מחול - חנן בן ארי: אלבום והופעה

חנן בן ארי הוא זמר יוצר מקורי, גרובי ומוכשר פחד, הנושא בשורה מלבבת לפופ הישראלי

בין שורשים מסורתיים לווייב עכשווי

חנן בן ארי הוא בשורה מלבבת לפופ הישראלי. מכל הבחינות. כיוצר, כזמר, כמופיען וכבעל אמירה. יש בו כל המרכיבים שמבטיחים כבר עתה, עם צאת "איזון", אלבום הבכורה שלו, ריצה למרחקים ארוכים. בשורה מחממת לב שלא כל זמר-יוצר מסוגל להביא עמו.

למרות שהוא מקורי, ייחודי ולגמרי הוא עצמו, אפשר לתאר – בעיקר למי שטרם שמע – את חנן בן ארי כחיבור בין עמרי גליקמן (הסולן של "התקווה 6") לבין שולי רנד, עם שוליים רחבים יותר. הראשון מצד הגרוב והקול המצוין והמובחן, העמוק ועז הביטוי, השני מצד הדת והאמונה ויכולת ההבעה והסיפורת. רוצה להגיד, בן ארי מחבר בבהירות ובקלילות בין שורשיו המסורתיים לבין וייבס ומקצבים חילוניים עכשוויים ולוהטים.

וגם זה לא עניין של מה בכך, לנוכח הנוהג המשובב בקרב זמרי הפופ החסידי ליטול לחנים של להיטים גדולים ולהלביש עליהם טקסטים חדורי שליחות דתית. בן ארי עושה זאת מקורי לחלוטין. אמירה שלו על לחנים שלו ובשפה מוזיקלית שהציניקן בחילוניים לא יוכל לעמוד בפניה. ולא שבן ארי חדור מסיונריות – הוא כאן כדי לפרוש ולהציע את האמת שלו, את זווית הראיה שלו את החיים, ללא כפייה מכל סוג שהוא.

ונדמה לי שצריך להוסיף למשוואה לעיל, במיוחד אחרי חוויית ההופעה התזזיתית ומלאת התנופה, גם את מורשת הפופ של קובי אוז וטיפקס. השימוש בלשון מוזיקלית בת זמננו ובהומור שווה לכל נפש, הופך את החתירה מתחת ליסודות הסדר הקיים, אפרופו שימוש בתחפושת הנכונה, למתוחכמת במיוחד, לקטלנית ביעילותה. ולמרות שאמרו זאת קודם לפניו (רנד למשל, אודי דוידי, ישי ריבו) קבלו את המגשר החדש, את הקרוסאובר האולטימטיבי – נכון לעכשיו, עד שיומצא טוב ממנו – בין המסורת היהודית לפופ הישראלי החילוני.

חנן בן ארי (צילום: דובי ריין)

אלבום בכורה בן זונה

11 שירים על 41:31 דקות ב"איזון" של בן ארי, אלבום שנשען על חומרים יהודיים מובהקים, של אמונה, תורה ומנהגים, ברוח המקורות, התפילה, המסורת וערכי המשפחה, ויוצא פתוח על העולם, להשפיע עליו מכל הטוב שנאגר מקדמת דנא עד לימינו אלה, בדרך הטובה ביותר שבן ארי מכיר – שפת המוזיקה. כי, כפי שהוא שר ב"אמא אם הייתי", רק הניגון עוד נותן את הכוח.

לכאורה בן ארי מחפש איזון לנשמתו המפולגת בין הניגון שעליו גדל בבית הדתי לבין המוזיקה שחדרה אליו מן הרדיו ומההשפעה הסביבתית, בין הערכים שעליהם התחנך לבין תשוקתו להשמיע את קולו ואת היצירה שלו: " האם אפשר להיות קדוש, ולהישאר נורמלי/ להיות חופשי, בלי לעשות כל מה שבא לי/ להתבגר ולהישאר טוטאלי/ להתאבד על החלום באופן רציונאלי/ למצוא ת'רגש בשגרת הריפיט/ לשים תחפושת ולזכור ת'תכלית/ ליצור פאנק-היפ-הופ ולשמור על הביט/ ושעדיין יקראו לזה מוזיקה יהודית" הוא תוהה בשיר הנושא, המוטו, היפ-הופ בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו החסידיים.

"אני צריך כיוון, איזון, כדי לצאת מהניוון/ מינון, בין רוח-נפש-נשמה, בין הרצון לעשייה/ אש-רוח-מים-אדמה, בין היראה לאהבה", הוא יודע. אבל החומרים לגמרי מאוזנים. יש בהם, בעיבודים, בתזמורים, בהפקה המוזיקלית, בהתאמות ובהטעמות המיטיבות של אייל מזיג, איש "הדורבנים" ו"התבלינים" בעבר, כל הקוצים והחידודים, הניחוחות והטעמים, עם אינספור נגנים מן השורה הראשונה, כדי לעשות סדר, להכניס הגיון ולהכשיר אלבום בכורה בן זונה, במחילה.

בן ארי מתנגד לכינוי ראפר. הוא צודק אבל יש בו מזה. בכתיבה, בקצב הפנימי, בהבעה ובהגשה הבימתית. הוא אולי לא MC, אבל ב"הכשרתו" המסורתית-הדתית, גם המוזיקלית מבית (בהשראה מבורכת של הר' שלמה קרליבך), הוא בפירוש חזן לפני התיבה, שליח ציבור. ככזה, הוא טוען ב"למה לנו לרדוף" נכון-הקצב, שהחיים הם מירוץ של כוח, ואנחנו בעצם רוצים רק לנשום, והוא משתמש בהנמקות כבדות משקל מבחינתו: "אדם לעמל יולד/ הכסף לא בא לבד/ אדם לעולם ירד/ וימשיך לעבוד לעד/ תעצור לשנייה בצד/ תצא לשדה בדד/ נקה קצת את המדד/ תשאל את המיוחד – למה?// למה לנו לרדוף/ אחדי הזנב של עצמנו/ למה לנו לרדוף?".

היפ-הופ בולט יותר ואופטימלי לא פחות (בגוונים ערביים-מזרחיים-אוריינטליים משובבים) הוא "החיים שלנו תותים", שנבט על רקע אכזבה ותסכול מהמצב החברתי ומחיינו, פרץ את מסגרת האלבום, כבש רשימות שידור תחת כל רדיו רענן, והפך להמנון אפידמי: "...הילד קם בלילה, והאשה לא די לה/ קונה כל מה שבא לה/ קשה לשאוף למעלה/ קשה לסגור ת'חודש, קשה לבדוק בקודש/ חיים שלמים בלי שורש, אין עראק ויש יובש/ סוללה אוזלת והתקרה נוזלת/ המדינה גוזלת והממשלה פוזלת/ שוטף פלוס שישים, העומס בכבישים/ קשה עם המיסים וכולנו אדישים// אז, אין לנו זכות בכלל להתלונן/ הכל טפו חמסה וברוך השם כי/ החיים שלנו תותים". ורק בעל אמונה ואופטימי חסר תקנה (כגליקמן, רנד ואוז, כל אחד מהזווית שלו) יכול להגיע למסקנה שהחיים נהדרים על אף המצוקות והקיטורים. רק צריך את הכיוונון הנכון, את האיזון.

אסייתי, מזרחי ומוזיקה שחורה

ההשגחה האלוהית חשובה אבל גם הרשות האנושית נתונה. כפי שמעידה "יאללה", החאפלה התואמת (בניחוח אסייתי עם הרמוניות שירה מזרחיות, כיאה לשיר שאול מערבית בגרסתו העברית של דוד ריאחי) והמשלימה את הטיעון המחאתי-חברתי: "כמה זמן, כמה עוד, נמשיך לדבר?/ קול דודי דופק, יאללה להתעורר!// עד מתי נמתין לבאות/ נמשיך לחשב את הקץ בגימטריות/ נחשוב שהכל מעצמו עומד להשתנות/ אביר על חמור לבן יבוא ויאמר די לצרות/ די! חדל אשליות/ זה הזמן לפתוח הדלת, לצאת לרחובות/ לחפש מקום חשוך וקר להדליק בו נרות/ לתת לכל ילדה וילד זמן להגשים חלומות...".

מוזיקת העולם הפרטית של חנן בן ארי נוהה גם אחר מוזיקה שחורה לגווניה. בעיקר שירת נשמה מכמירת לב, כמו ב"ממך עד אליי", השיר שהתחיל את כל הטירוף הרדיופוני (ונשאר, יחיד באלבום, נאמן למפיקיו המוזיקליים המקוריים רובי פאייר ועידו נמר). שיר של תהייה וחיפוש דרך, שנשען על אבן גבירול מצד אחד, על שיר השירים מקצהו האחר - מול הנשמה, אולי האמונה, ואולי האהבה והאהובה ("ברחתי ממך עד אליי ולא מצאתי כלום/ עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק"). בהשראה ישירה של מוזיקת נשמה גם "אמא אם הייתי (יכול רק לרפא את הגעגוע)", "הינדיק" (שאליו עוד נגיע) או "ניגון הנשמות" אולי הכי שיר שלו, על רקע תזמור סימפוני עשיר, שבו הנשמה מתגלגלת בכלי נגינה.

וישנו גם הוואריינט של שירת גוספל מרשימה. כמו ב"לאהוב אותך מחדש", שיר הלל לאשת חיל, שאלמלא הקדיש אותו בהופעה לאשה שאתו, אם שלושת ילדיו (והרביעי שבדרך), הייתי מהמר עליו כשיר חתונה אחר, כשיר קידושין של כל יום מחדש, עם קצב פאנקי ונה-נה-נה חסידי משודרג.

בכל יופיה מפציעה שירת הגוספל ב"שימו לב", הנועל את האלבום וגם את המופע. גוספל נקי, הוא ונשמה חד הם, אחד לאחד מאנגלית לעברית, בעצם מהפיוט "אודה לאל" של ר' שמעיה קוסון, הפייטן מן המאה ה-16, שמזכיר לנו מי ומה אנחנו: "שימו לב אל הנשמה/ יושבת, מכווצת לה בפינה/ ומנגנת לעצמה/ נסו לשמוע, נסו להקשיב/ זה קצת קשה בתל אביב/ כי התרגלנו לתפוס, הכל מבחוץ/ ככה זה כשמתעסקים בלרוץ/ תמיד עם הלשון בחוץ/ אז תעשו לה טוב על הנשמה/ תטו אוזן, תזרקו פרוטה/ תקדישו זמנכם דקה/ שנים היא כבר מחכה". לא רק סוגר לבן ארי את הפינה, אלא את האלבום כולו, ומכנס לשיר האחרון את התמצית כולה, כל המישנה של חנן בן ארי.

עשיר במקורות ובשורשים

על הבמה הוא מלווה בחמישה נגנים - יעקב אסרף בגיטרה חשמלית ובסאז, אמיל קובלסקי בקלידים, אייל רווה בבס, אלמוג ליזמי בתופים וניר רובין בסקסופונים ובשירה (רק הראשון והאחרון חובשי כיפה, לא שזה משנה, אבל עובדה). הרכב שמבטא נאמנה את רוח האלבום. המופע, שכולל את כל שירי האלבום, למן "איזון" בפתיחה (עם תנועה וגרוב של סיירת ברסלב) ועד "שימו לב" בסיום הגוספלי המפואר (כשארבעה מנגניו שרים מאחוריו כמקהלה), נמשך קצת יותר מ-80 דקות, עשיר יותר במקורות ובשורשים, בחיבור עם המסורת החסידית, האמונה והדת, ועדיין לא מוותר על הגרוב.

ניגונים אלה משולבים בשני מקבצים זוגיים - "אדון הסליחות" (כשלאוהדיו הנאמנים, ולא רק הודות לגרסה המשותפת עם הראפר EZ, יש כבר ביטוי ותפקיד בפראזה "חטאנו לפניך") ו"אלוקיי" (בלדת פסנתר מקורית, דתית בתכניה ובעומק השירה החזנית, אם כי חילונית לגמרי במבעה המוזיקלי) בפתיחה, ו"אליך אקרא יה" (פיוט אנדלוסי שאותו הוא מקדיש לאביו) ו"צמאה" (ניגון חסידי במחול ברסלבי) לקראת סיום.

לצידם ובתוכם שזורים קטעי קישור אישיים ומשפחתיים, משעשעים ומרגשים, ששופכים אור על השירים, על היצירה, על הכוונות וגם על תמונת העולם של בן ארי. הוא מספר על חלום הילדות שלו (שמרגע שהתגשם נעלם ובמקומו צצו חלומות חדשים), על הטבעונות של רעייתו, על פגישה אקראית עם שלמה ארצי, ועל הקשר העמוק שלו לסבו עליו השלום ועל השבועה שנשבע על קברו בגוש קטיף שהמוזיקה שלו תהיה גשר, תעשה שלום ותדלג מעל לכל המכשולים.

סיפור שטוען את "אמא אם הייתי" - המנון נשמה בסגנון שלומי שבת (הלחן: אלנתן שלום) - באמירה ואף בהתרסה פוליטית: "ושוב אותו ניגון בכל שנה בקיץ/ בחממות גדלים פרחים כתומים כמו אז/ גם הילדים פרחו לאט, כמעט כולם הקימו בית/ רק השמות של הרחובות זוכרים מה שנגנז// זוכרת שרנו מול היכל, אם אשכחך ירושלים/ צעקנו יום יבוא ועוד נשוב לכאן/ אמא, אם רק הייתי יכול, לרפא את הגעגוע// עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם/ עוד נשוב, אמא, עוד נשוב". לזכותו ייאמר, שמלבד הסיפור שלפני והשיר כהווייתו, הוא לא מרחיב את ההתייחסות מחשש למחלוקת ולפלוגתא.

בלדה לאח שחזר בשאלה

פיסה משפחתית נוספת נגלית ב"אחים", שמילותיו נכתבו ביחד עם אחיו נריה (השותפים גם בכתיבת "למה לנו לרדוף") על חייהם שלהם – בסימן הנתק והקרע ביניהם, בעקבות החזרה בשאלה של אחיו. את השיר, בלדה מרגשת שהוקלטה לאלבום כדואט עוצמתי עם עברי לידר, ביצע חנן עם נריה, שמן הסתם יהפוך לאורח קבע בכל הופעה להאדרת הסיטואציה והשלכותיה (במקרה שלהם הוריהם למדו למחול, להכיל ולקבל את הבן התועה כמו שהוא).

וריאציה לסיפור האישי שלהם אפשר למצוא ב"הינדיק", לטעמי אחד השירים החשובים והחזקים יותר באלבום. מעשייה יהודית של ר' נחמן על נסיך שהשתגע וחשב עצמו לתרנגול הודו (הינדיק) ולא עזרו תחנוני הוריו, עד שהופיע חכם שהחליט לדבר אל לב המשתגע בדרכו המשוגעת, והבהיר לו בהכלה ובקבלת האחר ש"הינדיק לא חייב לחיות כמו כולם/ אפשר לחיות את החיים עד תום/ וגם לשקוע בתוכם".

רגע לפני שהמופע מרקיע לשיאו הצפוי עם "החיים שלנו תותים", בן ארי מצטט ממנו את הפראזה "קשה לשיר כמו זוהר" כהקדמה לגרסה מפתיעה משלו ל"נכון להיום", מלהיטיו הגדולים של זוהר ארגוב. הדאנס הול שהוא צובע בעזרתו של השיר הופך אותו להכי פחות מזרחי ששמעתם.

כן, יש לחנן בן ארי הבייגלה. הוא מוכשר פחד. בקול המצוין, בשירה הנהדרת, ובכלל - ביצירה, בגישה, בתנועה, בפוזות הנכונות, בטיימיניג, בניהול הקהל, בכל החבילה. גם אם אינו מתלהב להיחשב ראפר, ניכר בו שראה כמה כאלה בחייו. הוא גם יודע לדבר, פתוח, בטוח, משעשע. בקלילות שהוא מתבדח בכלל, ועל עצמו ועל מגזרו בפרט ("אנחנו, הדוסים, יש לנו תשובות לכל דבר" וגם "מה הקטע הזה של הדרן? המציאו אותו בשביל דוסים. מתפללים ערבית וחוזרים") ניכר בו שראה ושמע גם את קובי אפללו וגם את שולי רנד.

המגרעת היחידה שאני מוצא בחנן בן ארי כרגע היא הבטחון העצמי המופרז שבו הוא ניחן. כאילו, אם זה כך עכשיו, מי יודע מה יהיה אחר כך. לאן זה יוביל אותו?

חנן בן ארי בהופעה. זאפה תל אביב. רביעי, 9 במרץ 2016
חנן בן ארי, איזון (אן.אם.סי.יונייטד)