד, נשמעת נפלא. נדמה שכל סגנון בו תבחר לשיר יהיה חוויה לאוזן. בשלב זה, לפרק זמן קצר, הפלא בודקת את עצמה בשירה ג'אזית שיושבת עליה נהדר. לכו, תיהנו מגאווה ישראלית.



אסתר רדא (צילום: עדן שוחט)




אסתר רדא (צילום: שרבן לופו)



אסתר רדא אנפלאגד. זאפה תל אביב, שבת, 27 בפברואר 2013.