הלב של הפנקייק

סנטארו (מסטושי נגסה) הוא צעיר מלנכולי, בעליו של דוכן לאוכל רחוב. בדוכן הקטן הוא מכין דוריאקי - פנקייקים ממולאים בממרח מתוק הנקרא "אן". כשטוקו (קירין קיקי) נענית למודעה שפרסם ומציעה עצמה כטבחית, הוא מסרב מיד. אין פלא. היא נראית ומתנהגת כקשישה סנילית ששכחה את הדרך הביתה.
 
כשהיא מציעה שתעבוד בשכר של 200 ין לשעה במקום בשכר שהוא מציע, 600, הוא דבק בסירובו. גם כשהיא מציעה לו שתכין את המילוי המתוק בעצמה, במקום שיקנה אותו מוכן מקופסא, הוא מתעקש לפסול אותה. לפני לכתה, היא מנופפת לשלום לעץ הדובדבן עצום המידות, הצומח מול החנות. זוהי עונת האביב, והעץ זוהר בפריחתו הלבנה.
 
טוקו היא נציגה של עולם שאיננו, עולם כל כך רחוק, עד שספק אם אי פעם היה. עולם בו אנשים חיים בהתמזגות עם הטבע. אן חוזרת לשם כעבור כמה ימים, ומביאה איתה "אן" שהכינה בבית. המילוי, היא מסבירה לו, הוא הלב של הפנקייק, הנשמה שלו. לא יתכן שיקנה אותו מתאגיד, במשקל, ארוז בקופסאות מתכת גדולות. אחרי שסנטארו טועם את ה"אן" שלה, הוא נכנע. 

למחרת השניים מבשלים יחד בדוכן. סצנת הבישול היא היפה בסרט, ומייצרת הבטחה גדולה לקראת ההמשך. הסרט לא עומד בהבטחה, ונחלש ומתפזר בהדרגה. אך בכל זאת, הסרט רווי ברגעי קסם שקשה לעמוד בהם. לאחר השריית הפולים, טוקו מפרידה את אלו שאינם יפים ומושלמים, מהפולים שהיא מתכוונת לבשל. זה דורש הקפדה רבה וסבלנות.
 
כשהסיר על האש, היא יושבת לידו בשקט גמור ומתבשמת מניחוח אדי הבישול. היא יודעת שהגיע הזמן לכבות את האש כשריח האדים משתנה. "זה לוקח כל כך הרבה זמן", סנטארו מקטר. "למה צריך לשבת ולהסתכל עליהם?". חוסר יכולתו של הצעיר המלנכולי לשהות בהווה, להעריך את הרגע, בולט לעומת שלוותה של הזקנה המאושרת. 

רק לבעלי אורך נשימה 

נעמי קאווסה היא בימאית יפנית, בשנות ה-40 לחייה. ניכרת עליה השפעתו של הקולנוע היפני של אוזו, קולנוע עדין ופיוטי, קולנוע שמקביל בין האדם לטבע, בין העונות למחזורי החיים, קולנוע שמתבונן בטבע. "תקשיב לפולים היא אומרת לסנטארו. "יש להם סיפור. על ימי השמש שראו. על הרוח שנשבה בהם. לכל דבר בטבע יש סיפור. נולדנו לעולם כדי לראות אותו ולהקשיב לו." 
 
הסרט מתרחש בחלקו הגדול בחנות הקטנה והדחוסה. שני גיבוריו מצולמים מקרוב מאוד, באופן ההולם את מערכת היחסים האינטימית המתפתחת ביניהם. הקצב שלו איטי, כמו קצב חייה ופעולותיה של טוקו הקשישה, עובדה ההופכת את הצפייה בו לתובענית ומיועדת רק לבעלי אורך נשימה.
 
אבל אחרי חלקו הראשון והמוצלח על מערכת היחסים היפה שנרקמת בין שני הגיבורים, מגיעה המחלה של טוקו. המחלה מסיטה את הסרט מדרכו, ומפזרת אותו לכיוונים אחרים, שבלבלו אותי. יחד עם זאת, גם בחלקו הפחות המוצלח, הסרט ממשיך לקדש את אהבת הטבע ואת ההתעכבות על הפרטים הקטנים, וזה כשלעצמו מרומם נפש.


אן (צילום: יח``צ)