חמש שנים עברו מאז "אתה נמצא כאן", אלבום האולפן האחרון של ברי סחרוף. זמן שהוא נצח במושגים של הנוהים אחריו בעיניים עצומות והשותים את שיריו בצמא.

ההמתנה הייתה שווה

זה לא שסחרוף שבת, שקט או נח. להיפך, מרוב עבודה - פרויקטים וחיבורים, התגייסויות והופעות - כמעט ולא מצא זמן לעצמו. ובקושי זמן ל"ליקוטים", אלבומו השנים עשר (כולל השלושה עם רמי פורטיס), שנהרה בניחותא, במהלך שלוש השנים האחרונות באולפני העוגן, עם חבורה של עוד עשרה מוזיקאים, שישה מהם שותפים במלאכת ההלחנה.

ברי סחרוף הוא לא רק כוכב ומותג על, אלא אמן מוביל, כוח יצירתי שממגנט סביבו קולגות ושותפים לרעיון ולדרך. והאלבום הזה הוא יצירה של להקה, של חבורת הנגנים והמוזיקאים שסחרוף מתבטא באמצעותם ודרכם, בעזרתם ובהשתתפותם.

השם "ליקוטים" עשוי להטעות. מפה ומשם, אוסף אקלקטי של שירים שהתפזרו, כאשר למעשה זה אלבום מאוד הומוגני בצליל וברעיון. באלבום חמישה שירי משוררים (נתן אלתרמן, אברהם חלפי, סמי שלום שטרית, אודי שרבני והפייטן ר' דוד בוזגלו) לצד שלושה קטעים אינסטרומנטליים (30:52 דקות בסך הכל). כולם מאוחדים בצליל קוסמופוליטי מקומי, ספק בלקני, ספק אנדלוסי, אולם באוריינטציה אלקטרונית חד משמעית שמנוקדת פה ושם בהתעמקות פרטנית של כלי הקשה.

מלים כמו "ומה תעשה אז/ כשייתמו המילים/ ציפור מבקשת שמיים/ זה מה שיש/ שמיים הולך עם כנפיים" (סמי שלום שטרית) רק מאיירות את הכוונה ומכשירות את המטרה. מעט מילים, הרבה נגינה. גם בשירים המושרים, כשהמילים נגמרות, הנגינה חוגגת, והיא הלב והעיקר. גם ב"שיר בנאלי" הקצר וגם ב"כשייתמו המלים" הארוך, אחרי פתיחת פסנתר ארכנית של רונן שפירא. ואם באלבום, כלומר באולפן, היא צלולה ומזוקקת, על הבמה היא חגיגה, פתיחה מסעירה ומזמינה לקיץ לוהט.

ברי סחרוף (צילום: חן מנדלוביץ)

חגיגה אמתית על הבמה

עם תשעה נגנים לצדו - גידי רז בגיטרות וסאמפלרים, אורן לוטנברג בגיטרה, בנו הנדלר בבס, ניר מנצור בתופים, ארז מונק בכלי הקשה (לסירוגים עם איתמר דוארי, שותף בכיר בהקלטות), רונן שפירא בקלידים, גרשון וייסרפירר בעוד ובטרומבון, אייל תלמודי בסקסופון וקלרינט ושי צברי בשירה - ההופעה מתחילה (עם "טווס כחול לבן" האינסטרומנטלי מהאלבום) כטברנה באמפי, בצליל אוריינטלי-אתני. ומיד המופע מתגבש (כבר ב"ירח" האלתרמני, גם הוא מהאלבום, וגם הוא מזכיר לרגע - בין המלים המצוחצחות "שמיים בלי ציפור"...; אחרי "עוד חוזר הניגון", שנכלל בהופעה, יש לו עוד אלתרמן נצחי) לג'וי דיוויז'ן, חטיבת שמחה ועונג, האולסטארס של ברי סחרוף, עם קלידים שמידמים תזמורת סימפונית ערבית, כמשקל נגד לפירואטים הווקאליים מלאי התשוקה באלבום.

אופי המופע מתאים לסחרוף שמעולם לא אהב לדבר. הוא משקיע את עצמו בנגינה אינטנסיבית, יחד עם חבריו הנלהבים, בלי דיבורים מיותרים, בלי הסברים מכבידים. סקרן ורבגוני, עם שישה קטעים מ"ליקוטים" (כולל "אלי למה עזבתני" המשכר והמסחרר, שכמו ממשיך את תור הזהב של "אדומי השפתות", אלבום המפנה שעשה עם רע מוכיח; "שיר בנאלי" של חלפי - "ילדה, ילדה/ אין אגדה לי/ היא נשתתקה מזמן/ לכן יקר כל שיר בנאלי/ בסוד סודות של היומן"; "כשייתמו המילים" שכבר נזכר; ו"נשקיני" שפעם, בימי "פוריין אפייר", היה שיר ועכשיו הוא יצירה אינסטרומנטלית באורך 5:26 דקות), ארבעה מקודמו (כולל "זמן של מספרים", "כלום זה לא סתם" ו"נחמה") וייצוג נאמן ללהיטים גדולים מאז - "אין קץ לילדות", "שלום לך דודי", ובלי לוותר על "כמה יוסי", "ככה זה", "רעש לבן", "חלליות" ו"מונסון", והומאז'ים ל"ג'ינג'יות" ול"לווי אותי" (של שי צברי).