הפסטיבל הבינלאומי "בין פסחא לחג העלייה" נוסד בטביליסי בשנת 2006. נותנת החסות העיקרית היתה הכנסייה הקתולית בגיאורגיה והוא מתקיים בארבע ערים במדינה. עיקר הפעילות בבירה טביליסי, קונצרטים נוספים מתקיימים בערים מסטיה, באטומי ודדופליסטסקארו.
 
משנת 2011 משמש הפסנתרן אלכסנדר קורסטניה כמנהלו האמנותי של הפסטיבל. לפני כשבועיים התארח על במת הפסטיבל הנקשן חן צימבלסיטה  שניגן וניצח על תזמורת "טביליסי קונצ'רטינו". שמו של הפסטיבל ממקם אותו ב-40 הימים שבין הפסחא לבין יום עלייתו של ישוע השמימה לפי האמונה הנוצרית האורתודוקסית.
 
פרק תהילים בהפתעה
 
הקונצרט ששמעתי בפסטיבל היה ללא ספק פסטיבלי באופיו שכן שילב שני גופים, כל אחד בתכנית משלו. ראשונים עלו על הבמה חברי מקהלת הגברים של כנסיית השילוש הקדוש ומנצחם סימון ינגולשווילי בחמש יצירות. שתי יצירות שתוזמרו על פי נעימותיו של הפטריארך איליה השני ואחריהן הפתעה, לאוזניי שלי לפחות - זמרים פוצחים בפרק תהלים קכ"א המושר בעברית: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי..." של יוסף ברדנשווילי, ועוד שתי יצירות של המלחין זְוויאַד בּוֹלקוַואדזה (מתלמידיו של ברדנשווילי): "צד האושר"  ו"בקרוב אפגוש את האביב".
 
באשר לצליל המקהלה, הוא מזכיר במידה רבה את המסורת של מקהלות הכנסיות הרוסיות עם משקל רב על איכות הצלילים הנמוכים. לעניין היצירות – היצירות, על פי לחניו של אב הכנסייה, נוטות אל הצליל הרומנטי, מן הסתם כדי שתהיינה נוחות להיקלט אצל קהל המאזינים. ביצירה השנייה שלו הופיעה כסולנית זמרת המצו-סופרן נטליה קוטאטלדזה.
 
לעומתן היצירות של בולקוואדזה ושל ברדנשווילי, מתאפיינות באיכות של זרימת מוזיקה. כלומר אין כאן בתי שיר מקובלים שמושרים בזה אחר זה עם אתנחתא ביניהם, אלא זמרי הבס נשמעים ברקע ברציפות מתחילת היצירה ועד תומה ועל הרקע הזה מתפתחת הדרמה המוזיקלית בקולות העליונים. אלה יצירות מרתקות שמזכירות בה בעת את נגינת העוגב כשצליל הנמוך נמצא ברקע כל הזמן והצלילים העליונים זוכים בחשיפת יתר. המוזיקה מזכירה באורח לא מפתיע את הזמרה העממית הגיאורגית המוכרת כבר היטב בארץ – מביקוריה התכופים של מקהלת "רוסטאווי" או מאירועים של חברי קהילת יוצאי גיאורגיה בישראל. 
 

מקהלת הגברים של כנסיית השילוש הקדוש (צילום: מירי שמיר)





רוח צעירה זורמת מן הבמה
 
בתום חלק זה ירדה המקהלה מן הבמה ואת מקומה תפסה התזמורת הפילהרמונית הגיאורגית הלאומית שעליה ניצח מנהלה המוזיקלי ניקולוז רַחוֶולי. את התזמורת, שציינה בשנה שעברה את יום הולדתה ה-90, ניהלו מנצחים גיאורגיים נודעים, בהם יאנסוג קאחידזה שהקים את פסטיבל הסתיו בעיר והביא לכך שחברת סוני הפיקה עשרות הקלטות עם התזמורת. המנהל המוזיקלי הנוכחי משמש בתפקידו בתשע השנים האחרונות ולפני שלוש שנים הצטרפו לתזמורת נגנים צעירים רבים. זו אכן הרוח הזורמת מן הבמה, תזמורת של כתשעים אנשים צעירים.
 
התזמורת עלתה לבמה כאמור לאחר הפתיחה הווקאלית. היצירה הראשונה של התזמורת היתה סוויטה בת שמונה פרקים שלוקטו מתוך שתי סוויטות לבלט "אותלו", שחיבר המלחין הגיאורגי אלכסִי מצ'ווריאני בשנת 1957 (מלחין שזכה לתואר "חצ'טוריאן של גיאורגיה", תואר שכבר יכול לתת מושג, גם למי שאינו מכיר את היצירה, על הסגנון ועל רוח המוזיקה). היצירה היא מוזיקת בלט מובהקת, קליטה, מאד מלודית ומדגישה את המקצבים. הסוויטה נתנה בעיקר לנשפני התזמורת כר נרחב להציג עבודה מוזיקלית מבריקה. 
  


התזמורת הפילהרמונית של גיאורגיה עם אלכסנדר קורסטניה(צילום: מירי שמיר)


"הקונצ'רטו היפה ביותר בעידן המודרני"
 
את הקונצרט חתם ביצוע מבריק של אלכסנדר קורסנטיה לקונצ'רטו השלישי של פרוקופייב. הקונצ'רטו השלישי, שאפיין במידה ניכרת את עידן המכונה באמנות של תחילת המאה ה-20, נכתב למרות זאת על פי רעיונות שהיו לפרוקופייב עוד כאיש צעיר ברוסיה שלפני המהפכה. היצירה זכתה לאחר ביצוע הבכורה העולמי שהתקיים בשיקגו לתואר "הקונצ'רטו היפה ביותר בעידן המודרני."
 
את אחד התיאורים היפים ליצירה סיפק המשורר קונסטנטין בלמונט (מי שחיבר את המלים ליצירתו של רחמנינוב "הפעמונים" שתבוצע בימים הקרובים בפילהרמונית הישראלית). בלמונט, שכנו של פרוקופייב בצרפת, היה נמען היצירה החדשה ואת ההתרגשויות שלו מן הקונצ'רטו רשם כך בצורת סונטה: להבה צוהלת מפרח ארגמני/מקלדת מלים זוהרת בלהבות/ שמזנקות לפתע בלשונות אש. זרם זועם ממשוט שנמס. הדקות רוקדות ולס/ השנים גבוט. לפתע שור זועם, כעוס על אויביו/ קורע  את שרשראותיו, עוצר, קרניו מאיימות./ושוב צלילים רכים קוראים ממרחק./ ילדים יוצרים מבצר מצדפות זעירות./ מרפסת יפהפיה, מלאכת מחשבת נעלמת במחי גל קוצף./ פרוקופייב! מוזיקה ועלומים בפריחה,/ בּךָ התזמורת כמהה להתרגשויות קיץ / והסקיתי שאינו ירא מכה בטמבור השמש. 

עולם הדימויים של בלמונט עשיר וכך גם המוזיקה ואלכסנדר קורסנטיה הפיק מרגליות בביצועו. סיום הפרק הראשון התובעני כל כך נשמע מהיר מאד, כפי שהתווים דורשים, ובהיר מאד. צלילות כובשת. הקהל באולם, שהיה "מנומס" מאד עד לאותו רגע, התפרץ כאן במחיאות כפיים סוערות מוצדקות. בסוף הביצוע, לא הניח הקהל לפסנתרן ולתזמורת לרדת מן הבמה והם הוסיפו ונגנו פרק מן היצירה ועוד עיבוד לפסנתר ולתזמורת של אחת מנעימותיו המוכרות של הפטריארך.   



התזמורת הפילהרמונית הגיאורגית הלאומית (צילום: מירי שמיר)


הצליחו לא להפעיל פלאפונים
 
ולסיום, כמה מלים על המקום והאווירה. באולם הקונצרטים המרכזי של טביליסי יש מקום ל-3000 מאזינים והוא היה מלא - בבני כל הגילים, ילדים, נערים צעירים, בני גיל העמידה ומבוגרים יותר. כולם - נשים כגברים, קבוצות כיחידים, באו ליהנות והשמחה ניכרה היטב בפני כולם. הערב כולו נמשך כשעתיים וחצי ולא היתה בו הפסקה, מסיבות שלא הצלחתי לברר, אבל הקהל לא התרגש, לא רץ לשירותים ואפילו עמד במטלה הקשה מכל - לא להפעיל טלפונים לאורך כל אותו פרק זמן.
 
העניין היחיד שהפריע לי היה מערכת הגברה – מיותרת לטעמי – שפעלה במהלך חלקים ארוכים בערב, ולטעמי היתה מיותרת, לנוכח האיכות הצלילית של התזמורת והמקהלה. מה שחשוב הוא שהיה מה לשמוע -  גם כהיכרות ראשונה וגם כהתרשמות מאיכות הביצוע.