מחול - פותח קופה: על מצבו העגום של תיאטרון חיפה

לפני מחצית היובל התיאטרון העירוני חיפה היה ספינת הדגל של התיאטרון הישראלי, אולם היום,כשההצדקה לקיום תיאטרון בפריפריה כבר איננה מובנת מאליה חייב התיאטרון להחליט לאן מועדות פניו, ורצוי ללא התערבותם של עסקנים.

הקהל הצביע נגד ברגליו

את האווירה השוררת בימים אלה בתיאטרון העירוני חיפה אפשר להגדיר כפאניקה. שתי ההפקות האחרונות, "הצמא והרעב" על פי יוג`ין יונסקו ו"הדוכסית של אמלפי" של בן וובסטר, תוארו על ידי הביקורת כהצגות איכות. אולם ירדו מהבמה הרבה לפני מועד התפוגה המתוכנן שלהן - הראשונה אחרי 22 הצגות והשנייה אחרי 16 בלבד. קהל המנויים המידלדל של התיאטרון הוותיק, שהתפנק-התבשם בעשור האחרון במיטב ההצגות הפופולריות והמצליחות של התיאטרון הישראלי (בתיאטרון הצפון שבקריית חיים), הצביע ברגליו נגדן, תרתי משמע, כשלא הגיע לראותן בכמויות המקוות וחלקו אף נטש אותן במהלכן.

דורון תבורי, המנהל האמנותי הנוכחי, שנתמנה לתפקיד רק בקיץ האחרון, "נתפש" כ"אשם" וכאחראי ל"כשלון" האמנותי הצורב והושעה-הודח על ידי ישראל בן שלום, המנכ"ל של התיאטרון. למרות שאי אפשר להאשים את תבורי בגרעונו המצטבר של התיאטרון, 16.5 מיליון ש"ח, בן-שלום רואה במנהל האמנותי אחראי לקופה הריקה, להברחת המנויים.

הניסיון להקים ישות אמנותית עצמאית, שתדבק באיכות בלתי מתפשרת כקו החדש והמתחדש של התיאטרון למוד הקשיים, כשל. העצמאות האמנותית שהובטחה לתבורי, ובמקביל לה, גם פתיחת מסלול מסחרי מובהק ומנותק לחלוטין מדרכו הבלתי-מתחנפת של תבורי, גזה. באופן טבעי, שחקני חיפה וקהילת התיאטרון הישראלית כולה, יוצרים, מחזאים, במאים, מנהלים ואפילו נציגי ממשל, מקומי וארצי, התייצבו מאחורי המנהל האמנותי המודח, מאוחדים נגד חוסר הסבלנות, היעדר הכימיה והעסקנות הפוליטית של הפקידות החיפאית,
הנתפשת, ולא מהיום, כאשמה העיקרית במצב.

תדמית רעועה

במפת התיאטרון הנוכחית, שלושת התיאטרונים התל-אביביים הגדולים הקאמרי, הבימה ובית ליסין מתפקדים כתיאטרונים ארציים לכל דבר. הם מייצרים מדי שנה עשרות הצגות חדשות ומצליחות, שמשווקות ביעילות מופלאה לרשת מפעלי המנויים של היכלי תרבות ברחבי הארץ. תיאטרון קטן כמו חיפה (שנימנה על שלושת הגדולים בישראל בשנות ה-80 ואף הגיע ליותר מ-32,000 מנויים בשנה, ועתה נחשב, במקרה הטוב, כתיאטרון בינוני, עם תקציב של 26 מליון ש"ח בשנה ומספר מינויים שהצטמק לרבע בלבד) יכול לשרוד רק אם יבדל את עצמו אמנותית, כפי שעושים תיאטרונים קטנים אחרים – "גשר" בהנהלת יבגני אריה, החאן בהנהלת מיקי גורביץ ותיאטרון באר-שבע (בהצלחה חלקית) בהנהלת נתן דטנר.

אלא שלפוליטיקאים בחיפה יש זכרונות מצוינים מתהילת העבר של חיפה, ספינת הדגל של התיאטרון הישראלי לפני מחצית היובל, בניהולם של נעם סמל ועמרי ניצן (היום בתיאטרון הקאמרי), ועם יצירתם של המחזאי יהושע סובול והבמאי גדליה בסר. הם לא מבינים שאי אפשר להחזיר את הימים שחלפו, ולא קולטים שדברים השתנו.

תל-אביב מרכזת לא רק את מיטב הכוחות היצירתיים והביצועיים אלא גם את המשאבים הכספיים להוצאתם לפועל. טעמו של הקהל הושחת. הוא נוהה יותר אחרי בידור, פחות מתלהב ממחזות שיש בהם מסר וקונפליקט פוליטי. וקיימת גם ההזנחה של כמעט שנות דור, שגרמה לפריחת תיאטרון הצפון הסמוך, שמספק לסדרות המנויים הרבות שלו את מיטב ההפקות המצליחות שנעשות בארץ. לחיפה אין יכולת להתמודד בו. לצופה התיאטרון הממוצע אין נאמנות של אוהד מועדון כדורגל, שהולך עם קבוצתו האהובה בטוב וברע. לו לא חשובה הזהות של התיאטרון המציג, ובלבד שיאהב וייהנה מההצגות שהוא רואה.

וכך, החזרת התיאטרון העירוני חיפה לימי העבר היא משאלת לב בלתי ניתנת להשגה של פרנסיו. האפשרות היחידה היא למצוא ייחוד לקו אמנותי ולהצגות איכות (כבתיאטרונים שנזכרו לעיל) ובכך להצדיק את המשך קיומו. לעסקנים זה לא נוח, מה גם שלרשות התיאטרון עומד אולם ענק במושגי תפוסה (750 מקומות) ואי אפשר לרתום אותו להצגות איכות של תיאטרון קטן (כמו במקרה של החאן שבו 250 מקומות או של תיאטרון גשר שבו 600 מושבים).

אולם גדול כזה הוא התאבדות כלכלית, אבן ריחיים כבדה על צווארו של כל תקציב, וברור לכל שהתאוששותו אם בכלל של תיאטרון חיפה, לא יכולה להיות מושתתת על גודל כזה, כי אם על מעבר לאולם קטן בהרבה, עם קבוצת תיאטרון מובהקת, ואולי גם תנאים משופרים לחבריה, כבימי ראש העיר המנוח אבא חושי, ש"פיתה" שחקנים בדיור ובהטבות כלכליות אחרות.

זאת ועוד. דו"ח שחיבר העו"ד גבי מגל, שנתמנה לבדיקת מצבו של התיאטרון, מחכה ליישום. המלצותיו טרם נודעו, אך יש להניח שהן לא מחמיאות לניהול הנוכחי, ושהן דוגלות בהמשך קיומו של התיאטרון, אולי באופן ובמיבנה אחרים. הבעיה היא שראש העיר חיפה, יונה יהב, שהדו"ח מחכה לפיתחו כבר יותר משבועיים, לא נתן עדיין דעתו עליו בשל מצבו הבריאותי (הוא מחלים ומתאושש מניתוח קשה). והזמן שחולף, גם אם לא מנוצל למחטפי "הבראה" (הדחת המנהל האמנותי, פיטורים של שחקנים), לא עושה טוב לתדמיתו הרעועה של התיאטרון.

בעיה ניהולית כללית

יו"ר הדירקטוריון אבי תל, האיש שעמד מאחורי המצע הדו-מסלולי - אמנותי לצד מסחרי - וגם מאחורי מינויו של תבורי כמנהל אמנותי, עזב בינתיים, ובהיעדרו, נחלש כוחו של תבורי. חוסר הסבלנות לתבורי מדאיג. שהרי ברור כי אי אפשר לאושש מצב ותדמית של תיאטרון בשתי הפקות. צריך לתת לניסיון הזדמנות וזמן. יותר ויותר נדמה שהבעיה בחיפה אינה אמנותית, אלא ניהולית כללית, ותעיד מערכת יחסי העבודה המתמשכת. תבורי הוא רק חוליה בשרשרת, שקודמיו הם מנהלים כסיני פתר ורוני פינקוביץ.

תבורי נאבק על תפקידו וקיום החוזה (לשנתיים) עמו. המשך עבודתו מותנה, מצידו של המנכ"ל בן שלום, בשימוע בפני הדירקטוריון, בו יתבקש לתת הסברים והבהרות. אלא שתבורי לא פשע ואינו נאשם על עבודתו האמנותית, שנעשתה בהתאם לייפוי הכוח שניתן לו עם מינויו.

בידיעה, שהמצב הקיים לא יכול להימשך, ניצבו בפני התיאטרון שלוש אפשרויות, אף אחת לא מרנינה:
האפשרות הראשונה היא סגירה ופתיחה במודל אחר. מהלך בעייתי ולא פופולרי, שכל ראש עיר יתקשה לקבלו וליישמו. אבל רק ניקיון האורוות מגורמים לא מקצועיים עשוי להעלות יצירה אמנותית אם זה אכן המנדט על פסי הבראה. וחוץ מזה, לנוכח הניסיונות הלא-מוצלחים שנעשו עד עכשיו אין כנראה מנוס מהפרטה. רק באמצעותה ניתן יהיה לבחון, אם בכלל, את כוחו וחוסנו של תיאטרון מפיק ויוצר בחיפה (כמו בית ליסין בתל-אביב, אבל כמה כאלה יש?).

אפשרות נוספת היא מעבר לפעילות בדגם הירושלמי של תיאטרון קטן (החאן) לצד אולם גדול להצגות אורחות (תיאטרון ירושלים) הוא אפשרות שאסור לדחותה על הסף. תיאטרון יוצר, ואין מנוס מלהעבירו לבית קטן יותר, כמוצר חכם ומשלים לאולם המארח באולם התיאטרון העירוני שישונו מטרות קיומו, ואם בתיאטרון הצפון.

אפשרות שלישית, וגם היא זמנית, היא קבלת סיוע אמנותי ולוגיסטי מתיאטרוני תל-אביב. הנכונות התל-אביבית אולי נשמעת כמו התנשאות, אבל יש בה הגיון כלכלי לשני הצדדים. ודוגמת ההכרזה על שיתוף הפעולה של הקאמרי ו"הבימה" בהפקת "אנטיגונה" ו"חברון", תעיד. חיבור כוחות כזה, אם יצליח, יעניק בהשקעה כספית אחת הצגות איכות לקהל מנויים כפול, כמו שכבר קורה, מזה שנתיים, עם "עיר הנפט", המשותפת לקאמרי ולחיפה. השאלות הן כמה זמן זה יחזיק מעמד, מתי יפרצו-יתנגשו-ישתוללו האגואים, ובעיקר איזו סכנה זה ימיט על עתידו של חיפה כתיאטרון יוצר.

במבט מפוכח וענייני, חף מנוסטלגיה, סנטימנטליות וגאווה עירונית, אין הצדקה כלכלית לתיאטרון רפרטוארי בפריפריה (מעידים קשייהם של אנסמבל התיאטרון הרצליה ושל התיאטרון העירוני באר-שבע). גם ההיבט האמנותי מוטל בספק בעידן של טלוויזיה מסחרית וכוכבים נולדים. קשה וכמעט בלתי אפשרי להקים חממות לגידול שחקנים צעירים ולטיפוח בוגרים של בתי ספר למשחק, בהיעדר מנהיגים, תקציבים ראויים ואורך נשימה פוליטי. במיוחד לא בשנה התקציבית המתקרבת, זו שתבוא לאחר הבחירות, ולא בחיפה שם המעורבות הפוליטית בדירקטוריון, היא הרת אסון.