בין המופעים המוקדשים לילדים בפסטיבל ישראל הקרוב, תעלה בכורת "מרק תזמורת", מופע דו-לשוני בעברית ובערבית לכל המשפחה המיועד לבני ארבע ומעלה, בביצוע הסינפונייטה הישראלית באר שבע, המביא אל הבמה דיאלוג בין מוזיקה למשחק, בסיפור אותו כתב וביים חנוך רעים, בהשראת סיפורה של המשוררת הירושלמית אסתר אטינגר.

על הצד המוזיקלי, שממנו, בעצם, התחיל "מרק תזמורת", אחראי המלחין והפסנתרן זוכה הפרסים אורי ברנר, שפנה במקור להלחין את סיפורה של אטינגר, ומכיר היטב, כמי שהחל לנגן בגיל 4, את עולמם המוזיקלי של הילדים.

דיאלוג בשתי שפות

"זה סיפור על מישהו שהיה ליצן רפואי", מספר ברנר, 42, "וביומו הראשון בעבודה הוא נתקל בילדה שהוא לא יכול לתקשר אתה, מכיוון שהיא מדברת רק ערבית ולא מבינה מילה בעברית. הוא מחפש את הדרכים לתקשר אתה, והשפה המשותפת שהם מוצאים ביניהם היא שפת המוזיקה. הוא משתמש במוזיקה כדי להגיע אל לבה ולעזור לה, ובסופו של דבר גם היא מחליטה להיות ליצנית רפואית, ואת הסיפור הם מספרים עשרים שנה אחרי שהוא קרה. המופע הוא בעצם סוג של דיאלוג, גם ביניהם וגם בין המוזיקה והמשחק".

אחד הדברים היפים במופע הוא העובדה שהוא דו לשוני

"זה היה, למעשה, חלק מהאינפוט של חנוך. כל הדיאלוגים וכל המופע בנויים באופן שכל אחד מדבר את השפה שלו, ובחלק מהמקרים, רק בחלקם, אחד מתרגם את מה שהשני אומר לשפה שלו. כלומר זה בנוי באופן כזה שאפילו בלי להבין את השפה השנייה אנחנו כן מבינים לגמרי מה נאמר. לוקח קצת זמן להתרגל לזה אבל אחרי כמה דקות אתה מתחיל פתאום לזרום על זה וממש לא מפריע שחצי מהדיאלוג הוא בשפה אחרת, כי אתה מבין אותו בעצמם.

"אני חושב שזאת הברקה מאוד חזקה. עשינו ביצוע טרום בכורה לפני שבוע בעכו וחלק מהקהל היו ילדים דוברי ערבית שחלקם אפילו לא דוברי עברית בכלל, וחלק היו ילדים דוברי עברית, וכולם הבינו הכל. אני חושב שזה מסר די ברור על דו קיום".

איך נראה הדיאלוג בינך לבין הכותב? מה נכתב למה, בין הטקסט לבין המוזיקה?

"הטקסט המקורי היה טקסט של המשוררת הירושלמית הידועה אסתר אטינגר, טקסט אגדי שמדבר על נסיך שאהב מרק וכולי, וכל הנושא הזה נכנס בסופו של דבר גם לתוך הסיפור החדש שכתב חנוך רעים. במקור כתבתי את המוזיקה לטקסט המקורי. כשחנוך נכנס לתמונה כבמאי, הוא החליט לעשות מטמורפוזה, ולהכניס סיפור בתוך סיפור, כך שהסיפור האגדי הפך לחלק מהסיפור החדש, של הליצן.

"חנוך לקח את המוזיקה שלי, שהייתה כבר מוכנה, ועל זה הלביש הכל, והמטרה שלנו ביחד הייתה למצוא את נקודות החיבור בין המוזיקה הזאת לבין הסיפור החדש וזה מה שבעצם עשינו".

איך בא לידי ביטוי הדיאלוג בין המוזיקה לבין המשחק על הבמה?

"על הבמה תזמורת סימפונית קטנה וכמעט מלאה, ובחלק האגדי של המופע, למשל, איפה שאנחנו מבשלים מרק תזמורת, שזה שם המופע, אנחנו לוקחים בתהליך הבישול כלים מתוך התזמורת וכל אחד מהם מוסיף את החלק שלו למרק, שמורכב מהרגשות והתחושות שאנחנו מבשלים. זה החלק שבו גם הילדים יכולים להתרשם באופן בלתי אמצעי, ולשמוע ולראות איך הכלים מנגנים ואילו תחושות הם יכולים להביע. זה הציר שמאחוריו יש לנו את מרק התזמורת, שמלא בכל הרגשות האלה שאנחנו מרכיבים ביחד".

מרק התזמורת (צילום: יוליה בורשטיין שחם)

"אני יכול לתת למוזיקה לזרום"

יש הבדל בין הדרך שבה אתה ניגש להלחנת יצירה לילדים לעומת הלחנה למבוגרים?

"אני חושב שכן. מבחינתי, כשאני כותב לילדים אני מרשה לעצמי להיות גם ילד. מוזיקלית זה אומר שאני לא מתבייש להיות הרבה יותר פשוט וישר, בלי צורך להצדיק את עצמי, כביכול, למה כתבתי לא מספיק מורכב או לא מספיק חדיש או לא מספיק מי יודע מה".

כלומר אתה מרגיש משוחרר יותר מהצורך להיות מתוחכם בכל מחיר

"לגמרי. אני יכול לתת למוזיקה לזרום כמו שהיא בלי להעביר אותה בכל מיני פילטרים פנימיים. אני רק חושב האם הילד יהיה מרותק וישמע את המוזיקה בכיף או לא. אם היא יכולה להיכנס לו ללב או לא, ובשביל זה אני צריך את הילד הפנימי שלי כדי לבדוק את זה, וזה כיף לא נורמלי לעשות את זה".

והילד שבך, שמגיל 4 מנגן, ובגיל 12 כבר כתב יצירות שאת חלקן אתה מבצע עד היום, עבר דרך מרתקת עד שהגיע למי שאתה היום, גם במובן המוזיקלי וגם במובן האמנותי

"כן. אני יליד מוסקבה שבא ממשפחה שכולה מוזיקאים מקצועיים, אמא שלי ניגנה שלושים שנה בתיאטרון האופרה הכי גדול במוסקבה אחרי ה'בולשוי', ואפילו כשהייתה איתי בהיריון כבר שמעתי אותה מנגנת בכינור כי היא עבדה עד החודש השביעי. כשנולדתי היא חזרה לעבוד די מהר, ותמיד לקחה אותי אתה לתיאטרון, כך שאפשר להגיד שגדלתי בתוך התיאטרון והתזמורת".

"לא אוהב את המילה דתי"

ומתי התחיל תהליך החזרה בתשובה שלך?

"זה תהליך שהתחיל בזמן שהתחלתי לכתוב יצירות. התחלתי לקשקש ולכתוב יצירות קטנות כבר מגיל שבע או שמונה, אבל זה היה יותר בתור שעשוע. עצם התהליך שאתה כותב משהו על הנייר ואחר כך זה מתממש כצלילים ריתק אותי, אבל בגיל 12 כבר התחלתי לכתוב באופן מודאלי, ובאותה תקופה גם התחלתי לשאול שאלות על העולם.

"זה היה זמן מאוד מרתק ומאוד מורכב, כי זה היה בדיוק בזמן שבירת המוסכמות שעליהן גדלתי. גדלתי במה שהוגדר עדיין כברית המועצות, באווירה מרקסיסטית ואתאיסטית לחלוטין, על כל המשתמע מכך, ופתאום התחלנו לראות שכל הדבר הזה הולך ומתפורר תחת ידינו ומול עינינו, ואז התחילו לצוץ שאלות, וזה עצמו גרם לי לחפש תשובות. כי אם כל מה שסיפרו לנו עשרים שנה היה שקר וכזב, אז איפה האמת. אם לא זה, אז מה כן. איפה הקיום. זה היה הגיל שבו כבר הייתי מסוגל להבין את השאלות האלה.

"התחלתי לקרוא כל מיני ספרים, קראתי תנ"ך מתורגם לרוסית שלא ניתן היה להשיג בשום מקום ברוסיה, אבל אמא שלי הביאה אותו באופן בלתי חוקי, ולא הבנתי שבעים אחוז ממה שקראתי אבל ראיתי שיש פה משהו שאני מנותק ממנו. אז התחלתי לקרוא ספרים של פילוסופים רוסים נוצריים, הלכתי לחוגים, והתחלתי להתעניין בנצרות, כי באופן טבעי זה מה שהיה הכי קרוב וניתן לבדיקה. אחרי זמן מה פגשתי אנשים שהתחילו ללמד יהדות, ודרך זה התחלתי כבר לקבל תשובות על השאלות שהיו לי".

והיום אתה מגדיר את עצמך כאדם דתי?

"אני מגדיר את עצמי כאדם מאמין. אני לא אוהב את המילה דתי כי יש לזה קונוטציות מאוד פורמליות. אתה צריך להיות קודם כל איש מאמין".

אתה מוצא השפעה של האמונה על היצירה שלך?

"אני לא חושב שאפשר בכלל ליצור מוזיקה בלי אמונה, ואני לא חושב שאפשר לעסוק באמנות בלי אמונה. מכיוון שאם אני משתמש במילה אמונה במובן היותר רחב שלה, אם באופן כללי הקיום שלנו הוא לא יותר מאינטראקציה בין גופים פיזיים גרידא, ואנחנו פשוט עוד סוג אחד של בעלי חיים שמשום מה פשוט קיבלו את האפשרות לתקשר באמצעות שפה, אבל למעשה אנחנו לא שונים בתכלית השינוי משום דבר אחר בעולם, אז גם ההתעסקות שלנו בכל דבר, כמו אמנות, אין לו שום ערך והוא חסר משמעות, אלא אם כן מי שמתעסק בזה מאמין שיש עוד רובד בחיים שלא ניתן לצמצום של קיום פיזי גרידא. הרובד הרוחני, שהוא מעבר לקיום הפשוט והמידי. זה כבר מבחינתי סימן לאמונה. זה לא דבר שניתן לראות או למדוד".

ובכל זאת, יש לא מעט יוצרים ואמנים ומוזיקאים שהם לא אנשים דתיים

"הגדרת את זה נכון, ולכן השתמשתי במושג 'אדם מאמין' ולא 'אדם דתי'".

אורי ברנר (צילום: יח"צ)

הקונצרט יתקיים במסגרת פסטיבל ישראל, ביוזמת מפעל הפיס, יום ראשון, 29 במאי 2016, 17:00, תיאטרון ירושלים, אולם רבקה קראון. מחיר: 20 ש"ח. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים