גולן אזולאי (צילום: עדי אביקזר ושלומי מוצפי)

גיא מזיג - השחור החדש

מותו של פרינס, גאון הפאנקי, החזיר אותי אל "השחור החדש", אלבום המחווה הבלתי פתור של גיא מזיג, לשעבר סולן ומנהיג להקת "הדורבנים", לאהבתו הגדולה, מוזיקת נשמה שחורה. לא פתור? מפני שהאלבום מלא כוונות טובות ובעיקר נסיונות ליצור ולשיר בעברית סוגה מוזיקלית בעייתית לה.

מזיג מתגבר על אי האמינות רק בחלקה, במיוחד בהיבטים המוזיקליים-אינסטרומנטליים, הפקתיים-סאונדיים, כמי ששולט בכל המרכיבים של הלחנה, נגינה, עיבוד, תזמור והפקה. אבל לא בחיבור לטקסט (גם המלים והשירה הם שלו) ובניגוד למובטח ב"קסם", השיר הפותח, הקסם לא ממש קורה. לדעתי מפני שאין לו, כזמר-מבצע, קול עם נפח, עומק וגיוון להתמודד עם האתגר, עם החלום. הניסיון אמיץ (שם האלבום נועז ומתריס) וראוי, מציע הפקת וינטייג' קופצנית כמעט ללא דופי, שיותר קרובה לריק ג'יימס (Fאנקיסט שחיבר נשמה עם רוק'נרול) מאשר לפרינס ותשעה שירים (על 39:42 דקות) שמזכירים יותר מדי את להקת האם ("רוצה שנתממש" והבלדה הנועלת "אם רק תדברי", שמתכתבת עם דני סנדרסון וכוורת).

למזיג כישורים ראויים לעצב סאונד ולהתמודד עם אנסמבל נגנים רב משתתפים (כולל נשיפה ומיתרים) אבל בשורה התחתונה השירים לא מצליחים להחזיק מעמד, אולי רק "עושה קסמים ורוק'נרול", משדר – מה שנכון – הכי אמת והתרסה ושיילכו כולם לעזאזל.
(התו השמיני)

יהודה עדר - עולה ירח

כך צריך להישמע אלבום רוק'נרול. לא חובה להיות זמר גדול. צריך אנרגיות נכונות, קצב טוב, לחנים פשוטים, טקסטים קצרים ויעילים ופראזות קליטות וכובשות, והרבה הרבה אהבה ותשוקה. ליהודה עדר יש כל אלה.

זה אמנם אלבומו השני בלבד (אחרי "מה גרוסבארד") אבל על שדוגמתו נאמר - מה שהוא הספיק לשכוח, יש שלא ילמדו כל חייהם, והרזומה שלו מדבר בעד עצמו. אכן, אם לעדר היה יותר זמן בשביל עצמו, ולא חולק את כישוריו עם חברים, אפשר והיה עומד בשורה הקדמית לצידם של שלום חנוך ודני סנדרסון (לא שלא עשה זאת לאורך הדרך) כסולן בזכות עצמו. אבל המורשת היא של גדולים עוד יותר, מחו"ל, דילן וקלפטון, גם יאנג וספרינגסטין.

עשרה שירים (על 36:44 דקות) שרק שניים מהם כתב לבד, והם גם, לטעמי, הכי שלו ("חוסר צדק חברתי" שכורך את המתרחש בחוץ עם הקורה בדל"ת אמות באופן הכי נקי, הכי מדויק, הכי פוגע; ו"במצפה רמון" הנועל, מהורהר ומכונס, אישי ואינטימי, שכל הנגינה בו היא של איתן גדרון, חבר לדרך עוד מ"תמוז"). זה לא מוריד כלום מהאחרים, שחלק נכבד מהם כתב והלחין הרי ליפשיץ ("מתחת לסדין" הסקסי, רית'מ'נבלוז שמראה לגיא מזיג איך נשמעים שחור בלי להתאמץ; "אם אתה צופה עליי" שיר של חברות; ובעיקר "מזדקן" שיר של פיוס והשלמה עם תמורות הזמן) אף הוא חבר להקה, שכוללת גם את הנגנים גילי מאיר והוד שריד, ונשמעת כמו להקה בהופעה.

אפרופו לייב: השילוב של "שדות גולדברג", שהוקלט בכנס לשון ראשון לפני ארבע שנים עם מרינה מקסימיליאן מיותר ומוציא את האלבום מאיזון. זה בונוס ששומרים לאלבום אוסף מאוחר. לעומת זאת אפשר היה לכלול את גרסת ההופעה של "רכבת", עם בנו אלון עדר, לפחות כבונוס אם לא במקום הגרסה האולפנית.
(אן.אם.סי.יונייטד)