משפחה אחת - שלוש ישויות
 
בהתחלה, לפני כשבע שנים, היה מיכאל גריילסאמר. יוצר, זמר וכנר שיצק מגע ריינהארדטי, צועני-ג'אזי-צרפתי שכזה, לרגאיי עברי מקורי. שילוב מרתק שלא שומעים בכל יום ולכן זכה לתשומת לב, והצית סקרנות רבה.
 
בהמשך, שנתיים מאוחר יותר, כבר היו שמרית ומיכאל גריילסאמר. הוא ומי שהפכה לרעייתו. מי שכתבה מלים למקצת השירים באלבום הבכורה שלו ("מתעורר"), הפכה לשותפה שווה כמעט ב"בפריז", אלבומם המשותף הראשון. פחות מסעיר ומלהיב מהיצירה הסולנית שלו, אבל עדיין שלם לכשעצמו, מאזן בין הנגינה והלהט שלו לשירה היפה והרגועה שלה, ומציע פופ חביב לצד גרוב מרוכך, ושירי אהבה וזוגיות, מלאי תקווה ואופטימיות כיאה לזוג צעיר.
 
עכשיו, מרחק ארבע שנים נוספות, המהפך המשפחתי הושלם. עתה התור שלה, עם "שירים מהבית", אלבום בכורה כסולנית, ובו עשרה שירים שהיא כתבה, הלחינה ושרה. מיכאל בסביבה. נמצא שם כל הזמן. כנגן, בכינור כמובן. וגם כהשראה. אולם ההפקה המוזיקלית, בידיו של דניאל סלומון, מאסטר לבלדות ולשירי אהבה, לא מותירה ספקות לגבי הפער הסגנוני בין הבעל לרעייתו.
 
זה בסדר. כך, מן הסתם, ראוי להיות. משפחה אחת שלוש ישויות יוצרות שונות, שוות וראויות בזכות עצמן ולכשעצמן, ואפילו די מובחנות. למרות שהאלבום שלה ממשיך באיזה אופן את שלהם, בקו המשפחתי, האינטימי, האישי. 
 




פוטנציאל מבוזבז של שירי ערש
 
"שירים מהבית" (38:32 דקות) נאמן לשמו. אלבום פרטי לגמרי, אינטימי מאוד, עם שירים קטנים, שלה, שלהם, של הזוגיות הצעירה והמתפתחת שלהם. היא שרה על עצמה, עליו-אליו, עליהם. רובם ככולם נשמעים כפוטנציאל מבוזבז של שירי ערש.
 
ב"רק בת אדם", הרהור מופנם, היא כמו שרה לעצמה, מתרפקת על מקצב חמש שמיניות (שנזכר בשיר), על התבגרות עצמית – פעם היא היתה ילדה, היום היא כבר אחרת. בן אדם.

אין ספק שהיא מעריצה אותו. "אתה בא משום מקום/ להראות לי דברים/ כמו ילד צועני/ הולך יחף בין הסלעים/ ויש לך שיער ארוך/ תלתלי זהב וחבלים/ וכינור בין כנפיים/ שעושה בי כישופים", היא שרה לו ב"יש לך חוצפה".
 
מדגישה את אהבתה ב"באתי אליך": "אני כאן/ מולך יושבת/ ואתה מרחק נגיעה ממני/ גמעתי דרכים נסתרות/ נגלו לי על כף ידי/ כל מבוכי נפשי// נפתחים נפרמים/ עם מבט אחד שלך/ נטרפת/ כאן אמצא בביתך/ מחסה ושמיכה/ מהרוח הסוחפת".
 
האהבה אליו מגיעה עד כדי התבטלות עצמית. "לפעמים אני משתגעת/ מרוב אהבה אליך/ לפעמים אני קצת שוכחת/ מי אתה, מי אני בלעדיך", היא שרה ב"משתגעת" שמתחיל כבלדת פסנתר ומתפתח לשיר מסע ותנועה. מוטיב דומה חוזר ב"אני ואתה" הנועל: "אני ואתה, אתה ואני/ יד ביד כך אוחזים כבר די הרבה זמן/ וזאת אהבה של פעם בחיים/ בלעדיך אני טיפה בים". שיר זה אגב, הוא היחיד שמתייחס למתרחש בחוץ, מחוץ לתא המשפחתי הקטן, החם והמוגן.

שמרית גריילסאמר (צילום: רונן גולדמן)




דביקות מיותרת בשירים הזוגיים
 
זה לא ששמרית גריילסאמר היא אמנית חשובה עם שירי מופת שחובה לצטט או לדעת על פה. אבל בתיאור הרגשות וההרגשות הפנימיים שלה היא בוודאי משמשת פה ללא מעט שמרגישות כמותה, חלק גדול מהן היא הצליחה לגייס בהדסטארט לטובת הפקת האלבום, גיוס עודף, של יותר מ-30 אחוז מן המבוקש. לך תתווכח איתם.
 
אבל דומה שיש דביקות מיותרת בשירים הזוגיים שלה. "יש המון אנשים" הוא דוגמה מצוינת לכך. שיר על מירוצם המסחרר של החיים, שכתוב בצורת דיאלוג, למרות שהוא מבוצע (בפרייזינג שמזכיר במפתיע את השירה של אריק ברמן) רק על ידה. ב"לבד במרפסת" הוא מבט עתידי, עם הפנים אל הבורגנות, שיר שלטעמי דורש מבע קברטי, ובמקום זאת נטען בקלילות של קליפסו לטיני והכינור בו מאייר ליד של פסקול בסרט צ'פליני.
 
הזוגיות ממריאה לשיאה ב"הבית ריק", היחיד באלבום שבו מיכאל שר איתה ואליה, היא כתבה כאילו הוא כתב לה. דואט מצועף אהבה, מדוגם זוגיות למופת. ללא ספק, השיר הכי דניאל סלומוני באלבום.
 
יוצא הדופן בין ה"שירים מהבית" הוא "טוב לנו", שיר אישי רגיש ומופנם, לזכר אחותה יעל, ספוג זכרונות וגעגועים על פרידה בטרם עת. אחד השירים הטובים, היפים והמרגשים באלבום. 
 



הזוגיות מככבת גם במופע
 
אל הבמה, בהופעה שמצד אחד השיקה את האלבום - בנוכחות מביכה של פחות מ-40 צופים - ומצד שני חתמה את החורף האנפלאגדי של תיאטרון תמונע המארח, לקחה שמרית גריילסאמר תשעה מהשירים החדשים. השאירה מחוצה לה את "באתי אליך", אולי בצדק. חיוור יותר מהאחרים. אולם הוסיפה עוד שישה שירים מהאלבום של מיכאל ומאלבומם המשותף.
 
למרות שהיא היתה הסולנית הבלתי מעורערת של המופע, הזוגיות שלהם כיכבה. כן, מיכאל היה לצידה גם על הבמה. הצטרף באיחור לא מוסבר, אולי מחמת ההצטנעות, תוך כדי השיר הפותח "יש לך חוצפה" (אך דווקא לאחר ששרה לו: "אתה נותן לי לחכות"...). איתם על הבמה ארבעה נגנים ותיקים וחברים לדרך – אוהד עילם בגיטרות (כן, למרות ההבטחה האנפלאגדית תהיה שם גם גיטרה חשמלית), תמיר גרוס בקלידים (ש"נושל" מהאלבום על ידי סלומון עצמו), אוריאל סוודרין בתופים ואיתן כרמלי בקונטרבס. הרכב ששמר בדרך כלל על אופיים הרומנטי והאינטימי של שירי האלבום.
 
אלה בוצעו בשני רצפים כשביניהם השתלבו שירים קודמים. אחרי "יש לך חוצפה", "על גג אחד", "משתגעת" ו"לבד במרפסת" שאותו הקדישה (לצלילי בוסה נובה) לאביה בן ה-80, נשזרו שני שירי זוגיות מאלבומו של מיכאל - "העץ והפרי", הקולאז' צרפתי (הוא) עברי (היא) שהיא כתבה, ו"אשתי היקרה" שהוא שר וניגן לה (והיא חוללה לעומתו) והזכיר מקצבי רגאיי נשכחים, ועוד אחד מאלבומם המשותף, אותו "טו דו דו", שיר שביצע בקדם אירוויזיון.
 
ואחרי "הבית ריק", "טוב לנו", "רק בת אדם" ו"יש המון אנשים", הצטרפו "תרקדי" – שהפעם היא שרה וגם רקדה, כהרגלה, ו"יאללה בואי" מלהיטי "מתעורר", שהוא שר בעברית מתובלת בצרפתית, עם גיטרה חשמלית ובקצב מואץ שהקפיץ, ובצדק, מקצת מן הנוכחים.



שמרית גריילסאמר (צילום: רונן גולדמן)

תחושה של דז'ה וו
 
ארבע שנים חלפו מההופעה הקודמת שלהם שראיתי, באותו מקום, ותחושת הדז'ה וו היתה חזקה מהכל. בהתנצלות השגורה של מיכאל המתוסכל מן האקוסטיות של ההופעה, שלא אפשרה לו וללהקה להתפרע בטמפרמנט, ומן הסתם גם מול מיעוט הקהל. "אתם צריכים לבוא גם להופעה חשמלית". אולי הוא צודק, אבל זה מה שיוצא לנו.
 
ההרגשה שהיינו כבר במעמד הזה, התגברה לנוכח ההריון המתקדם של שמרית (ממש כמו בהופעה הקודמת שראיתי; אולי נוח לה ככה, לעשות ביחד ילדים ואלבומים), מה שלא מנע ממנה (ממש כמו בהופעה ההיא) לחולל, לחוג ולפזז כמעריצה.
 
וגם בעובדה שהיא הרבה יותר מרשימה כזמרת מקליטה מאשר כזמרת מופיעה. ביכולותיה לא חל שיפור מפליג. לא כמספרת סיפור (קטעי הקישור והמעברים זקוקים להידוק ולהתמקצעות), ולא כזמרת. אמנם יש לה קול חם ונעים מאוד, ושירתה מדויקת, אולם לא מייצרת עניין בימתי. היא לא חורגת מהמנעד שלה, לא מאתגרת את עצמה, ועדיין לא מתנהגת כזמרת שמאמינה בעצמה.
 
בעיקר היה משונה לי שהיא לא מצליחה לשיר אליו, בעלה, שירים עליו. ואם היא לא פונה אליו, בהסבת הגוף או לפחות במבט, איך אפשר להאמין לה ולשיריה? מיכאל אגב, מוחל לעצמו על האגו, מפנה לה כמעט לחלוטין את הבמה. מפרגן לה ומוכן להיות כינור שני לה, אלא שהיא עדיין לא נכנסה לתפקיד הסולנית.
 
ממש כמו באלבום, היא סגרה את ההופעה עם "אני ואתה", כהדרן ראשון. עלתה אליו רק עם גרוס בקלידים. מיכאל הצטרף, ללא הכינור וללא שירה, נעמדה לצידה. ציפיתי שהנה יתרחש המפנה המיוחל, ושמרית תיישם על הבמה, בפנייה ישירה אליו, את המלים הגבוהות על אהבה של פעם בחיים. אבל זה לא קורה, כמה חבל.
 
אני נוטה להאמין למיכאל, שבהופעות חשמליות, גם אלה שבחו"ל, האינטראקציה יותר מעניינת. זה לבטח קורה כשהוא לוקח את המושכות לידיו. ההדרן השני והלא מתוכנן של "חלליות", גרסתו ללהיט המכונן של ברי סחרוף, רק מעידה על האנרגיות שהוא יוצק לתוך ההתרחשות. זה, למרבה האכזבה, עדיין לא קורה איתה. עם אשתו היקרה. 



שמרית גריילסאמר (צילום: רונן גולדמן)

 
שמרית גריילסאמר. שירים מהבית (עצמאי)
שמרית גריילסאמר בהופעה. תמונע תל אביב. שלישי, 29 במרץ 2016