ילד מרדן ושובר מוסכמות
 
יש לדוד לביא, בוגר העונה התשיעית של "כוכב נולד" (הפסיד בגמר לאחת, חגית יאסו, שעדיין לא מימשה את פוטנציאל הזכייה), שני שירי מפתח. האחד הוא גרסתו יוצאת הדופן, הרוקית הטעונה, ל"הכניסיני תחת כנפך" של חיים נחמן ביאליק, שיר שהפך לתו היכר ולתג זיהוי במהלך אותה עונה טלוויזיונית.

אז, כשביצע אותה לראשונה וסימר שיער והיפך קרביים באמת שבשירתו, לא היכרנו את תלאות ותהפוכות חייו הקצרים, ולא ידענו עליו מה שאנו יודעים היום – כקיבוצניק לשעבר, כדתל"ש כחוזר בשאלה, כילד מרדן שובר מסורות ומוסכמות, דתיות בדרך כלל, כצעיר בעל נפש סוערת שאיתגר את נשמתו, גופו ומיניותו בנסיונות לא פשוטים (כולל ניסיון התאבדות).

אמנם גרסתו לשיר נועלת את אלבום הבכורה חסר השם, כסוג של בונוס, וגם נועלת את ההופעה שלו, כהדרן, אולם כאמור הוא שיר מפתח להבנת נפשו ועולמו של לביא - קריאה לעזרה מתחננת ונואשת לתשומת לב, לאוזן, להבנה, לחום ולאהבה. בדיעבד, השיר של ביאליק כמו נכתב בדמו שלו. הכל מקופל בו: התפילות והייסורים, אובדן הנעורים והתקווה, החלומות ושבריהם, הדיכאון, ההחמצה והחיים המרוסקים, החיפוש הנואש אחר האהבה.

ואם לביא ביצע אותו בשעתו כקינה על עצמו, כמבכה את גורלו, עתה התרככו קמעה ההיבטים הסופניים, הרי העולם, והפכו להיות דרכי ביטוי אמנותיות, מוארות באופטימיות של קרני ההצלה שחדרו לחייו. ועדיין הביצוע שלו נותר עוצר נשימה, עוצמתי, משכר. בדיסק וגם על הבמה.


דוד לביא (צילום: ספיר מלכי)

 
"אני פרויקט!"
 
אלא שבשלב הזה של הקריירה היצירתית (וגם הבימתית) שלו, יש גם רפרנס נלמד. שיר המפתח השני, זה שפותח את האלבום ואת ההופעה – "הוא יאהב את זה" שלביא כתב והלחין בעצמו. אכן, הוא לא באיכויות השיריות של המשורר הלאומי, אבל גם הוא בקשה-הצעה, אם תרצו קול קורא או הכרזה מהדהדת, להיכנס תחת כנף וחסות. "אני פרויקט!", מציג לביא את עצמו. ומי שייקח אותי, ימצא בי אתגר מורכב להתמודדות ולפיצוח - על כל החלומות, הפחדים, התסבוכות והתסכולים, והטיפוס המופנם שאני.

"יש מי שירצה מאוד לקחת אותי/ ינסה להבין מה החלומות שלי אומרים/ אולי הוא יגיד שזה כלום עוד תראה ושהכל בסדר/ ויחשוב לו בלב אלוהים אדירים ושיש לו הרבה עבודה פה// הוא יאהב את זה/ הוא יאהב את זה// והוא יתן ויקח בדיוק במידה/ עד שאשכח את שורש הפחד/ אנחנו כן ולא ביחד/ הוא ישנא את זה - מאוד - וירצה עוד יותר/ להבין בכאילו ולהתעניין באמת/ וגם כשנהיה באמצע אהבה אני לא אוריד אפילו שכבה/ תהיה סבלנות תישאר הקנאה/ הספקתי לשכוח כמה זה לא היה// הוא יאהב את זה/ הוא יאהב את זה".

עם שני "הכניסיני תחת כנפך" אלה, מקבץ דוד לביא לאלבום הבכורה שלו 11 שירים (על פני 43:10 דקות), למה שמסתמן כטיפול תרפויטי לנפשו הסוערת, אולי המתייסרת. מצד אחד השירים הם  בקשת עזרה, משענת קנה להיאחז בה, שירי תחינה לישועה ולהצלה. מצד שני הם הדרך המתמשכת שלו להתמודדות עם המצוקה הנפשית, עם הסערה שבפנים.

שירים שנמעניהם כביכול מטושטשי זהות מינית. ספק גבר, ספק אשה (תעיד על כך גם חזית אריזת האלבום, מטושטשת הצילום, שבה לביא מתנשק עם דמות לא ברורה, חסרת זהות), אבל למעשה הם דיאלוג דעתני פנימי, בינו לבין עצמו. כמו "כאבי גדילה" ("הראש אומר ללכת רחוק/ הראש אומר ללב לשתוק...") ובעיקר "הווידאו" ("...גם אני כבר לא אני וגם אני המון זמן לא דיברתי עם עצמי/ וגם אני לא מצליח להיות מישהו אחר/ אז לא צריך להשתנות, צריך לדעת לשקר/ צריך לדעת לברוח מהר") שניים מן הבולטים יותר באלבום.

וזה מצליח. כי קשה להישאר אדיש נוכח עוצמת השירה וההבעה, מול ההיחשפות האישית והקינה העצמית (ולפעמים הוא יותר מקונן מאשר שר). יש המון רגש, אמת ונשמה בשירה של לביא, והיא קורעת את הלב ונכנסת בחדריו. מצד אחד מתכתבת עם גיבורים שלו כמו תום יורק סולן "רדיוהד", מוריסי סולן הסמיתס ובעיקר רופוס ויינרייט עצום ההבעה, ומצד שני מזכירה מאוד לטעמי את מיקיאגי סולן נוער שוליים שלנו, קצת את אביתר בנאי (דבר בלתי נמנע בעבודה עם צח דרורי, בשיר כמו "שני חדרים") וקצת יותר את עידן חביב ("כולם ידברו על זה" ו"האקדח") - רוק "ישן", צבעוני אך גם אפל, אישי ובעיקר מסובך.

הפתיחה מסמרת ומצמררת. "שוב נשרף" (השיר הכי ותיק שלו, שבו מובלע ניגון תפילתי) ו"האקדח" (שכתב איתמר בן אב"י לאהובתו האסורה ובאיום שלו לפגוע בעצמו אפשר להבין איך ומדוע התחבר לביא לשיר זה והלחין אותו) מהאלבום. גרסה שלו ל"נפרדנו כך" העצוב של נורית גלרון שנשמע (בלחנו של מירון מינסטר) כשיר התשובה של המשוררת לאה גולדברג לבן אב"י, ומנמק היטב את הבחירה הטקסטואלית, הרגשית והמאתגרת קולית בו.


דוד לביא (צילום: ספיר מלכי)

הופעה בימתית בעייתית

אחרי "כולם ידברו על זה", שיר נוסף מהאלבום שאותו כתב בברלין אליה נסע לראות את רדיוהד, הופעה שהתבטלה, הוא בוחר לבצע שלושה שירים באנגלית - שניים מקוריים שלו (Don't wait ו- Pieces) ואחד של דפש מוד (Home ). ההשפעה של דייב גהאן ניכרת, אולם דווקא אותם בוחר לביא לא להסביר וחבל, במיוחד נוכח המבטא הגרוע שלו.

למרבה הצער, החטיבה האנגלית סימנה נפילת מתח חדה באחידות הרגשית של ההופעה. והשירים הבאים נדמו כחוזרים על עצמם והשירה שלו כשגרתית. הקשר בין הבמה לאולם התרופף. לביא חדל לרתק. לא הצליח להחזיק קרוב, ולמרות שהמשיך עם רוקרים ישירים, על גבול הלכלוך ("כל לילה" ו"הווידאו"), ושירים נחשבים נוספים מהאלבום ("כאבי גדילה", "שני חדרים" ו"שישים פעמים בדקה"; מתוך ה-11, רק "עד אליי" נשאר מחוץ להופעה), לא הצליח להרים בחזרה את המופע לאנרגיות הרגשיות של חלקו הראשון.

רק בהדרן של "הכניסיני תחת כנפך" הוא "הצליח" לחזור לעצמו, עם סיום חזק, עוצר נשימה ומרגש, למופע של קצת יותר משעה. על אף איכויותיו הבלתי מוכחשות של דוד לביא כזמר וכיוצר, יש פער גדול בין האלבום, כמוצר אולפני, מדויק ומרשים, לבין ההופעה הבימתית, הבעייתית לפי שעה והטעונה שיפור. אם להשתמש במלותיו של לביא עצמו, בכדי ש"כולם ידבר על זה", יש לו לא מעט "כאבי גדילה" לעבור.

דוד לביא במופע השקה. תמונע תל אביב. רביעי, 1 ביוני 2016
דוד לביא. דוד לביא (נענע דיסק)