הפתרון לא מפתיע

"עורבים" של אנרי בק, המחזאי הצרפתי בן המאה ה-19, נכתב ב-1882, והוא אחד משתי הצלחותיו ובעיקר שריד של זרם התיאטרון הנטורליסטי שנביאו היה אמיל זולא. אבל ההצלחה לא נמשכה לאורך השנים, והמחזה זכה לכבוד של מדף "אבני דרך בתרבות צרפת" בארכיון כלשהו. 

אמנם הנושא שלו גזור מהציווי "גר יתום ואלמנה לא תעשקו" ומציב מראה זועמת מול פני החברה הבורגנית הצרפתית, אבל כשלעצמו זה אחד המחזות המשמימים והמשעממים שהגיעו אלינו מצרפת. ולא יכולתי שלא להרהר על מה שאנטון צ׳כוב עשה עם הנושאים האלה כעבור עשרים ושתיים שנה ב"גן הדובדבנים" שלו. 

העלילה של "העורבים" מספרת על משפחה בורגנית מצליחה שנחשפת בעירום, בחובות ומשכנתא כאשר האב מת לפתע ערב חתונת בתו הצעירה. מי שמתעוררים לחיים הם העורבים - שותפו לעסק המצליח, עורך הדין המשרת שני אדונים, אמו של החתן המיועד, קבלן שהחל לבנות על הקרקעות שצבר המת והחובות עליהם רובצים כעניבת חנק. חובות אחרים צברה האלמנה בהוצאות משק בית וצרכים אחרים ללא חשבון, ועם הרבה הלוואות קטנות שיהיו "בימת הגרדום" שלה ושל שלוש בנותיה.

כל זה מתברר במהלך עשרים הדקות הראשונות ומבשר כי הכל הצפוי והרשות נתונה למציאת פתרון לא מפתיע המביא לעניין את מסורת התאוות של קשישי צרפת (ומחקיהם ברחבי תבל, כמובן) בבתולת צעירות. חתונה אחת פחות, אבל חתונה אחרת תחליף אותה. 

עורבים (צילום: יוסי צבקר)

החמצה של האקטואליה

יכול להיות שהבחירה במחזה מוצדקת דווקא משום שהנושא עצמו שמר על נוכחות אוניברסלית ומקומית, מוכרת לרבים. הבורגנות והחומרנות של פעם הפכה למעמד הבינוני הגבוה של עידן ההון, הצריכה, וגם פשיטת הרגל שבקצה הפנטהאוז בן זמננו. 

אבל האקטואליה והמשל (האפשרי) לישראל שנת 2016, רק נרמזו ובקושי רב בגרסה של ההצגה בחאן הירושלמי שעודד קוטלר התקין על פי תרגום של דורון תבורי, עם תפאורה "פריזאית" לא-נטורליסטית של פרידה קלפהולץ-אברהמי, תאורה סימבולית של רוני כהן, עם תלבושות "צרפתיות" יפהפיות של דליה פן הלר, ומוזיקה צרפתית שערך רפי קינן. 

ההחמצה הזאת, לטעמי, מודגשת במיוחד במשחקם של שחקני החאן, שנעדר ממנו ניחוח צרפתי ולא בא במקומו ניחוח אחר. כולם שיחקו כמיטב כשרונם, המתיקו את הגלולה, והשתדלו לעצב דמויות אנושיות, חלשות או חזקות, עשוקות או עושקות, ואיכשהו לא נוגעות ללב מבעד לכישרון והעיצוב. 

עירית פשטן הייתה מדויקת כאלמנה, שגם בחיי בעלה וגם אחרי מותו, תורמת יפה לגידול מצב החובות. אודליה מורה-מטלון כאמו של החתן הייתה תקיפה בעיצוב תאוות הממון שלה, אריה צ'רנר היה מרשים בעיצוב השקט של השותף המוכר את עזרתו במחיר הבת האמצעית, ואדי אלתרמן היה גמיש ונחשי כעורך הדין של האלמנה והשותף העושק אותה.

עורבים (צילום: יוסי צבקר)

נילי רוגל הייתה מלנכולית וחידתית מאוד כבת הבכירה, ניצן לברטובסקי הייתה מעשית ובוגרת כבת האמצעית שנועדה להיות הכלה המכורה, ונטלי אליעזרוב הייתה מלאת חיוניות ועליצות כבת הזקונים האמורה להינשא עד שנטרפה דעתה כאשר חתנה-אהובה - בגילומו הקפיצי של אוהד ובר - הועלם מחייה במצוות אמו. איתי שור כמורה למוזיקה יצר דמות מעורפלת מתואמת לתפקידה בעלילה.

דודו בן זאב היה חי מאוד ונלהב - בניגוד לכלל העיצובים - באפיזודה האחת בהשתתפותו כקבלן שחייבים לו והוא בכל זאת מוכן ורוצה לעזור, וכך גם יהויכין פרידלנדר המלבב כאבי המשפחה שמסיים את תפקידו בתמונה הראשונה, אך מותיר את החובות ואת ההצגה לעמיתיו בלהקה, ובהם גם כרמית מסילתי-קפלן שהביאה עיצוב חם ואנושי כאם הבית שתפקידה לפתוח את דלת הכניסה לעוברים ושבים.

עורבים (יוסי צבקר)

לסיכום, ״עורבים״ הוא מחזה מיושן שהצגתו הטובה איננה מסירה את קורי הזמן שעוטפים אותו.