לחנים ענוגים וביצועים מלבבים

"פחד גבהים", אלבומו השני של ישי ריבו, נשמע כאלבום המשך ל"תוכו רוצף אהבה", קודמו מלפני קצת יותר משנתיים.

ריבו, שהפליא בהנגשה של טקסטים מן המקורות, התורה שבעל פה, התפילה ושפת קודש, ובהכשרת מסרים אמוּנתיים על בסיס מסורת ישראל לאוזן חילונית, עושה זאת גם הפעם, כאומר אלו הן שפתי, לשוני ודרכי התבטאותי.

גם מוזיקלית נשאר ריבו באותה טריטוריה פופית-פולקית-חסידית-לייט. רכה, מעודנת, ספוגת נשמה, אמנוה ופיוט. הלחנים שלה מתכתבים עם התפילה והחסידות, אם כי פה ושם הם נוטים למורכבות "חילונית".

ההפקה המוזיקלית, שאותה הוא חולק הפעם עם מאור שושן בעבודתו הראשונה בעמדה זו, שומרת על מבע אקוסטי, אפילו שהיא נעזרת ומסתייעת בכלי נגינה חשמליים מובהקים ובכישורי הנגינה של נגני-על כעמית יצחק (גיטרות) וניר מימון (בס). לא מעט בזכות הישענות מוגברת וחדשה אצלו על כלי מיתר.

גם באלבום הזה דיוקנו לא מודפס על העטיפה, ואינו נראה בין דפי חוברת המלים והקרדיטים, שמעוטרת בצילומי נוף מוזהבים ומטושטשי פרטים. בחורת מופיעים שני צילומים מטרידים, מוזהבים גם הם, של שלושת מגדלי עזריאלי, מנקודת מבט מעורפלת ביניהם - מלמטה למעלה. על אחד מהם מופיעות גם שלוש הצורות הגיאומטריות שבחזית האריזה - משולש, עיגול וריבוע. האם זה ביטוי לפחד הגבהים שבשם האלבום, או שיש בו משמעות מעבר לכך, לסמליות של כל צורה וצורה?

באלבום, ששלושה להיטים הקדימו את צאתו - "מקשה אחת זהב", "מציל אותי כל יום" ו"קול פעמונים", 11 שירים ועוד יצירה אינסטרומנטלית קצרה, פותחת, הנפרשים על 39:22 דקות. לריבו יש כישרון לכתוב לחנים ענוגים ויפים, כשהביצוע המלבב ומאיר הפנים שלו הופכם למקסימים ולמרגשים, גם אם אינך מחזיק באותן תפישות עולם ואמונה.

ישי ריבו (צילום: אור מני)

המוזיקה במרכז

הפתיחה (אם נתעלם מהרצועה הראשונה, 56 השניות של "אור", נעימה שמנוגנת על ידי דודו טסה) והנעילה מוקדשות למוזיקה. שירים רבים נכתבו בידי יוצרים לא מעט על המוזיקה, כהשראה, כאהובה, אולם דומה ששיר כמו "אור החיים" טרם נכתב. והיה צריך לבוא זמר-יוצר דתי כדי להביא אותה - אם תרשו לי עגת רחוב נמוכה - במלים גבוהות כמו מן המקורות, כדי שנוכל להבין את עוצמתה וכוחה, השפעתה וכל מה שמוזיקה עושה לנו בנשמה. אמונה זה בסדר, טובה ומשכנעת לא פחות. אולם מוזיקה תעשה את זה לכם הרבה יותר, במיוחד כשנגינת הצ'לו של מאיה בלזיצמן תפצע לכם את הלב, והאקוסטית המנעימה של עמית יצחק תהיה לו מרפא.

מרכזיותה של המוזיקה מתבטאת גם בשיר הנועל "לולא היותֵך". היא בבחינת "ערך עליון/ הרבה יותר מערך עליון/ דברים אחרים/ ויש בזה מן הפך ההיגיון/ גם אם אין בך ניסיון שנים/ תמיד אצלה מקום/ גם בשמחה, גם ביגון/ לעולמים". הצהרה שנתמכת על שיתוף פעולה מענג בין פסנתר לכלי מיתר. הוא יכול לשיר אותה לאהובה, לרעיה, אבל זו המוזיקה שמניעה את חייו. ולא בכדי גם במופע החדש שלו, ריבו פותח עם "אור החיים" ונפרד מהקהל עם "לולא היותך".

בתווך הוא מקדיש חלק מרכזי לפרקי הגות באמונה הארד קור, בבורא עולם. "לבדו הוא"; "מציל אותי כל יום" ("שנפתח עם מהלך שירה סטייל שלמה ארצי, מתייצב מיד כקנטרי-פולק, שיר בתנועה, ולקראת הסיום טוענת הגיטרה החשמלית של יצחק את השיר באנרגיה כבושה, בהבטחה גדולה ובציפייה לטוב, לגאולה); וגם "קול פעמונים".

אפשר לאמץ את הכוונה בשיר זה כפשוטו, כצליל, כבת קול, אולם מלות השיר - שכהרגלו וכמנהגו של ריבו, עוסקים בקודש ובנשגב (שבת, יום כיפור, מלאכים ושרפים) אבל הופכים אותם לארציים ונגישים, שלא להגיד חילוניים - מכוונות אל השכינה, כשהלחן מתכתב עם פייטנות חסידית מהתפילה, ונגינת הפסנתר של דוד איכלביץ' משגיחה שלא ימעד.

שיר הנושא הוא היצירה הכי מרתקת באלבום החדש וגם הארוכה ביותר בו. הטקסט מציף שאלות, מעלה הרהורים, דן בחטא ההיבריס, מתווכח אם זה הכישרון המולד או הברכה שממעל, ותוהה לזכות מי נזקפת הקריירה, והאם ההצלחה לא מסנוורת את העיניים: "היתפאר גרזן על החוצב בו?/ על אחת כמה וכמה אדם/ על חוצב להבות אש/ ואיפה אני/ בין כל המשפטים ההגיוניים האלה?". המוזיקה דעתנית לא פחות. השירה מנסה להצטנע, להנמיך קומה ופרופיל, לא להגביה עוף, אולם הלחן מורכב וההרמוניות תובעניות בהתאם. השיר שהוא הכי קצת אחרת, הכי ששת, הכי שם טוב לוי באלבום - בהלחנה, בקומפוזיציה, בנגינה ובשירה. פשוט נפלא.

התהייה לא אורכת. ריבו מספק תשובה מידית בשיר הבא אחריו, "זוכר אני". הוא סוקר את הדרך שעשה עד כה ומוקיר תודה להשגחה העליונה. הלחן ונעימת הקול מזכירים מאוד את עידן עמדי, והמגנינה המסתחררת רק תיתן פורקן לאנרגיות החבויות, שיפרצו ברוק'נרול מסחרר על הבמה ולהימנון הופעה בהשתתפות הקהל.

השירים האחרים הם בנושאים מגוונים. ב"דרך הישר/ה" יש אמירה פילוסופית קיומית מנקודת מבט דתית. אך לא רק, כיון שהכל עניין של הסתכלות, הכל עניין של סבלנות. הקצב מתערסל. גלעד שמואלי (של עידן רייכל) בגיחת אורח אצל התופים, ומאור שושן מגלה שהוא יודע פרק בהלכות גיטרה. ואילו "לכשאשתנה" הוא הרהור על טבעו האנושי של האדם, כג'אז לבן, שילוב של פסנתר, בס וגיטרות.

את "מקשה אחת זהב", שמתחיל עם גיטרה אקוסטית ומתחזק בהמשך בצלילי רוק'נרול חשמלי, כתב לרגל הולדת בנו; וב"יצחק ורבקה" הוא נדרש (לצלילי נגינת הגיטרה האקוסטית המופלאה של מייקל קוברין) לסיפור ההיכרות בין שניים מהורי האומה, שבהופעה הוא יגדיר אותו כמעשה השידוך הראשון.

והעברית? בהחלט ניכרת מגמת שיפור, אבל למי ששר "ולי יצרי גדול עליי בְּכַמה מונים" ("פחד גבהים") אסור לשיר "הרי חיים לא קונים בְּכֶּסף" ובטח לא "וְכּל היום וְכְּל הלילה" (שתי הדוגמאות מ"זוכר אני"). זו בורות לשונית שקשה לעבור עליה לסדר. צרימה נוספת מעיבה על השיר "לכשאשתנה" שנוקט בלשון המקורות, אולם ביטויה שגוי - מצד אחד "וְעֲדת מלאכים" (והנכון הוא "וַעֲדת") מצד שני "ילווני בַּדָרֶך", באותו משפט. אחידות ודבקות לא היו מזיקות.

ישי ריבו (צילום: אור מני)

הופעה מלאת הפתעות מרגשות

בפתח ההופעה שבאולם רקנאטי במוזיאון תל אביב, נראה הרף גבוה מדי. ואכן, בחלקו הראשון של המופע ריבו התקשה להתגבר על התרגשותו הרבה, בקושי דיבר בין השירים, ההמשך, כשהוא הפשיר, השתפר ללא הכר. הוא לא הצליח לסגור את הפה, הוכיח שאינו קוטל קנים, ושלאהבת המוזיקה שלו יש שותפים רבים.

הסט הבימתי שלו גדל. לצד עמית יצחק וניר מימון, תגבורת החשמל שלו, הצטרפו להרכב הוותיק גם דוד איכלביץ' בפסנתר ובקלידים, אהוד דרשן בגיטרות, ישראל נחום בתופים ואמיר אלייב - שכלל לא ניגן באלבום, מאחורי הקאנון בחזית. ריבו יודע מדוע. הוא ההבדל בין האלבום להופעה.

הקאנון אינו כלי נגינה מובן מאליו, ונגינתו של אלייב אף יותר ממנו. לכאורה, כלי פריטה ערבי-מזרחי, ים תיכוני. למעשה, כמו הבולבולטרנג של אהובה עוזרי, הוא מופקע לחלוטין מהקשרים של טריטוריה וז'אנרים. בידיו של אלייב הדעתני והמצוין, הוא כל יכול. מוביל כגיטרה חשמלית, מלווה כנבל, נשמע כתבלין הודי, מפתיע בצליל יפאני. ואלייב פשוט פצצה. איזו יכולת, איזה צליל, איזו נוכחות. לא סתם הוא ממוקם בחזית, לימינו של ריבו. הוא אחת הסיבות שלמענן כדאי להגיע להופעה.

ריבו, שמלווה את עצמו בפריטה על גיטרה אקוסטית - לה הוא מניח בשניים-שלושה שירים בלבד מתוך ח"י שירים - משתית את המופע החדש על עשרה משירי האלבום (השאיר בחוץ רק את "לכשאשתנה"). להם הוסיף שישה משירי "תוכו רצוף אהבה" ועוד כמה הפתעות לא צפויות ומרגשות.

כאמור, הוא פתח עם "אור החיים", המנון האהבה למוזיקה, והמשיך ברוח האלבום והאמונה עם "לבדו הוא", "קול פעמונים" ו"דרך הישר". כשאת הפרק הזה חתם "הניסיון הזה", מובל בצלילי גיטרה ספרדית מרגשת של יצחק, ומלווה בשירת רבים נלהבת, בעיקר מצד הנשים באולם.

"פחד גבהים" זכה לביצוע בימתי מושלם. אחריו חזר ריבו שוב לאלבום הראשון, עם "אם ננעלו" (על אף הקאנון הוא ה"אם ננעלו" הכי לא תימני ששמעתם; הנה-נה-ניי שלו הוא יותר חסידי; התיפוף הרצחני של ישראל מרים את הקהל; והגברים בהרכב מצרפים קולם לתפילת הבקשות) ו"קול דודי", עם ריף הפסנתר הפותח שהפך כבר לקלאסיקה. ביניהם שילב את "והריקותי" גרסתו לפיוט של בעל התני"א, הרבי שניאור זלמן מלאדי, כפי שהוקלטה בעבור האוסף "צמאה 2", שרק הגביר את החפלה החסידית בתווך.

ישי ריבו (צילום: אור מני)

שילוב קולי יוצא דופן

עידן עמדי, אורחו במופע השקה זה (במופע הבא, בחמישי הקרוב, 7 באפריל, בירושלים, יתארח דודו טסה) הצטרף תוך כדי "קול דודי" וכבר בו רמז שהשילוב הקולי ביניהם יוצא דופן. "מציל אותי כל יום" ו"בזמן האחרון" ו"נגמר" (של עמדי) ששרו ביחד הוכיחו. דומה שהם משפרים אחד את השני, מקנים ערכים מוספים איש לזמרת רעהו, בדרך ליצירת פולק ישראלי ייחודי, חסידי-אתני. אלה, בתוספת הסיפורים על ההיכרות ביניהם, הפכו את המפגש הבימתי ביניהם לאחד משיאיו המלהיבים והמרגשים של המופע. מי יודע, אולי ביום מן הימים הם ייצאו במופע משותף.

אחרי "מקשה אחת זהב" הפתיע ריבו בביצוע בכורה (כמעט) של "והאמת", שיר אמונה שכתב ל"קצפת", אלבומו החדש של שלמה ארצי. בצניעות אופיינית, שעשתה עניין מההיכרות שלו את ארצי אך לא מכך שכתב בעבורו (עניין נדיר אצל ארצי), שר על כך ש"אין אמת אחת או שתיים... והשקר בן חלוף/ והאמת אתה הוא אלוקינו/ ואתה הוא מושיענו/ ואתה אהבתי בסוף". ארצי יעשה מזה להיט ויהפוך את ריבו לכוכב, אם אינו כזה כבר עתה.

ההופעה מסתיימת עם "זוכר אני" ו"תוכו רצוף אהבה" שיר הנושא מאלבום הבכורה, כשאלייב תומך במלודיקה והקהל בשירת רבים. ל"יצחק ורבקה", הראשון בהדרנים, יתייצבו רק ריבו ואלייב, שמשיכים ביחד אל "השבעתי". ב"אהלן והסהלן" המרוקאי שבשבחי השלום, חוזרים כל חברי ההרכב, והם ניצבים לצידו גם בשיר הנועל "לולא היותך", שאותו הקדיש למאור שושן, שותפו ביצירת האלבום.

נכון שרוב הקהל שלו חובש כיפות, אבל ריבו עשוי לכבוש את הקהל החילוני כמו שולי רנד בשעתו. הוא לא רק זמר טוב, אלא ניחן באישיות צנועה, חביבה ומעוררת אמפתיה. ולא יזיק - אפילו יועיל - לספוג קצת תורה ואמונה ממנו. אפשר יהיה רק להרגיש נהדר אחר כך.

ישי ריבו (צילום: אור מני)

ישי ריבו . פחד גבהים ( דברי שיר / אן . אם . סי . יונייטד )
ישי ריבו , מופע השקה ל " פחד גבהים ". מוזיאון תל אביב . חמישי , 31 במרץ 2016