"זורקי", "סימני מתיחה" ו"ימי הזהר" זו טרילוגיית סרטים חשופים רגשית ומעורטלים פיזית, כפי שרק זהר וגנר יודעת ליצור. אבל הנאמבר הדוקומנטרי החדש עליו היא חתומה, "מעשה בשני בלונים" - בדיוק עשור מאז פצחה בפרויקט התיעוד העצמי הלא קונבנציונלי - הוא משהו אחר.
אם הסרטים הקודמים היוו גם ספת פסיכולוג שימושית עבור וגנר בהתמודדות עם חוויות חיים מורכבות שעברה, חלקן קשות וטראומתיות, הרי שבסרט הנוכחי היא חותכת בבשרה החי, במהלך אישי-אמנותי אמיץ. אפילו מול העולם מקביל שצץ כאן בשנים האחרונות, של דוקו-ריאליטי טלוויזיוני מציצני, רווי אקסהיביציוניזם סנסציוני זול, שבעיקר בודק את גבולות הסיבולת שלנו.
"בוקר אחד מיששתי גוש בשד ימין", פותחת וגנר, 45, באופן ישיר כדרכה, את סיפורה האישי שהפך גם לנרטיב של סרטה (שהוקרן בפסטיבל דוקאביב והערב יוקרן בבכורה בערוץ 8).
"זה היה זמן קצר אחרי שעשיתי הגדלת חזה. מובן שרצתי מיד לפלסטיקאי שניתח אותי, ד"ר שפלן. הוא חש את השוליים של הגוש ואמר לי ישר: 'רוב הסיכויים שזה גידול ממאיר ולא ציסטה. כי השוליים אינם עגולים וחלקים'. באותה תקופה ניסיתי להיכנס להריון מבן הזוג שלי. באותו רגע הבנתי שלא רק שאני הולכת לעבור שנה קשה, במקרה הטוב רק שנה, כי למעשה אתה נדון להתעסק במחלה לנצח, גם לאחר ההבראה, אלא שגם לא יהיו לי ילדים נוספים".
אפשר לקבל בקור רוח ובשוויון נפש ידיעה קשה שכזו?
"ההתעוררות בבקרים שאחרי הידיעה שאת חולה היא מסויטת. לרגע את חושבת שהתעוררת מחלום בלהות ושזה לא אמיתי. אבל זה לא חלום. כדי לדחוק מחשבות על המוות התרכזתי בדברים שעושים לי טוב. צמצמתי את החיים שלי. מצאתי עצמי שוכבת במיטה באמצע היום, לעשות מדיטציה. הלכתי בפארק הירקון ימים שלמים. מצאתי עצמי עם צימאון אין סופי לחיבוקים. התחבקתי עם סיני (בן זוגה אז), התחבקתי עם הילדה שלי. הבנתי שהמחלה קשורה ללחץ נפשי, לנטייה שלי לדאוג, לקחת ללב, להפוך זבוב לפיל, ונדרתי שאירגע. זה לא תמיד מוכיח את עצמו. כי אני יכולה להעיד שבשנה האחרונה של סיום הפקת הסרט הייתי מאוד לחוצה וחששתי שאני שוב מזיקה לעצמי".
איך בעצם התמודדת עם התקופה האיומה של חרדה וחוסר ודאות?
"הדבר הראשון שהלכתי לעשות היה לקנות קלסר, כדי לרכז בו את כל הניירת. כמויות הניירת שמצטברת היא אין סופית. הקלסר הולך ומתעבה, גם עם דיסקים של תוצאות בדיקות, ואת נושאת אותו איתך לכל פגישה, כמו אחרונת הפקידים. אלה רגעים מאוד לא זוהרים. ואת זה לא אשכח, כשאני עומדת בפקקים שאני שונאת, למשל, אני נזכרת בקלסר הסגול המתפקע. המישוש והפלישה לגוף היו אישיו בתקופת המחלה. הייתי בדיוק אחרי הסרט 'ימי הזהר', שם עסקתי בחוויה של ניצול מיני, מודעת או לא. הסרט גלגל אותי להיזכר בחוויה קשה שעברתי אצל גינקולוג, שאחת התוצאות שלה הייתה הסתייגות שלי מהליכה לרופאים. מאז גיל 18 ועד שחליתי לא הלכתי לרופאים. ופתאום חיי התמלאו בביקורים אצל רופאים. לא סתם בחרתי רופאה מנתחת.
"אני יודעת שעל פי הסרטים שלי נראה שקל לי להתפשט. זה קל לעשות את זה כשאת לבד בבית, בחדר האמבטיה, עם עצמך ועם המצלמה. זה לא קל לביצוע באופן סדרתי אצל רופא אחר רופא. ובטח לא אחרי הזיכרון הטראומטי ההוא מהגינקולוג. סיני הלך איתי לכל רופא ורופא גם מתוך רצון לתמוך וגם מתוך ההבנה הזו, כדי שאדע שיש מישהו איתי ששומר עלי.
"ב-48 השעות שלפני ניתוח הכריתה כמעט השתגעתי ממחשבות. כריתה מלאה או חלקית? איך לקחת על עצמי החלטה כל כך מורכבת בשדה שאני בקושי מבינה בו. היה לי חלום מטלטל בתקופה ההיא. חלמתי שאני הולכת למגדת עתידות ושהיא אומרת לי שהיא רואה בעתיד שלי הרבה מצלמות. אני אומרת לה: 'נכון, ברור, אני במאית סרטים. והיא אומרת: 'לא, לא מצלמות קולנוע, אני רואה מצלמות שסורקות תאים בגוף'. באותו רגע הבנתי שאני הולכת לצלם את הסרט הזה, כי אני רוצה בעתיד שלי יותר מצלמות קולנוע ממצלמות של מכונים ובתי חולים".
זהר וגנר (תמונת יחסי ציבור)
את מתארת בסרט שגם אחרי הניתוחים המוצלחים לא הכל היה דבש.
"אחרי ניתוח הכריתה ושחזור השד היה לי קשה במיוחד ללכת לבריכה או לים. ראיתי סביבי רק שדיים. נשים בעלות שדיים יפים, גדולים, קטנים, טבעיים. לכולם הייתה תנועה. רטט. ושלי? הרגשתי כאילו הלבישו עלי תותב. המבטים על שדיים של נשים אחרות הכאיבו לי כמו אגרוף בבטן. פעם כל כך אהבתי להסתכל על ציצים. אחרי הניתוח חזה נשי שידר לי מחלה, מוות, פצע, מום".
ובכל זאת שאבת כוחות לשינוי מהותי באורח החיים.
"ברגע שעלתה האפשרות לא לקחת את הכדורים עברתי עוד תקופה מייסרת של התלבטויות. שקלתי לדבוק בשיטות ריפוי אלטרנטיביות, וזה מה שבסוף עשיתי. זו לא החלטה פשוטה כי תמיד מנקרת המחשבה שאני מסכנת את עצמי. מצד שני, אני באמת מאמינה שאם אתה לא צורך סוכר, שהוא המזון של הסרטן, ואם אתה אוכל נכון ומקפיד על שינה, ועוד אי אלה דברים ידועים, כמו ספורט ושלווה (עד כמה שאפשר), זה יותר אפקטיבי מלקחת כדורים ויחד איתם לחיות על פי אותם הרגלים מגונים, כאילו כלום לא קרה.
"אלה בסופו של עניין דברים טובים שהביאה איתם המחלה, חיים מודעים יותר וקשר קרוב יותר לכל בני המשפחה שלי. וכמובן, פרץ יצירה שהוליד סרט ואלבום חדש ('ברולה') לי וללהקה שלי (זהר וגנר והמסריחים). לא הוצאנו אלבום שמונה שנים כי לא הרגשתי שיש לי מה לחדש. וגם לא רציתי לעלות על במה עם חומרים ישנים כשאני כבר במקום אחר. נכון לי יותר להופיע כשיש לי דברים חדשים להגיד, והחומר הישן הוא רק קישוט".
זהר וגנר (תמונת יחסי ציבור)
המחלה פגעה לך, מן הסתם, גם במיניות, ביצר. איך מתמודדים עם זה?
"הנשיות מתערערת מאוד, אבל זה לא משהו שחווים בשלב הראשון, אז את במלחמת הישרדות והנושא הזה כלל לא מעסיק אותך. רק בהמשך, לאחר כשנה או שנתיים, כשהתחלתי לחזור לעצמי, המיניות חזרה להעסיק אותי. ואז נדהמתי לגלות שהשד, האיבר הכל כך נערץ עליי, הפך לאובייקט מרתיע שמסמל חולי ומוות. אבל תודה לאל גם זה חלף ואני נהנית מכל ציץ באשר הוא החולף על פניי, ביבשה, בים או באינסטגרם. אני חייבת להגיד שלבן הזוג שלי אז כל התמורות בחזה שלי לא הזיזו. מבחינתו הייתי בכל מצב מושא לתשוקה. וזה מעיד בעיניי על גדלות נפש וגם על און בריא.
"אז למרות הפגיעה בביטחון העצמי, לתקופה מסוימת, אחר כך הרגשתי מחויבת להילחם, לא לוותר, להמשיך בחיים שלי ולחזור לעצמי, בצורה יותר מודעת. ועדיין, אני חייבת להודות שאני מאוד מתגעגעת לחזה שלי. אין אולי יום שלא עוברת לי בראש המחשבה 'איזה באסה'. זה לא אותו הדבר ללכת לים. זה לא אותו הדבר אפילו להסתובב ברחוב עם חזייה. אני מרגישה שכאילו כולם רואים שבצד אחד של החזה יש תנועה ובצד השני אין. אבל בגלל המודעות הגבוהה שלי לכל אספקט מאז המחלה, במובן מסוים איכות החיים שלי עלתה. אני לומדת להעריך את הקיים ואחרי שעברתי בתי חולים וסבלתי כאבים איומים, אני יודעת להעריך סתם יום בריא רגיל".
בכל הקשור לסרט, לפחות חלק ממנו, זה המתייחס להגדלת החזה, כבר היה בעצם מתועד.
"את ניתוח הגדלת החזה תיעדתי ללא קשר לשום סרט. לא ידעתי מה אעשה עם חומרי הגלם, אבל היה לי ברור שיש פה אירוע שצריך לכסות. בהמשך, כשחליתי, צילמתי את תקופת המחלה. וכאשר הבנתי שהסרט מתעסק בדימוי גוף, היה לי ברור שאקח את החומרים של הניתוח הראשון, של הגדלת החזה. יש יתרון בלצלם את חייך לאורך הרבה שנים. נוצר לך ארכיון ביתי, עם ספקטרום רחב של צילומים לאורך תקופה. חלומו של כל מתעד. הסרט והפסקול נכתבו במקביל. אני חושבת שניתן לראות בסרט גם איך החיים הופכים לשיר, הוויזואליה של ההופעה עם 'המסריחים' מאוד חשובה לי, כי אני קודם כל אשת קולנוע ולכן אוהבת שהאריזה עשויה מדימויים חזקים ומגרים".
זהר וגנר והמסריחים (צילום: איתי נאמן)
היו דילמות, מוסריות ואחרות, שהתלבטת איתן בצילומים ובעריכה?
"אחת השאלות שעלתה כשערכתי הקרנות ראף-קאט מוקדמות, נגעה להתמודדות שלי כגיבורה. היו צופים ששאלו: 'אבל למה את לא בוכה? למה את לא מתפרקת?' ולי היה חשוב לעשות סרט שנמנע מקלישאות ז'אנר סרטי הסרטן. שאפתי שייצא לי סרט מצחיק, אופטימי, סהרורי. לא סרט בכייני. אבל לחץ הצופים השפיע עליי והחלטתי להכניס סצנת בכי וייסורים, כי חששתי שייווצר ריחוק רגשי ממני, הגיבורה. אבל למזלי, רינת קליין, עורכת ומנהלת ערוץ 8, אמרה לי: 'הסצנה הזו לא קשורה לסרט. היא לא בשפה שלך. תעיפי אותה'. אז הבנתי שזה הסרט שאני עושה, סרט שבו הגיבורה שומרת על ענייניות, הומור והדחקה, למרות הטרגדיה שפוקדת אותה. וזה במובן מסוים התאים גם למי שאני".
נדמה לי שלראשונה בסרטייך גם נעזרת כאן בצלם.
"כן. בפעם הראשונה היה לי צלם (בן הזוג לשעבר) שהוא לא אני. וכנראה שזו הסיבה שהסרט יצא טוב כל כך. כי נאלצתי להצטלם במצבים שלא הייתי מצלמת לבד, מפאת חוסר יכולת נפשית, או אפילו טכנית. בזכותו יצא סרט אותנטי יותר, מצולם טוב יותר וחסר פשרות. פעמים רבות, כשהגעתי לבדיקות אצל הרופאים, הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפתוח מצלמה, אבל הוא לא ויתר לי. ואת ההתנגדות הטבעית של הרופאים לצילומים - ותמיד עלו הסתייגויות מצידם - הוא הצליח למוסס בזכות חוש ההומור שלו והקלילות שבה ניגש לעניין".
כבמאית, איך יכולת לקבל החלטות שקולות בנוגע לסרט כשמצבך הרגשי הוא של פאניקה, או קרוב לזה.
"דווקא העובדה שאתה מתעסק בהחלטות של בימוי וצילום, זו הסחת דעת מעולה. אתה לא חווה את הפאניקה, אלא משהו שאתה שוחה בו כמו דג במים. אפשר להגיד שאני כבר די עושה את זה בעיניים עצומות. ומאחר שבסופו של דבר זה סרט מאותו הסוג של הסרטים הקודמים, ואת שיטת הצילום כבר פיתחתי, רואים שזה המשך של אותו עולם. אז דווקא להרגיש ביטחון במה שאתה עושה, באזור הזה המאוד לא בטוח של המחלה והבדיקות, מאוד עזר לי. מה גם שבסרט הזה לא הייתי לבד. לא רק במחלה. מכל הסרטים זה דווקא הרגיש לי שהייתי הכי פחות לבד".
ולמרות הכל, מישהו שמאוד קרוב אלייך קיבל קשה את מה שחווית.
"אבא שלי הוא האיש הכי טוב לב ושופע אהבה כלפיי. כל חיי תמך בי, אהב אותי והעריץ אותי, לא משנה מה עשיתי. לזה אני קוראת אהבה שאינה תלויה בדבר. לא היה לו קל עם אף אחד מהסרטים שלי ואת 'מעשה בשני בלונים' הוא פשוט החליט לא לראות. תקופת המחלה שלי טלטלה אותו והוא חשש שאין לו את החוסן הנפשי הנדרש לעמוד בעוד חוויה לא פשוטה, מה גם שאימא שלו נפטרה מסרטן בילדותו. לא עזר לי שהסברתי לו שהסרט אופטימי".
זהר וגנר והמסריחים (צילום: איתי נאמן)
"מעשה בשני בלונים" יוקרן ביום ראשון, 19 ביוני ב-21:00, ערוץ 8. הקרנות נוספות: יום שישי, 24 ביוני, 21:00 ושבת, 25 ביוני, 22:00.