גלעד כהנא - אפריקה שלי

אלבומו האחרון של מנהיג להקת ג'ירפות הוא הזמנה להצצה בנעשה בתוך הראש של גלעד כהנא – "סיפורי פוגי" שלו. 17 קטעים (על 47 דקות) שכולם הרהורים, אמירות והיקשים לוגיים בנושאים שבנפשה של החברה, כמו עבדות מודרנית או הוקעת האלימות נגד נשים.

משפט המפתח של כהנא בשיר הנושא (שבו משתתפות גם בנות A WA), הלהיט הגדול של האלבום, "חושב על רומנטיקה במקום על פוליטיקה", מקפל בעצם את הכל, בעיקר בחופש המוחלט של כהנא להגיד מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, על מה שהוא רוצה. ואין כיף גדול יותר מלהצטרף למסע במוחו הקודח והיצירתי, גם אם זה על גבול הביזאר ומתעלם מהתקינה הפוליטית.

אלבום שמתפוצץ מרעיונות ומכריזמה. יש קטעים ידידותיים, יש מרגיזים, יש מאתגרים מחשבתית, ויש מרקידים גופנית. כהנא הוא אמן של מלה, חריזה והבעה. הספוקן וורד שלו הוא מלאכת מחשבת, אם לא אמנות נשגבת. כשאת העטיפה המוזיקלית המגוונת וחוצת הז'אנרים (בעזרתו של יוסי מזרחי מהקולקטיב) מתבלים צלילים מכושפים, סאונד אלקטרוני, מקצבים קאריביים, נגיעות אתניות וגם ציטטות ודגימות קוליות (כמו של הנשיא אובמה ב"אתם לא לבד" המבריק).

מצד אחד כהנא הוא סקסיסט שאין כמותו ברוק הישראלי להתבטא על מין ("אשת חיל", "מפעל הנקניקיות"), מצד שני פמיניסט פעיל ("אל תתני לו" עם עדי אולמנסקי ו"למה אתה חושב שאני מאושרת? המשלים אותו, עם תום דרום). עוד באורחים שמוכנים להרפתקה עם כהנא נמצאים גם המשורר שמעון אדף (שקורא את השיר "לכתוב שירה") ואניה בוקשטיין (ששרה ב"It's only you my love") ללמדכם על עושרו של אלבום עירוני זה, שמתחיל ב"אין דבר כזה גבעתיים" ("זה לא הארד קור" החתרני) ומסתיים ב"כאן זה לא גבעתיים" (ב"שמן מים" הסרקסטי לעילא). יצירת מופת.

(קמע)

שלמה ארצי - קצפת

שלמה ארצי רק משכלל את הפופ'נרול הפולקי, המוכר, הבדוק, האהוב והמשכנע שלו. "שירי האלבום קצפת הם מסע אל תחילתם של החיים, הווייתם והתבוננות בהם בהשלמה", מעיד היוצר, גיבורם של שירי ה"אני", על יצירתו החדשה – 14 שירים על 55:07 דקות, שעניינם כרגיל כמעט חיזורים והתאהבויות, זוגיות, אבהות והורות, זכרונות, תמורות הגיל ומלאכת החיים בכלל.

שירים נוסחתיים, מדודים וגזורים של כ-4 דקות לשיר (כששני החריגים, לכאן ולכאן, הם שירים ותיקים שחיכו זמן רב לתורם – "עלייך לא אוותר", 3:22 דקות, ו"הכינורות", 4:56 דקות; ושניהם, קל להמר, לא ייכנסו לרשימת שירי ההופעה שלו). זו בעצם התכתבות עם שלמה ארצי הנער, זה שניבט מעבר לכתפו בחזית האריזה, וחוברת המלים, המקושקשת והמצועצעת מדי, מדגישה זאת בצילומים נוסטלגיים לצד עכשוויים. אבל זה גם המשך המסע אל הישראליאנה שלו ושלנו, שאין לה מתחרים ומחקים; מסע בלתי נשלט אל צעדי הריקוד המתערסל במוזיקה שלו ("עוד אחד ודי"); ומסע מפוכח ומחדש חיים אל ליבת המיינסטרים ואל הכוכבים האחרים שניבטים בשמיו - דקלה (בדואט מלא התשוקה "מחמל נפשי"), יובל בנאי (בתבונת הבגרות של "לנצח ביחד"), ישי ריבו (במשוואה שבין אמונה לאהבה ב"והאמת"), אמיר דדון והגבעטרון (ב"גבעה אחת", עוד קלאסיקה נתן יונתנית אם תינתן לה הזדמנות) ואור אדרי וזואי פולנסקי, נערות "ריו", שסופחו להיות חלק מלהקה המקליטה (ומעניין אם יעשו זאת גם על הבמה).

לפחות ארבעה יוצרים חלקו במלאכת ההפקה המוזיקלית (שלמה עצמו, בנו, בן ארצי, פטריק סבג וטל פורר) ועוד עמיתים לפי הצורך ורשימת הנגנים אורכת מפה ועד הודעה חדשה. אלבום שהוא תמורה מלאה לאוהדיו הרבים מספור.

(הד ארצי)

מרינה מקסימיליאן - ארמונות עשן

אחרי אלבום בכורה באנגלית וציפיה ארוכה רואה אור אלבומה הראשון בעברית של מרינה מקסימיליאן. אי אפשר להתכחש לכישרונותיה הברוכים של מקסימיליאן כיוצרת וכמבצעת, אולם קשה לראות בין תשעת השירים האישיים כל כך כאן, את הלהיט המכונן שיזוהה איתה שנים רבות קדימה. "1990", סיפור עלייתה לארץ, בישר את בוא האלבום בחיבור יפהפה בין העבר של בללייקה לבין הג'ומבוש וההווה הים תיכוני, אלא שגם להיזכרות במלים ברוסית יש תוקף. גם "שיר פשוט" מתכתב עם עברה וילדותה ("מה נשאר מהילדה העצובה הזאת? ...הכל. הקול"). מקסימיליאן עסוקה בהווה ובעתיד ("ימים חדשים בפתח" שמתחבר דווקא לישראליות של פעם וממנו לקוח שם האלבום) שרה על אנשים, על חברה, על זוגיות וגם על בתה ("דניאל").

השירים שלה רואים את החיים קצת אחרת, ובמפתיע הם לא "קלים" ופשוטים, ודורשים זמן להתמסר. דווקא תחת העיבודים וההפקה המוכתבת באלקטרוניקה דקה של קלידים ותכנותים של בן זוגה גיא מנטש ושותפו ליצירה יהל דורון, נשמעת מקסימיליאן מאופקת ואצורה, אמהית ומכילה, אבל לא מרהיבה בקולה ולא משחררת את הפוטנציאל הגלום בה. פה ושם נגועה האווירה בג'אזיות מסוימת ("עד כדי כך" ו"Easy life", היחיד שבאנגלית) וגם במזרחיות ("לפעמים"), ומי שיסתפק בכך ובאופיו המינורי של האלבום עשוי ליהנות. מי שציפה ליותר, כמוני, ייאלץ לחכות לאלבום הבא, שמי יודע מתי יראה אור ובאיזו שפה יושר. וגם זו סיבה טובה לציפייה.

(טדי/אן.אם.סי.יונייטד)

ארז לב ארי - כתמים של תרבות

אם לא התחברתם אליו עד היום (מודה, גם אני התקשיתי) זה האלבום שיפיל את המחיצות ויתגבר על המחסומים. באלבום זה, הסולו השלישי שלו (היה אחד בדרך במשותף עם פטריק סבג, כאן המפיק המוזיקלי שלו), לב ארי חוזר – וידוי שלו – אל ימי הילדות והנערות שעיצבו אותו ואת חייו. ואכן האלבום (9 שירים על 38:26 דקות) הוא כדפדוף באלבום תמונות חיות וחיוניות, למן הגעגוע ב"עפיפון ברוח" הפותח (שמספק את שמו), דרך "נחום וציונה" הצבעוני בדרכו, "לא אחד מאלה" שמתחבט בבעיות זוגיות, "כבר ראיתי הכל" המשובח שהוא כעין ספירת מלאי, "ריצ'י" הטעון שמתמודד עם אלימות במשפחה, "את חירותי" המפתיע, "תכול העיניים" שהקדיש לרב מנחם פרומן שחיתן אותו, ועד "סיפור מהראש" היפהפה כשיר ערש.

העיסוק שלו בעצמו (בעזרתו הטקסטואלית של דן תורן) כאילו מתחיל להיפתר והופך את "כתמים של תרבות" לאלבום הכי ידידותי שלו. בשירה שלו, וגם בנגינת הגיטרה ובהלחנה) ניכרת השפעה מבורכת של ברי סחרוף. הרוק'נרול של לב ארי יבש ותמציתי ובכל זאת חודר ללב ומחמם אותו. הרצועה הנועלת, "אולי זו רק פתיחה למשהו אחר", לא שייכת. סוג של בונוס מ"עשוי מאותיות" שהוקדש לשירי חיים גורי והוא חיבור של מוזיקה ואמונה. אלבום מצוין.

(אן.אם.סי.יונייטד)

סיון טלמור - Fire

אלבומה החדש, השני בסך הכל, של סיון טלמור, מפתיע אך גם מבלבל. מעיד רבגוניות אבל גם על היסוס וחוסר החלטיות. כזמרת-יוצרת שסומנה לכבוש את המיינסטרים "נסוגה" כאן טלמור אל השוליים, אל האינדי פופ באנגלית. באלבום הקצר (27:20 דקות) שבעה שירים – ארבעה מהם כתבה והלחינה לבד ושלושה כתבה עם אורי וינוקור, שגם אחראי להפקה המוזיקלית – גולת הכותרת של האלבום.

וינוקור העניק לבלדות המינוריות והשירים השקטים והמהורהרים של טלמור - לגמרי לא אש להבה, כמובטח כביכול בשיר הנושא - מבע אמנותי של מעשיות-עם אנגליות, עם כלי נשיפה (כולל החצוצרה של אבישי כהן), מיתרים ונבל. הפקה אקוסטית, מלאת אוויר ואווירה, יפה, מענגת ומצועפת באהבה, פרפרים ופרחים ומים מפכים. ממש סיון בארץ הפלאות. לא יודע לאן זה יוביל את טלמור ואת הקריירה שלה. מקווה שהוא יעזור לה בעיצוב זהות וזיהוי וימיר את חוסר הסבלנות בעקביות.

(נענע דיסק)

יובל דיין - לבי ער

בניגוד לסיון טלמור ולמרינה מקסימיליאן, ליובל דיין כבר יש להיטים גדולים ומזוהים, ו"ליבי ער" מבחינה זו הוא אלבום מכונן, עם להיטים לכל הקריירה שלה. עם הקול הנערי והנעים, השירה הארואטית והמבוישת משהו, והשירים המתחבקים והמתרפקים שלה, היא הופכת להיות דרלינג לאומית, אם איננה כזאת כבר. בעיבודים ובהפקה המוזיקלית של גלעד שמואלי, מעמודי התווך של הפרויקט של עידן רייכל, דיין נבנית לנגד עינינו כמקבילה נשית לרייכל, עם הווריאציה שלה למוזיקת עולם-ישראלית-פופית, שאותה מדגישים ומחזקים השירים של דודו טסה ואהובה עוזרי.

האחד, "בשעה טובה" ("כמה רגעים, כמה חיוכים/ כמה סינוורים של אתמול/ נעלמו בי היום"), גם הוא שיתוף פעולה של טסה וגלעד כהנא והפקה מוזיקלית עם ניר מימון - מנחם, מפייס ומחבק (עם החצוצרה של עידית מינצר). השני, "שעה חלפה" שגיבורתו, ננטשת גאה שסובלת באצילות ובדומיה. אולם לא פחות מהם החמישה (מתוך תשעה) שהיא כתבה, הולמים כל כך (תרתי משמע!) את שם האלבום – שירים על הלב, מהלב, אל הלב.

שיר הנושא עוסק במלאכת החיים, בניצול אותם ובמה שצריך לעשות כדי למצות אותם, באופטימיות ובמאור פנים; "שוב מולי" על התן וקח שבזוגיות והחששות שמסביב; "מתארחת בעולם" שבו היא מארחת את לידור סולטן; "אמא" הנועל – אמירה שלה על האימהות האולטימטיבית ותפילה לבריאותה של האם; ובמיוחד "בדיוק כמו הירח" המתוק, שאת מלות המפתח שלו – "בדיוק כמו הירח/ אין לי אור שלי שייך" - אפשר לפסק ולקרוא בכמה אופנים, והנבל הענוג של לי קורן הופכת את חוויית ההאזנה למקסימה במיוחד. ואפשר לשמוע את האלבום הזה שעות בלופ מבלי להרגיש. כל כך יפה ומהנה.

(ארומה)

אסף אמדורסקי - פה

גם אסף אמדורסקי מגלה עקביות ראויה לשבח, ביכולותיו כזמר, מוזיקאי ומפיק שמייצר פופ אלקטרוני. אלבומו החדש מתכתב עם עשורים קודמים מבחינת מסורות מוזיקליות, סאונדים וצלילים. ממציא חדשים, מאלתר ומאתגר ומותח את גבולות האלטרנטיבי וגם את הסבלנות, פה ושם. הוא מנגן בכל הכלים כמעט: קלידים ותכנותים, גיטרות, בס ותופים, וההקפדה על השלמות נשמרת גם בהגשה המרוחקת, הלא מזיעה, הכמעט כלאחר יד והלא מעורבת רגשית, כמו היה צופה במחזה.

10 יצירות על 37:18 דקות. מצד אחד אפשר למצוא את שם האלבום בהכרזה המובלעת שניתן לעשות את המוזיקה הזאת כאן. מצד שני, הוא מתפרש בשני שירי המסגרת – "מגדלים" הפותח ו"אנשים שקופים" הנועל. שניהם אמירות חברתיות על הקטבים המנוגדים במציאות הישראלית – של שחיתות ומתעשרים בראשון, ושל אנשים קשי יום בשני. בתווך הוא כותב ושר על תקשורת ("שפה אחרת") וקשר ("שדות צהובים"), זוגיות וחמלה ("לשיר"), הכלה ("אם נדע להפסיד") ותבונה לחרוג מהגבולות המוכרים ("המפקדים של מוגרבי" ו"כמה זה יפה מרחוק"). אמדורסקי מחלק את האלבום לשניים (שני צדדי הוויניל?) – ארבעת הראשונים יותר אלקטרוניים, ארבעת האחרונים (שביניהם משתלבות גם שתי יצירות אינסטרומנטליות קצרצרות) יותר פופיים.

(עצמאי)

ריו - מכונת הזמן של הלב

הלב וגם היצירה של אור אדרי וזואי פולנסקי יוצאים למקומות אחרים, רחוקים בטריטוריה ובזמן. כמו השירים כך גם המוזיקה הפופית-אלקטרונית "בורחת" מכאן, נישאת על ענני סינתיסייזרים ותכנותים, אל העולם הרחב, שפתוח מן הסתם יותר לסאונד המתחכם של אדרי ופולנסקי שכתבו את המלים והלחנים גם ביחד וגם לחוד, ונגנו בכל הכלים (להוציא תוספות הכרחיות, כמו דרבוקה ב"אולי" וב"ים זורם בגוף", וסקסופון ב"עוד רגע").

תשע יצירות קלילות ומסוגננות, נשואות שמות קצרים ולא מחייבים, על 32:10 דקות, כגרסה נשית עכשווית ל"ג'ינגיות" משנות התשעים, וכתלמידות מבטיחות של אסף אמודרסקי. לטעמי הן "קרירות" מדי, מרוחקות, אבל מאוד מוכשרות ומסקרנות, ובהחלט שווה לעקוב אחריהן ואחר התפתחותן. עובדה, הן כבר הצליחו לשכנע את לטישיה סיידר, סולנית להקת "סטריאולאב", להשתתף קולית (בהתכתבות) בשיר הפותח "במקום אחר", וגם להרשים את שלמה ארצי שצירף אותן לצוות שלו כזמרות ליווי בהקלטות "קצפת".

(עצמאי)

אודי דוידי - אורות גבוהים

גם הוא חלוץ, מאלה שחיברו (הרבה לפני ישי ריבו וחנן בן ארי) את הזמר החסידי עם הפופ הישראלי להנאת שני המגזרים. זה אלבומו השביעי, כבר כמה חודשים בשוק, אבל הפולק המחבק והמעודן, השירה הרכה והמלטפת והמסרים האופטימיים שלו, כמו נוצרו במיוחד לימי חג (ולא רק). 13 שירים על 51:55 דקות. דוידי מדלג בין לשון קודש, בהשראת המקורות, התפילה והפיוט, לבין שפת חולין, ועושה זאת בקלילות אלגנטית, בצניעות כובשת, באהבה ובאמונה.

חילוניים במובהק הם שיר הנושא, שיר על כוונה, ו"שוקי", מעשיה על טבע האדם. "ישמח חתני" מיועד כשמו לשמחות, ו"אם אמרתי" הנועל, הוא סיפור וניגון צוהל לא פחות. האחרים יותר "דתיים" כהלכה, אבל תבניתם יותר פופית לחומרא. לפעמים הוא מזכיר את מוש בן ארי וההפקה המוזיקלית של אבי טל מתכתבת בעושרה ובאיכות נגניה עם הסאונד של עידן רייכל, בדרך לפולק ישראלי מרנין לב.

(התו השמיני)

בילי שוורץ - המחזמר

ההפקה הישראלית האחרונה של מחזמר, שהצגתו לוותה גם באלבום משיריו, היתה למיטב זכרוני, "עלובי החיים" של התיאטרון הקאמרי - כמעט לפני כשלושים שנה. אף אחד מאלה שהועלו אחריו לא הסתכן בהרפתקה דיגיטלית, גם לא מחזות הזמר הישראלים שבהם, כולל אלה שהתבססו על להיטים מוכחים "לא עוזב את העיר" (משירי שלמה ארצי), "נתתי לה חיי" (דני סנדרסון), "פרח השכונות" (קובי אוז) ואפילו לא "מרי לו" (צביקה פיק). משום כך ההחלטה להוציא לאור גרסה מוקלטת של המחזמר "בילי שוורץ" (מוזיקה ופזמונים אוהד חיטמן) היא אמירה מהדהדת. במיוחד מפני היותו יצירה מקורית ש"נאבקת" (על הבמה לפחות) עם מחזות זמר מיובאים כ"שיער", "אוויטה", "המלך ואני" ו"אופרה בגרוש" (אם להזכיר שמות מהעונה הנוכחית).

מי שכבר צפה ב"בילי שוורץ" (בהפקת תיאטרון חיפה ובכיכובן של הקומיקאיות המשגעות והזמרות המצוינות טלי אורן ומיקי קם), יודע על מה מדובר. מי שלא, מוזמן לתהות על קנקן היצירה הנהדרת, המשעשעת והסוחפת של חיטמן, שמוקלטת (בנגינתה של תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים, ובתזמוריו של טל בלכרוביץ') כמעט אחד לאחד - הסיפור כולו (בשותפות עם שירילי דשא), כל השירים וקטעי המעבר ביניהם - על 77:20 דקות (כולל הבונוס, "הרוח בחיי" של חיטמן ואורן, בסופו). הרבה יותר זול מאשר כרטיס להצגה. תצטרכו לדמיין אבל ההנאה מובטחת.

(עננה)