היא צעירה מוכשרת ומחוננת. בזה אין בכלל ספק. אלא שכעת כל מעלותיה וכישוריה של סמר קופטי היפה פורצים החוצה ובאים לידי ביטוי. היא במאית-תסריטאית שעוד תבוא לידי ביטוי בתחום, אבל על הדרך הוכיחה שהיא גם שחקנית מצוינת, ואפילו זמרת מרגשת. וזה משהו שהתבשל תוך כדי עבודתה ב"ג'נקשן 48", סרטו המדובר של אודי אלוני, שבו היא בתפקיד הנשי הראשי.    
  
"ידעתי כל הזמן מה אני רוצה לעשות"
 
"גדלתי בנצרת במשפחה נוצרייה", מספרת קופטי, 26. "אבי עורך דין ויש לי אח קטן ואחות גדולה. אני באמצע. במשפחה שלי אנחנו נורא קרובים זה לזה וההורים שלי מאוד ליברלים וכל הזמן תמכו בי. מגיל חמש הם ידעו שאני מתעניינת בעולם האמנות, אז הם הכינו את עצמם למה שהולך להיות איתי. כל הזמן שיתפתי אותם והם היו תמיד בתמונה. אפילו כשנסעתי לפסטיבלים עם 'ג'נקשן 48', הם היו איתי שם. בברלין וגם בניו-יורק".
 
תחזרי קצת אחורה. קרו לך דברים לפני ברלין וניו-יורק. 
  
"סיימתי בית ספר בגיל 17, לקחתי שנה חופש, עשיתי פסיכומטרי, עבדתי, טסתי לחו"ל ובגיל 18 עברתי לתל-אביב והתחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה. ידעתי כל הזמן מה אני רוצה, לא הייתה לי התלבטות. יש אנשים שלא יודעים בגיל 18 מה הם רוצים לעשות, וזה טבעי, אבל אני ידעתי. בהתחלה ניסיתי משחק, אבל לא רציתי משחק בתיאטרון והבנתי שאין כאן תואר למשחק בקולנוע. בבית הספר הייתי בחוג לתקשורת ורציתי לעשות סרטים, לספר סיפורים בקולנוע. ולכן למדתי בימוי והפקה. אבל תוך כדי התחלתי לשחק בסרטי סטודנטים. רציתי קצת להתפתח גם בתחום הזה".
 
ובמקביל עשית סרטים.
  
"עשיתי סרט בסיום שנה א' ואת סרט שנה ב' שלי האוניברסיטה שלחה לפסטיבל קאן. לסרט קראו 'חינה' ושיחקה בו בתפקיד הראשי סלווה נקארה, שמשחקת ב'ג'נקשן 48' את אמא של קרים. היא לא עשתה אז סרטי סטודנטים אבל באתי אליה ואמרתי לה, אני יודעת שאת עסוקה, אבל אשלח לך תסריט בן 15 עמודים, ואם לא בא לך אז בסדר. אני לא בונה ציפיות. היא קראה אותו ואחרי רבע שעה חזרה אליי ואמרה, 'אני בפנים. זו פעם ראשונה שאני קוראת תסריט של סרט סטודנטים, הוא קצר, אבל מכיל כל כך הרבה דברים בתוך הדמות'. היא התחברה לזה ושיחקה בו. ואחר כך עשיתי סרט גם בשנה ג'. כל הסרטים שעשיתי בזמן הלימודים דיברו על נשים בחברה הערבית. זה המקום שלי בעולם ואני מדברת בסרטיי על מאיפה באתי, איך גדלתי, מה היו הבעיות שלי כילדה וכנערה, וכל הדברים שעברתי בתוך החברה הזו".
 
ועל הרקע הזה גם הכרת את אודי אלוני.
 
"כשעבדתי על סרט שלי נפגשתי איתו. כסטודנטית שכותבת סרט גמר ביקשתי שהוא יקרא את התסריט שלי, יאמר את דעתו עליו ויעזור לי קצת. וכשהוא הגיע לארץ כדי לעשות את 'ג'נקשן 48', הוא אמר לי, חשבתי שתבואי ותהיי עוזרת במאי שלי וזה קצת יעזור לך ללמוד את התהליכים מקרוב, לחוות את זה ממש, ולראות איך זה קורה, מהשלב שעדיין אין כלום".
 
הוא האמין שטמון בך פוטנציאל.
 
"אודי הוא אדם מאוד ישיר. אם הוא לא רואה פוטנציאל, הוא לא מבזבז את הזמן שלו. ואם הוא חושב שיש כאן משהו, הוא נותן את כל הלב. אומר הכל ישר, לא מעמיד פנים. פגשתי אותו וכשהוא סיפר לי על הסרט, אמרתי לו שאני רואה בזה חלקית גם את הסיפור שלי. אולי זו לא בדיוק אחת לאחת, כי ההורים שלי יוצאי דופן בגישתם, אבל זה מאבק של חברות שלי, של דודה שלי. זה אנחנו. זה קונפליקט שאני חיה אותו. הרגשתי שאני כל כך מתחברת לזה, משהו שלא קרה לי לפני כן. סיפורי סרטים אחרים נראו לי מאולצים, וכאן הרגשתי שזה הכי אותנטי ואמיתי. אמרתי לו, תן לי לעשות אודישן לתפקיד של מנאר, תן לי הזדמנות. ואם זה לא יתאים, אשאר עוזרת במאי שלך". 
  


סמר קופטי בג'נקשן 48 (צילום: אמנון זלאייט)

"אודי הסתכל עליי כעל מנאר"
 
סרטו של אלוני, הדובר כמעט כולו ערבית, עוסק בסיפור אהבתם של קרים (תאמר נפאר, שגם כתב את התסריט יחד עם אורן מוברמן) ומנאר (קופטי) בעיר לוד, משופעת הפשיעה והסמים ובעיות קיום קשות, שחיים בה ערבים ויהודים. בצד סיפור האהבה הנרקם בין קרים ומנאר, הם שואפים לצאת עם המוזיקה שהם יוצרים מהגטו המקומי. הוא אמן היפ-הופ והיא זמרת מחאה-נשמה. לשניהם יש גם בעיית זהות כערבים פלסטינים שלא זוכים להגדרה עצמית בישראל, ולמנאר יש בעיה קשה נוספת: משפחתה השמרנית לא משלימה עם עיסוקה במוזיקה, מקצוע מתירני לטעמם, שפוגע בכבוד המשפחה.
 
"המשכנו לעבוד יחד על הסרט", ממשיכה קופטי. "הייתי עוזרת במאי וככזו הייתי מזמינה שחקניות לבוא לעשות אודישנים לתפקיד של מנאר, נותנת להם טיפים ומכניסה אותם. ואני רואה שאודי כל הזמן מסתכל עליי, לא רק כעל סמר אלא גם כעל מנאר, בוחן איך אני מתנהגת בסיטואציות שונות. בסוף עשיתי מאצ'ינג עם תאמר וזה היה ממש טוב, אז הוחלט שאהיה מנאר".
 
במקביל ללימודי הקולנוע לקחת גם קורסים במשחק.
 
"התעניינתי גם בזה ובדקתי אם אני יכולה לקחת במקביל גם קורסים בתיאטרון, או כאלה המשולבים עם משחק בקולנוע. היו קורסים כאלה שהעבירו רם אורן, מיכל בת אדם ומשה מזרחי, אז לקחתי אותם והם היו הכי כיפיים שהשתתפתי בהם, חוץ מהקורסים בבימוי, שהיו סדנאות של שש שעות, בהן אתה עובד עם שחקנים. בהם ביקשתי גם להיות בצד השני, בצד של השחקן. מאוד התחברתי למקום הזה, שאפשר לי להרגיש איך שחקנים מרגישים ואיך הם עובדים. וכשיש לך את הרקע הזה, חשבתי שזה יכול להיות יתרון. אמנם לא למדתי משחק אבל אני יכולה לנתח מה הבמאי רוצה ולנסות לבנות נכון את הקשר שבין במאי ושחקן.
 
"זה היה קצת קשה בהתחלה. אני באה מבימוי וחייבת להיות בקונטרול על הכל. ופתאום אני לוקחת טקסטים ולומדת אותם, ומנסה לפענח ולקרוא את הסאב-טקסט ולבנות לעצמי סיפורי רקע. אבל לאודי לא היה טוב מה שבניתי, הוא רצה מנאר שיותר משחררת. אז אתה צריך לעשות את הסוויץ', להיות גמיש, להוציא מהראש את כל מה שבנית ולעבוד עם הנתון החדש. ולא רק לקבל אותו, אלא גם לחוות אותו ולמצוא את המקום שלך בתוכו. וזה היה מאוד מאתגר ובסופו של דבר נהניתי לשחרר קונטרול ורק להקשיב ולקבל.
 
"דבר שני שהיה מאתגר מבחינתי היה השירה, כי מעולם לא שרתי. בהתחלה היה דיבור שייקחו זמרת שתעשה ווייס-אובר, ולי זה נשמע הגיוני כמישהי שבאה מבימוי ויודעת שצריך לעשות הכל כדי שזה יישמע הכי טוב. לא צריך להתפשר. אבל אמרתי לאודי, סבבה, אבל תן לי לנסות לעשות את זה, בזמן שלי ובכסף שלי, ללמוד פיתוח קול ולנסות גם לשיר, כי זה חלק מהמהות של הדמות. גם אם אעמיד פנים, אני צריכה לדעת מה זה לשיר ולעמוד מול קהל, אפילו אם אשמע כמו צפרדע. העיקר שזה יבוא ממני, מבפנים. אודי הסכים ואמר, אני מתעקש איתך ורוצה שההפקה תממן לך פיתוח קול.
 
"בהתחלה עבדתי עם עצמי לבד, אחר כך לקחתי מורה לפיתוח קול, ובסוף באתי לסטודיו של איתמר ציגלר, שהוא לא רק מאוד מוכשר אלא גם מאוד נוח. לא היה אכפת לי לנסות ולזייף והוא גם נתן לי טיפים קטנים, אז שחררתי את המקום הזה שאני צריכה להיות הכי טובה בהכל ואמרתי שאנסה, כי אין דרך אחרת. אז הקלטנו ונתנו לאודי ולהפקה, שיחליטו. וזה עבד. עכשיו אנחנו מופיעים עם השירים של הסרט, וזה עדיין מוזר לי ואני עוד לא בטוחה שאני יודעת לשיר.
 
"כשהתחלנו להציג את הסרט בארץ, היו לנו הקרנות מיוחדות שבהן כשהסרט מסתיים המסך עולה ואנחנו מעלים הופעה שלמה עם חמשת השירים שבסרט. ואנשים שרואים את הסרט ומייד לאחר מכן את ההופעה, מאוד מתרגשים".


סמר קופטי (צילום: נח שחר)
 
"מצאנו את המקום הרגשי בתוך הדמויות"
 
איך הייתה העבודה על תאמר, בייחוד לנוכח העובדה שהוא גם אחראי לתסריט, המבוסס חלקית על סיפורו האישי?
 
"הכרתי אותו עוד קודם. עבדתי בקליפ שלו 'I'm in love with a jew', כעוזרת במאי. אבל מאז ועד המאצ'ינג לסרט לא נפגשנו. העבודה איתו, ויחד איתנו אודי, הייתה מאוד כיפית. כל אחד בא ממקום מאוד אישי שלו. אני ראיתי את המקום שלי כאישה, ואת הקונפליקט שלי כפלסטינית בתוך המקום הזה. לא רק הקונפליקט האישי אלא גם הפוליטי. ותאמר בא מהמקום שלו, של זהות, וכך גם אודי. כולנו התחברנו וזה היה שיח מאוד לא טכני. עשינו לפעמים חזרות של 12 שעות ביום בלי הפסקה, וחיינו את זה. עבדנו על הדיאלוגים ושינינו הכל.
 
"בדינמיקה של כולנו יחד השתנו דברים. אודי היה רואה איך אנחנו מתנהגים ומה אנחנו אומרים ואימץ את זה. וכשהגענו לסט אודי לא ביים אותנו בכלל. כל כך פענחנו את הדמויות בחזרות ונכנסנו לתוכן,  שכשהגענו לצילומים היינו מוכנים, היינו כבר קרים ומנאר, לא תאמר וסמר. מצאנו את המקום הרגשי בתוך הדמויות. תאמר אמנם נשוי היום ויש לו ילדים, אבל הוא  שיחק את עצמו לפני 10 שנים, אז לא היה עדיין אותו אדם שהוא היום. וברגע שעשה את הסוויץ', הוא ידע לחוות את האהבה ואת מה שקורה סביבו, כתאמר בן 25 ולא 37".
 
ואת גדלת באווירה אחרת מזו של מנאר. לה יש משפחה שמרנית לוחצת.
 
"אבל אני מכירה סיטואציות כאלה מקרוב. מהחברה הכי טובה שלי. מבת דודה שלי. גם חוויתי את זה בעצמי, אבל במינון אחר. זה שיצאתי ולמדתי קולנוע היה חריג. כל האנשים מסביב ציפו שמאחר שאבא שלי עורך דין ובעל משרד לעריכת דין מאוד מוצלח ומוכר, שאם הבת הראשונה לא עשתה את זה, השנייה אולי תמשיך במקצוע. אז באיזשהו מקום חוויתי הרבה דברים ממה שמנאר חוותה. את עניין ההגשמה העצמית של אישה שרוצה להיות עצמאית ויש לה שאיפות, כשהמציאות לא כך כך משתפת פעולה. למשל, זה שאני לא יכולה לשחק תפקידים בשפת האם שלי, כי אין פה תעשייה של סרטים פלסטינים ואם יש - אז זה פעם במיליון שנה. המאבק הוא אותו מאבק, רק המינונים שונים.
 
"ויש דברים אחרים פרט למאבק עצמו. למשל, הכוח שמנאר צוברת ושהיא בנתה לעצמה. זה בא מאותו מקום שלי, של סמר במציאות. מנאר חמימה ורגישה ואוהבת, אבל אם יעמדו בדרכה ויעצרו אותה, היא תוותר על האהבה ותמשיך. וזה מה שהיא אומרת לקרים: לא אמשיך לשיר איתך, אעשה את זה לבד. אני אוהבת אותך והכל, אבל אם תחסום את החלום שלי אז לא אמשיך בקשר ובאהבה הזו".
 
אבל הוא בא ממקום טוב. הוא לא רצה שמשפחתה של מנאר תפגע בה.
 
"כן, אבל זה מגוחך. אם היא מצאה את החופש שלה, את המקום שלה להתבטא, וחשבה שאם תתחתן איתו היא תממש יותר את החירות הזו. תתנתק מההורים ותהייה איתו. אבל בסוף הבינה שאפילו זה יכול להימנע ממנה, כשהוא יעדיף שהיא תהייה כלואה ולא חופשייה ובסכנה. והיא ציפתה שהוא יעמוד מאחוריה.

"זה כמו שאני היום רוצה להמשיך להיות שחקנית, לעשות דברים שאינם מקובלים בחברה שלי. זה שאני משחקת, וזה שאני מתנשקת. ואם אהיה בזוגיות, אני צריכה מישהו שיעמוד איתי, לא נגדי. כי ברגע שזה יבוא נגד מה שאני עושה – אז סלאמאת!". 



סמר קופטי בג'נקשן 48 (צילום: אמנון זלאייט)
 
"המקום של האישה בעייתי בכל העולם"

יש למנאר קונפליקט כפול. גם בעיה של זהות לאומית וגם בעיה מול משפחה שערכיה שונים משלה.
 
"מה שאני אוהבת בדמות של מנאר, וניסינו לעשות זאת בסרט, זה שגם כשהיא מורדת ומנסה להשתחרר מהמסורת, היא עדיין מאוד מכבדת אותה. גם אני במציאות מאוד מבקרת את החברה הערבית, ואיך מתנהגים בה לאישה, ואפשר לראות את זה בסרטים שלי, אבל יש דברים בחברה הזו שאני יודעת להעריך. כמו כבוד, ורואים זאת בסרט בין מנאר ואמא של קרים, קשרים שבנויים על כבוד וחמימות, המושרשים עמוק במסורת של החברה הערבית.
 
"אני מאוד אוהבת גם את החום של המשפחה. יש דברים שמעבר למאבק האישי, שניסיתי לשמור בדמות של מנאר, כי זה חשוב לי. אני לא מורדת ממקום של אנטי אישי. המקום של האישה בעייתי בכל העולם ואני רק לקחתי את זה למקום שלי, ממנו באתי. אבל זה לא רק בחברה הערבית. זה שיש סחר בנשים וזנות בעולם ובאירופה, במקומות הכי נאורים, זה לא באמת מאבקה של האישה הערבייה, אלא מאבק של כל אישה בעולם.
 
"אני אמנם יכולה לייצג רק את עצמי, אבל אם אדבר בשם איזה דור של נשים ערביות, אני חייבת ביני לבין עצמי להתבונן על התמונה כולה. אם תציע לי עכשיו, לכי תחיי כל החיים בניו-יורק, אומר לך לא. אני לא מוכנה לוותר על מה שיש לי, עם כל החרא. כי יש דברים שהם הרבה יותר עמוקים ופנימיים מאשר המאבק החיצוני, שאני לא חווה ביומיום. בטח לא ברמה של סכנת חיים. מצד שני, אני מאמינה שאם אני רוצה להגיד משהו, ויש לי ביקורת, אני צריכה להוציא אותה החוצה. אני לא בעד להסתיר את הדברים, כדי שזה ייראה הכי טוב לעולם. לא בחברה שלי ולא בשום חברה אחרת".
 
"ידעתי שהסרט חייב להצליח"
 
חשבתם שהסרט יזכה לכזו תהודה בעולם? בכל זאת פרס ב"פנורמה", בפסטיבל ברלין. ופרס הסרט הבינלאומי בפסטיבל טרייבקה.
 
"ידעתי שאיפשהו הסרט הזה חייב להצליח. כי ראיתי את רמת הדיוק והעבודה. הייתי במלא הפקות, אבל אף פעם לא בהפקה כזו. הייתה הרגשה של פרויקט מאוד אישי ואני חושבת שהיה נגרם עוול אם זה לא היה מצליח. זה סיפור שמדבר בגובה העיניים, משהו קצת שונה שלדעתי לא דיברו עליו אף פעם. לפלסטינים של 48' אף פעם לא היה ייצוג בקולנוע, אף פעם לא ראו איך אנחנו באמת חיים. אין לי בעיה עם סרטים שנעשים על גדר ההפרדה, אני מכבדת וחושבת שזה חשוב. אבל חשוב גם מה הפלסטינים של 48' חווים, שהוא לא פחות חזק גם מבחינה קולנועית. זה קונפליקט עם רבדים עמוקים".
 
ולוד מייצגת את הקונפליקט הזה?
 
"לוד לא מייצגת. אני חושבת שייצוג זו לא מילה נכונה. זה פשוט מראה תמונה אחרת, של משהו שלא ראינו קודם. של חבר'ה צעירים שיש להם חלומות כל כך טבעיים. הם רוצים להיות זמרים, להתפתח, להתקיים, שיכירו בהם. גם אם קרים חשב שהוא יילך למועדון בתל-אביב ויקבלו אותו שם, ושזה מה שיעשה אותו, בסוף הוא מבין, בזכות מנאר וכל מה שסביבו, שלא זה מה שיעשה אותו. הוא מבין שהוא לא צריך לרצות אף אחד, או לשאת חן בעיני מישהו, אלא רק להתקיים ולעשות ולמרוד בצורה אחרת. באמצעות האמנות. אני חושבת שהסרט הוא חלק מהאמירה הזו.
 
"אנחנו נמצאים פה ויש לנו קונפליקט זהותי קשה, ויש כאן מציאות פוליטית קשה, אבל מעבר לזה יש לנו גם חברה שלמה, שבתוכה יש קונפליקטים פנימיים, עליות וירידות, מסורת שאנחנו אוהבים וכזו שאנחנו מנסים לפתח למקום אחר שיתאים לדור הזה ולמציאות בה אנו חיים. אני מרגישה שבסרט יש סנכרון בין מהות הדמויות ומה שאני חווה".
 
אמרת בראיון שכבר 68 שנים מתקיים המצב הפוליטי הזה, ושהדור הצעיר התעייף ורוצה להמיר את המחאה המיליטנטית בביטוי אמנותי.
 
"נכון. אני מאמינה בכוח של האמנות. אולי לא לשנות, אבל לפתוח דו-שיח. וזה מה שהסרט עושה, וזה המינימום שהוא יכול לעשות. עצם העובדה שמשהו נפתח, זה משהו. סוג של מהפכה. מנאר ביטאה פה קול של אישה, שלא יכולה להישמע. גם התפקיד שלי כאישה, שהגיעה מבית שהיו בו פריבילגיות וזה לא מובן מאליו, וכשיצאתי החוצה הבנתי שזה לא ככה, זה לא העולם. אבל דווקא בגלל שהגעתי מהמקום הזה, הרגשתי שיש לי איזה תפקיד, שאולי אין לאחרות.  וזה סוג הסולידריות שלי עם נשים בחברה הערבית. הסרט מבטא גם את מה שאני יכולה לעשות בתור פלסטינית 48' שחיה בתוך המציאות הזאת ואזרחית של ישראל. ככה זה הרגיש לי והדרך שלי היא לעשות זאת באמצעות האמנות". 



סמר קופטי (צילום: נח שחר)
 
פגישה עם וודי הרלסון 

איך הייתה התחושה בפסטיבל ברלין?
 
"קשה להאמין, אבל יום לפני הפרמיירה בברלין, אנשים ברחוב זיהו אותנו. וזה לא היה מובן מאליו מבחינתי. הייתי בשוק. היו פוסטרים שלנו בכל ברלין, הפסטיבל שם מאוד אינטנסיבי. מתברר שאנשים שמעו על הסרט וחיכו לו, ואתה בא ופתאום רואה אולם עם 1,000 איש שבאו לראות את הסרט שלך. רק זה הכניס אותי לאופוריה. ואני רואה אנשים מכל העולם, בהם גם דוברי ערבית, פלסטינים שחיים במינכן. ואחרי שההקרנה הסתיימה עלינו לבמה ובמשך 15 דקות אנשים עומדים ומוחאים כפיים. מבחינתי זה היה הרגע הכי מרגש. תחשוב כמה רציתי להיות שם כבמאית, והנה אני מגיעה לפסטיבל הזה בתור שחקנית בסרט שאני חושבת שהוא כל כך טוב, ועבדתי בו ולמדתי ממנו. זה היה ממש מרגש. היו שם שש הקרנות וכולן היו מלאות, אז הבנתי שהמצב טוב. ואחרי שגם זכינו בפרס, אמרתי שזה ממש השתלם".
 
ואיך הייתה קבלת הפנים בטרייבקה, ניו-יורק?

"לא ידעתי איך יקבלו אותו שם. באחד הימים ישנתי בבית של המפיק שלנו, שהוא ואשתו הזמינו אותי לבוא אליהם. ובבוקר קמתי והם קוראים לי למטבח לשתות קפה. ואני רואה גיליון של ה'ניו-יורק טיימס' ובו כתבה האומרת שההיילייט של הפסטיבל זה הסרט 'ג'נקשן 48', והנה אני בפוסטר של הסרט שלנו. ואתה מבין שיש פה משהו. ואז הגיעה הזכייה. ואני מוצאת את עצמי יושבת עם דני גלובר, שהיה חבר בצוות השופטים, ומדברת עם וודי הרלסון, אנשים שאתה מכיר ומעריך את העבודה שלהם, והם אומרים לך מה הם חושבים על הסרט ואיך הם רואים אותך בו. זה מאוד מרגש שהצלחנו לגעת באנשים ממציאות אחרת שמצאו עצמם בסרט הזה, במקום אנושי, לא פוליטי".
 
גם בארץ הסרט מצליח לא רע בכלל.
 
"בהקרנות המיוחדות בהן הייתי, בראשון לציון, בחיפה, בנווה שלום, היה על הסרט באאז טוב, וזה משמח. כי למרות שהוא דובר ערבית הוא זוכה בהתעניינות וזה ניצחון קטן, כי לאנשים יש יותר נטייה ללכת לסרט עם בראד פיט מאשר לסרט ישראלי. והוא גם מוקרן בבתי קולנוע בג'נין, שכם ורמאללה. מבחינתי זה קצת לא נתפס שהסרט יכול להיות גם פה וגם שם ולהצליח בשני המקומות? הייתה לנו הקרנה מיוחדת בג'נין, מול 400-300 איש. מאוד חששתי ולא ידעתי איך יקבלו אותו שם, איך יקבלו אותי בתוכו ואיך יקבלו במאי ישראלי. במקומות שחווים את הקונפליקט באופן יותר ישיר, קשה לקבל דברים כאלה".
 
קיבלת כבר הצעות לפרויקטים נוספים, בארץ ובחו"ל?
 
"יש דיבורים על דברים שונים. עכשיו סיימתי להצטלם לשתי סדרות ישראליות, האחת היא 'בתולות', שמביים אדם סנדרסון. ויש דברים בדרך שעדיין מוקדם לדבר עליהם. עשיתי אודישן לסרט שלדעתי יכול להיות משהו טוב. הפקה בינלאומית, קו-פרודוקציה אירופית. אני בוחרת רק תפקידים שאני מאמינה בהם ומתחברת אליהם. אני לא תמיד בטוחה שעשיתי את ההחלטה הנכונה, אבל אני הולכת עם הלב והאינטואיציה שלי, ועד עכשיו זה עבד לי".         
 


סמר קופטי בג'נקשן 48 (צילום: אמנון זלאייט)

"אחת משלוש ערביות עברו הטרדה מינית"
 
את מבוקשת כשחקנית, זה לא בולם קצת את שאיפותייך לביים סרטים?
 
"להפך. אני עובדת במקביל על סרט שלי, שבוער לי לעשות אותו ואני כותבת אותו כבר שלוש שנים. הוא מדבר על הטרדות מיניות ואיך מתמודדים איתן בחברה הערבית. זה נושא מאוד חשוב וטעון, אוניברסאלי ומקומי כאחת. לדעתי אין אישה בעולם שלא חוותה משהו כזה. הטרדה מינית. פיזית. לא רק מילולית. זה קורה באוטובוס, בחיי היומיום שלנו, אנחנו עוברות את זה כל הזמן. לא הבנתי איך אנשים מרשים לעצמם באוטובוס לשים יד על מישהי, מאיפה זה בא בכלל. ולאט לאט התחלתי להבין שזה כל כך קרוב אליי. אני יודעת על אונס של חברות הכי טובות שלי. אנשים שסביבי.
 
"הנתון הוא שאחת מתוך ארבע נשים בעולם עברו הטרדה מינית ואחת מתוך שלוש בעולם הערבי, וברמה של אונס. אז זה כל כך צועק שהייתי חייבת לפתוח את המקום הזה ולנסות להבין מה קורה כאן. גדלתי בבית של להיות עצמאית ולא לעשות שום דבר שאני לא רוצה. אף פעם לא הכריחו אותי או כפו עליי משהו. ואז שמעתי על מקרי אונס והתחלתי להבין את הרבדים וההשלכות של זה ושבחורה תפתח את הסיפור הזה, שזו טראומה אולי עוד יותר גדולה. הבנתי שזה מעגל שאין איך לצאת ממנו ותסכל אותי לראות את זה מהצד ולהבין שאני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר.
 
"אז התחלתי לעבוד על זה, לפגוש נשים, לשמוע סיפורים, להתעניין, ועשיתי קורס בעמותה למען נשים, כדי להכיר ולדעת את הנושא מקרוב. ובגלל זה תהליך הכתיבה היה מאוד ארוך. זה לא יהיה סרט דוקומנטרי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים, ולקח לי זמן להבין איפה התסכול שלי עובר בתוך הדבר הזה ומה אני רוצה שייצא כמסר חזק שאני עומדת מאחוריו. לא ייתכן שאישה שעברה דבר כזה, ואונס זה צלקת וטראומה שלא עוזבים אותך, תחוש רגשות אשמה ותשנא את עצמה ואת הגוף שלה. זה צריך להיות הפוך, שהאישה תבין שהיא הקורבן בסיפור הזה ותתמודד עם זה אחרת. הרי זה ימשיך לקרות לצערי, ואני לא יכולה למנוע זאת, אבל שלפחות ההתמודדות עם זה תהייה אחרת. אני מקווה שכשהסרט יושלם אוכל לשלוח אותו לפסטיבלים בעולם על מנת לעורר מודעות גבוהה ודעת קהל לנושא".
 
העיסוק בנושא לא גורם לך לאבד אמון בעם הגברים?
 
"לא. עברתי הרבה דברים, לפחות בשנתיים האחרונות, שאם הייתי רוצה לאבד אמון ולשנות גישה, הייתי עכשיו בן אדם מאוד רע. הייתי עם אנשים רעים ורק נתתי להם והם לא החזירו לי ואפילו תקעו לי סכין בגב. היה לי מאוד קשה להבין שאלה הם האנשים, כי לא חונכתי כך. ההורים שלנו הגנו עלינו מכל מה שמסביב, ובדיעבד זה אולי לא היה נכון כי הייתי צריכה לראות שיש גם אנשים רעים בעולם. התחלתי לגלות שאני לא יכולה לסמוך על כולם, למרות שבאופן טבעי גדלתי אחרת. הייתי צריכה להחליט אם אני חושבת שכל העולם הוא חרא, ולאבד את העקרונות ולזרוק את הערכים שגדלתי עליהם, ולהיות כמו העולם הזה. או להמשיך להבין שיש אנשים טובים ורעים, וכנראה שנתקלתי ברעים. אבל לא אשתנה. כי כמו שיש גברים רעים, יש גם טובים, כמו אבא שלי, שגידל אותי על ערכים שלא אבגוד בהם, כי זה יותר חזק. לא קל למצוא את האיזון הזה, כי בקלות אפשר להגיע למקום שבו לא בא לך על שום דבר והמציאות מזעזעת אותך".        
 
קופטי גרה בצפון תל-אביב, וקודם לכן, במשך שש שנים, התגוררה ברמת-אביב, שם גם למדה באוניברסיטה. "גרתי שם בבניין שהיו בו הרבה משפחות, אשכנזים, רוסים, מכל הסוגים", היא מספרת. "ואני באתי ממקום חם ותוך חודש הצלחתי לגרום לכולם להיות חברים שלי. הייתי נכנסת אליהם הביתה והם התנהגו אותו הדבר. ולפני כן אף אחד לא הכיר אף אחד בבניין ושנים הם חיו זה לצד זה. הרגשתי שאני צריכה למצוא את המקום החם שלי בעיר המטורפת הזו. אבל כשהיה 'צוק איתן' התחלתי להבין שיש קיר זכוכית וברגע שקורה משהו, הכל מתנפץ וכואב הלב.
 
מצד אחד עם השכנים שלי הקשר היה קרוב וחם, וכשהייתה אזעקה דפקו לי בדלת והתחננו שארד למקלט. אבל כשהלכתי ברחוב עם ידיד שלי, פתאום מישהו ירק על שנינו רק בגלל שדיברנו ערבית. וזה קטע של לאבד תקווה ואז למצוא מקום להחזיר אותה. ואתה אומר לעצמך, אם החלטת לחיות פה, אתה צריך לדעת להתמודד עם זה בחוכמה ולא במרמור. וכך אני חיה את המציאות הזו, למרות שיש בה לא מעט קושי".