פגישה בעמק המוות  
  
איזבל וז'ראר, אישה וגבר באמצע החיים, נפגשים במוטל קליפורני. הם שחקנים ממוצא צרפתי הגרושים זה מזה ולא התראו כבר שנים. כעת הם עושים דרכם יחד ברכב לעבר המישורים הלבנים הלוהטים והאינסופיים של מדבריות קליפורניה. מחוז חפצם הוא עמק המוות. בנם המנוח מיקלה, אותו לא פגשו זמן רב, ואשר חי עם בן זוגו בסן פרנסיסקו, בחר לפתע לשים קץ לחייו. במפתיע. ללא כל הסבר. 
  
אבל לפני כן הספיק לשלוח מכתבים להוריו, ובהם הוראות מדויקות עבורם לסיור משותף במספר תחנות בעמק המוות שבקליפורניה. הוא מבטיח להם שבמהלך המסע הזה הם יזכו לראותו שוב, ולו רק לרגע קט. איזבל נוטה להאמין, ז'ראר הרבה יותר סקפטי. 
  
כך נפתח סרטו של הבמאי הצרפתי גיום ניקלו, בכיכובם של איזבל הופר וז'ראר דפרדייה (שאכן נקראים בסרט בשמותיהם). "עמק האהבה" יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13 (במהלכו יוקרנו כ-20 סרטים חדשים, תפוקת הקולנוע הצרפתי בשנה האחרונה) שייפתח במוצאי שבת ב סינמטק תל-אביב בהקרנת סרטו החדש של קלוד ללוש, "הוא + היא".   
  
הבמאי גיום ניקלו, 46, יצר כבר 13 סרטים באורך מלא (ועוד כמה סדרות וסרטי טלוויזיה), אם כי אף לא אחד מהם הוקרן בארץ מסחרית, אלא רק במסגרת הפסטיבלים שנערכו כאן. ניקלו ביקר בישראל פעם אחת, בפסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-11, אז הקרין כאן את סרטו "החטיפה של מישל וולבק". סרטיו של ניקלו הוקרנו בין היתר בפסטיבלי ברלין, לוקרנו וטרייבקה, ו"עמק האהבה" התמודד בבחירה הרשמית על דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון.  



עמק האהבה  (צילום: יח"צ)

"המקום הכתיב את הסיפור" 

סרט צרפתי המצולם כולו בארצות הברית זו לא תופעה שכיחה אצל יוצרים צרפתיים, ובראיון שקיימתי עם ניקלו הוא מתייחס לכך. "זו תוצאה של ביקור שלי בקליפורניה, ולראשונה בעמק המוות", הוא מספר. "עקב כך התעורר אצלי הרעיון לסיפור הזה. חוויתי תחושה מטרידה מאוד בקניון האמור, משהו שאינו רחוק ממה שעובר על דפרדייה, כפי שניתן לראות בסרט. כשחזרתי לצרפת, הנראטיב כאילו הכתיב לי את עצמו ספונטנית, באופן טבעי". 
 
המקום גם הכתיב לך לאחר מכן את אופי הצילומים?
  
"לצלם בעמק המוות זה קודם כל לקבל את העובדה ולהודות בזה שאתה נמצא במקום הזה, שהוא לטעמי מאוד יוצא דופן. הבנתי שאני שם על תקן של אורח, ושזו כמו פלישה שלי למקום שיש בו איזשהו כוח עוין. יחד עם זאת, הכל נראה שם כל כך פשוט וכל כך יפה. באופן בלתי נמנע, עמק המוות הפך לאחת הדמויות הראשיות בסרט". 
 
לדמויות ב"עמק האהבה" אתה קורא איזבל וז'ראר והם שחקנים המתמודדים עם מות בנם בנסיבות לא טבעיות. האם חשבת מלכתחילה על הופר ודפרדייה כמי שיובילו את הפרויקט?
 
"רציתי לעבוד שוב עם איזבל, איתה כבר היה לי שיתוף פעולה בעבר, כך ששוחחתי איתה מלכתחילה על הפרויקט הזה, וכשהביעה את הסכמתה, הייתה הראשונה אותה ליהקתי. ז'ראר הצטרף בהמשך, לאחר שהצלחתי להתגבר על מספר בעיות ועכבות שהתעוררו אצלי בפיתוח העלילה. בואו של ז'ראר אפשר לי לקחת את הסיפור למקומות הרבה יותר אינטימיים".
 
למרות אופיו הפסטורלי של עמק המוות, שורר בו בדרך כלל חום בלתי נסבל. איך התמודדתם עם האקלים?
  
"למרות החום, שהגיע בשיאו ל-60 מעלות במשך כשבוע, היה די קל להתרגל לתנאים הקיצוניים האלה. אחרי מספר ימים של הסתגלות, הגוף והנפש מקבלים הכל והדברים מסתדרים. קשה אולי להבין זאת, אבל המקום הזה הוא אמן אמיתי, בזכות עצמו, ולכן היה לי חשוב לצלם שם. אלה דברים שלא עולים אוטומטית לתודעה ופשוט לא חושבים עליהם בזמן ששוהים זמנית בתוך המציאות השוררת שם".



עמק האהבה  (צילום: יח"צ)

 
"לאבד ילד זה הדבר הכי כואב"
  
איך אתה מגדיר את הקונספט בו בחרת כאן, זה סרט דרך?  
 
"אני אוהב סרטים המשלבים בין מציאות ובדיה. בין תיעוד ובחינה לעומק. מעניין אותי לבדוק איך סיפורים יכולים להתערב ולהתערבב זה בזה. מרתק אותי לחקור את האינטימיות באמצעות סיפור בדיוני. אני חושב שאם אני מצליח בכך, הדבר מאפשר לי למצוא את האמת הקולנועית המעניינת  והמרגשת אותי". 
  
שילוב בין מציאות כואבת ופיקציה אפשר למצוא בדמות שמגלם דפרדייה, שבנו גיום, שהיה שחקן, אם כי צילו הגדול של אביו תמיד האפיל עליו, הלך לעולמו ב-2008, מסיבוכים בעקבות דלקת ראות בה לקה. אני שואל את ניקלו האם הנושא עלה עם דפרדייה במהלך העבודה על תפקיד האב השכול ב"עמק האהבה", והוא השיב קצרות, בשל רגישות העניין: "כמובן שדיברנו עליו". 
  
בהתייחסות לכך בהקשר לסרט, הוא אומר: "לאבד ילד זה הדבר הכי כואב  שהורה יכול לחיות איתו. זה צער ששום דבר לא יעזור לך להתגבר עליו. אז נסה לדמיין שתוכל למצוא משהו שאבד לך לנצח. זה דבר ייחודי, יפה אבל הרסני באותה מידה. יפה ואכזרי, אך אני לא חושב שמישהו היה מתנגד למפגש או איחוד כמו זה שההורים בסרט מאמינים שעשוי להיות להם עם בנם המת". 
 
אתה דן בסרט במהות היחסים שבין הורים ובנם, ובינם ובין עצמם. מה מסקנותיך?
 
"אין לי מסקנות. אני ממשיך ללמוד על החיים, וככל שהם מתקדמים אני מגלה פחות ופחות הגיון בהם. אני מאמין שהתשוקה היא הדבר היחיד החשוב והאפשרי בקיום שלנו. המצב האנושי היחיד ששווה להילחם עליו. כי המוות הוא האויב של הרצון. אני שואף לפחות רצון ויותר תשוקה וסיפוק".
 
במכתביו של מיקלה ובסימנים שהוא משאיר להוריו יש אלמנטים מתחום המיסטיקה והעל-טבעי. האם הם קיימים רק בראשם של איזבל וז'ראר, כדי שיקל עליהם להאמין שתיפול לידיהם הזכות לראות את בנם שוב, בפעם האחרונה? מהן אמונותיך בתחומים האלה?
  
"אני משאיר את הצופה עם האמונות שלו, מול הרצונות שלו. לכל אחד יש פרשנות משלו למצבים מסוג זה, על פי ניסיון חייו ועל פי הקריירה שלו. המפתח הוא להיות מסוגל להתחבר למה שאתה מרגיש, לא למה שאתה מבין". 
 
ביימת עד כה 13 סרטים באורך מלא, שלמרבה הצער אף אחד מהם לא הוקרן מסחרית בישראל. ככל שאתה יכול לנתח ולנסח , מהי הפילוסופיה הקולנועית שלך? האם בכל אחד מסרטיך יש לך אג'נדה אחרת?
  
"הסרטים שלי משקפים כנראה את כל המהות שלי, כיוצר וכאדם. במובן מסוים, כל סרט מספר את הסיפור שלי בהתאם למצבי בחיים בעת עשייתו. אחרי ארבעה או חמישה סרטים, התברר לי כי הגרעין הקשה של הסיפורים שלי יותר בולט ובא לידי ביטוי. אצלי זה תמיד יותר סוג של סרט ז'אנר, בעל מבנה תסריטאי מורכב. יחד עם זאת, אני נוטה להצגה פשוטה של הדברים, הנובעים, כך אני מקווה, ממה שראיתי, ממה שאני וממה שאני מצפה".        



גיום ניקלו (צילום: יח"צ)