יושבת מולי סיון נועם שמעון, צעירה מקסימה וכובשת, ואני רואה בה את נעמה, התיכוניסטית הקלולסית בפרבר המנומנם אי-שם שמחפשת את עצמה לצד ריגושים, ומוצאת את שני הדברים בסרטה הראשון כשחקנית, "ברש".

היא נראית מאוד מחוברת לדמות מהמסך, אפילו לגיל שלה. "לנצח אשאר בת 17", היא מצהירה בחיוך. "גם מנטאלית".

סיון אמנם כבר מסומנת כשחקנית טבעית מבטיחה בעקבות הופעת הביכורים שלה בתפקיד הראשי הטעון והמרשים, אבל הרומן שלה עם הקולנוע לא חדש. היא בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, במגמת תסריטאות, וכבר שוקדת על קרדיטים גם ככותבת.

"אני עובדת על סדרה קומית", היא מעדכנת. "וגם כתבתי שני פיצ'רים. 'השכמה' נכתב במסגרת הלימודים, הגעתי איתו לדראפט שלישי, הגשתי לפיתוח, לא קיבלתי, עזבתי אותו וכתבתי עוד פיצ'ר, עם בני פרדמן (הסרט 'התאבדות' שהורחב גם לסדרה, 'חשודה'). כתבנו יחד דרמת פשע, 'אחות קטנה', ויש לנו מפיק, אודי ירושלמי ('שש פעמים', 'סבנה') ואנחנו מנסים את מזלנו בקרנות".

אז עניין המשחק בכלל לא היה אצלך באג'נדה?

"היה, היה. קולנוע בכלל דיבר אליי מגיל צעיר. ההורים שלי היו קוראים לי עכבר העיר, כי הייתי קוראת את כל לוח השידורים הטלוויזיוני. גם לכתוב התחלתי מגיל מאוד צעיר ולמדתי תיאטרון בתיכון בליך ברמת גן. אבל לא היה לי אומץ להודות שאני רוצה להיות שחקנית. הרגיש לי כמו חלום, לא משהו שיכול להתגשם לי. נכון שהייתה בבית אחותי (רונה לי שמעון), אבל היא פנומן. כבר מגיל 3 חיית במה שלמדה ברויאל באלט באמסטרדם, עם קילומטראז' של במה מתחת לרגליים שלה. לא הרגשתי שאני כזאת. אנחנו אנטי-תזה אחת של השנייה, כל כך שונות זו מזו. בכתיבה הרגשתי שאני בשליטה ובמשחק מרגיש לי לאבד את השליטה, לתת למישהו אחר לבחור לך. מצב שונה לחלוטין. אפשר להגיד שוויתרתי על החלום הזה, של להיות שחקנית. אבל למזלי חזרתי בי. בהפוכה ובכל הכוח".

רונה הייתה עבורך רול-מודל בהחלטה לחזור לאופציית המשחק?

"מאוד. קודם כל היא גרמה לי להבין שזה אפשרי, ברגע שקיבלתי את הזימון לאודישן. באתי אליה בריצה, 'אני צריכה ללמוד טקסטים. איך אני עושה את זה?' אני לא זוכרת טקסטים וחשבתי, מה אני עושה עם הדבר הזה? החזקתי את זה כמו נפץ. והיא גרמה לי להבין שזה אפשרי, ולא רק ברעיון. היא ישבה מולי ובחנה אותי וקבעה, 'את יכולה לעשות את זה'. וזה אישור שהייתי צריכה. אולי כל שחקן צריך כדי לדעת שהוא יכול לעשות את זה. רוח גבית".

ברש (צילום: שי פלג)

חצי שנה של אודישנים

במרכז "ברש" נעמה (סיון נועם שמעון) הגרה עם משפחתה בפרבר מנומנם ולומדת בתיכון המקומי. מחוץ למסדרונות בית הספר היא מבלה עם חברותיה המשועממות וצורכת איתן אלכוהול וסמים במינונים אופנתיים. הוריה, האב הלחוץ גדעון (דביר בנדק) והאם המגוננת מיכל (עירית פשטן) הם אנשים תלושים ומרחפים שלא ממש יודעים איפה ועם מי מבלה בתם ואחיה הצעיר דודו (עמית מוכתר). שלא לדבר על האחות הגדולה ליאורה (בר בן וקיל), חיילת הנעדרת מבסיסה מבלי שיידעו היכן היא. לחיי נעמה מתפרצת דנה (ג'ייד סקורי), בלונדינית יפה ומסתורית, וביניהן הולכת ומתפתחת מערכת יחסים קרובה ואינטימית. דנה חושפת בפני נעמה עולם חדש מסעיר, אותו לא הכירה.

איך הגיעה אלייך במאית "ברש" מיכל ויניק?

"סוכן של ניצבים וביטים ראה תמונה שלי בפייסבוק, פנה אליי ואמר לי, 'יש לך מראה מאוד ייחודי, מאוד אתלטי. את יכולה לעשות פרסומות'. הוא ציין שהוא לא סוכן שחקנים, אבל עבודה איתו יכולה לספק לי כסף כיס, הכנסה מהצד. בסוף מעולם לא הלכתי להיות ניצבת בשום דבר, אבל הוא עשה לי כמה תמונות לאתר שלו. ומאחר שאורית (אזולאי, המלהקת) ומיכל חיפשו גם נון-אקטורס, כמו שמצאו את ג'ייד ברחוב, אורית ראתה את התמונה שלי באתר והן קראו לי לאודישן. הייתי צריכה לעבוד על עצמי מאוד קשה כדי להוכיח להן שאני יכולה לעמוד בזה. זו עבודה, ויש בזה המון אחריות. זה הלחיץ אותי מאוד בהתחלה. אבל שמתי הכל בצד".

קיבלת את התפקיד ישר או שזה היה תהליך ארוך עם עוד טוענות לכתר?

"חצי שנה הייתי באודישנים, ומשהו קוסמי קרה לי עם היצירה הזו. גם עם ג'ייד וגם עם מיכל. כשהגעתי בפעם הראשונה, מזג האוויר לא תאם את מה שלבשתי. אמרתי, 'אני צריכה לשחק נערה בת 17 ואני צריכה להיראות הכי תמימה שאני יכולה'. משהו בדמות היה מאוד תמים. באתי עם קפוצ'ון שהסתיר את הקעקועים שלי. חודש ומשהו אחרי האודישן התחלתי לראות את מיכל בכל מיני מקומות. אני נוסעת באופניים והולכת ברחובות בהם לא הלכתי בחיים ופתאום אני רואה אותה. שלוש שנים הייתי באוניברסיטה ולא ראיתי אותה, ופתאום אני רואה אותה שם. תופעות קוסמיות כאלה. ועוד אודישן ועוד אודישן. ובין האודישנים עובר המון זמן. נסעתי באופניים במקום שאני לא נוסעת בו אף פעם, ואני עם אחותי בטלפון באוזניות, מנסה להבין למה מזמינים אותי לעוד אודישן ולמה לא אומרים כן, ואני נורא רוצה את זה. ופתאום אני רואה לידי מישהי עם אופניים וזו מיכל. היה מאוד מוזר".

וכשסוף כל סוף נאמר לך שאת נעמה?

"יום אחד כשפידלתי לי על האופניים הסוכן שלי התקשר אליי ואמר לי, תעצרי ותעמדי בצד. וכך זה נודע לי. זה היה חלום שמתגשם. אני לא יכולה להסביר את התחושה. אם יש אלוהים אז הוא נגע בי באותו רגע. אם יש דבר כזה שנקרא רוחניות, או עולם שמעבר, הוא הגיע אליי. אחותי אומרת שהתפקיד הזה הוא המכתוב שלי. יש משהו כשחלום שלך מתגשם - קשה לך להודות בזה. בהתחלה זה היה נורא מפחיד. אמרתי, 'אז מה עכשיו? אני צריכה להוכיח את עצמי!'. ואני עדיין מרגישה ככה, כל פעם שיש הקרנה של הסרט התחושה שלי היא שכאילו בוחנים אותי. זה לא קל לי. אני לא מסתובבת באיזו תחושת אושר עילאית ומרחפת על ענן. היחסים עם הדבר הזה שקרא לי נורא מורכבים".

איך התנהלה העבודה עם מיכל ועם ג'ייד?

"נפגשנו כמה פעמים ומשהו באינטראקציה שלי עם ג'ייד גרם לי לחשוב שלא אקבל את התפקיד בגללה. היה לי אודישן לא טוב איתה. לאחר המאצ'ינג הראשון בינינו, ועשיתי כבר מאצ'ינגים עם שחקניות אחרות שבאו להיבחן לתפקיד של דנה הרשקו, אני זוכרת שאורית אמרה, 'זה לא היה טוב'. ואז הייתי צריכה לצאת החוצה ומישהי נכנסה אחריי להיבחן עם ג'ייד. הייתי צריכה להישאר שם עם מישהי כדי לעשות מאצ'ינג עם מישהי לתפקיד האחות. עברתי שעות על גבי שעות וכשיצאתי משם חשבתי שעד כאן, שזה כבר אבוד. אבל מתברר שדווקא אי הנוחות שג'ייד ואני חשנו האחת ליד השנייה, זה מה שגרם להן לבחור בנו. המלהקת אורית ראתה משהו שמיכל עדיין לא ראתה והצביעה עליי. למיכל היה מאוד קשה, כי לדבריה הסיפור הוא שלה בהמון מובנים, וזה נורא קשה לתת פנים לעצמך, או למישהו שייצג אותך".

ברש (צילום: שי פלג)

"סירה שאני לא צריכה להתאמץ להשיט אותה"

אילו הנחיות קיבלת ממיכל? הרי את לא מגלמת את עצמך. המשפחה הזו אינה המשפחה שלך. בת הזוג הזו אינה בת הזוג שלך.

"עבדנו המון עם הטקסט ועם מה אני מרגישה בנוח איתו ועם מה אני חושבת שהייתי רוצה לעשות. באינסטינקט הרגשתי שאני צריכה ללכת עם מה שמרגיש לי נכון וזה שאני צריכה להיות כנה עם מיכל ב-100%. בלי פילטרים. אפילו בדברים שאני מרגישה נבוכה איתם. לבוא ולהגיד לבמאית שזה תפקיד ראשון שלי ושבחרו בי, ושכל כך הרבה על הכתפיים שלי. ולבוא ולהגיד שאני לא מבינה? פחדתי מזה. אבל בתקשורת הזו נוצרו הרגעים של לעשות אמנות. לחשוב מה אנחנו מרגישות עם הדבר הזה. אני מאוד אוהבת לאלתר והמזל היה שג'ייד ואני מאלתרות ממש טוב יחד. בהרבה מאוד דברים שעשינו אלתרנו כדי להניע את האנרגיה הזו, אפילו אם חזרנו בסוף לטקסט המקורי. אלתרנו המון, גם בחזרות וגם בצילומים. אבל בהיכרות עם מיכל, עם הזמן היא נתנה לי ביטחון וגרמה לי להבין שזו סירה שאני לא צריכה להתאמץ להשיט אותה, אלא פשוט לשכב על הגב ולתת לה לשוט לבד עם הרוח, להיות כמה שיותר טבעית ולהרגיש.

"מאחר שנעמה היא דמות שלא מדברת הרבה, נתתי גם לעצמי להתבונן. המון שעות הייתי מתבוננת בג'ייד. בהפסקות צהריים. בחזרות. ממש בחנתי אותה לעומק. הרגשתי מאוד שווה איתה והמאמץ היה בלחקור אותה. את התגובות שלה ואת אלה שהיא מעוררת אצלי. באלתור של שנייה היא הייתה מוציאה אותי מאיזון ובפינג-פונג היינו מחליפות את הסאב-טקסט ומתגרות אחת בשנייה".
 
ואיך כיוונת את עצמך לעבודה עם השחקנים המבוגרים והמנוסים?

"שאבתי הרבה מהאנשים שלידי, מדביר ומעירית. מאוד פחדתי מדביר. הערצתי אותו. הוא אישיות עצומה. הוא נכנס לחדר ואני גרופית שלו. משהו בהערצה הזו שחשתי כלפיו, לקחתי לדמות. מאחר שאני מעריכה אותו כשחקן ומאוד רציתי להוכיח את עצמי לידו, הגוף שלי נהייה תפוס. אז משהו בדריכות שהוא גרם לי הכנסתי לנעמה, כי זו ילדה שלא מתה על אבא שלה. הוא לא בא לה טוב, בלשון המעטה, והיא נורא רוצה להיכנס בו. הבנתי שהרבה מאוד דברים שאני מרגישה אני יכולה לשלב בנעמה. היה לי נורא חשוב להוכיח את עצמי ועשיתי הכל כדי שלא תהיה לדביר ולעירית תחושה שהם עובדים עם מישהי לא מנוסה. נעזרתי בהם, אבל לא רציתי שיעשו לי הנחות. אמנם לא הרגשתי שאני והשחקנים המקצועיים באותו מישור, אבל הרגשתי שהסצנות עובדות. וזה סיפק אותי".

ברש (צילום: שי פלג)

"הייתי מופתעת מכמה לא נוח הרגשתי"

משהו בחיים החופשיים של דמויות בני הנוער בסרט , השימוש בסמים ובאלכוהול וכו ' מוכר לך ?

"הנוער היום עושה דברים כאלה. אתה שומע סיפורי זוועה של נערים שקונים סמים בקיוסקים ושחווים הרעלות אלכוהול. הדבר הזה קיים, אבל זה תסמין של מרד נעורים, חיפוש זהות, חוסר יציבות. זה לא הסמים עצמם כמו חוסר הוודאות, החיפוש".

ומועדוני הלסביות המתוארים בסרט?

"צילמנו במסיבה אמתית עם הרבה בנות. ככה זה נראה. הכל היה בהסכמה של אלה שנכנסו. אבל כן, בנות נהנות. יש סצנה לסבית תל-אביבית מאוד תוססת".

נראה כאילו עירום וסקס הם כבר נון-אישיוז בקולנוע הישראלי. איך הייתה לך סצנת העירום והסקס עם ג'ייד?

"בעולם זה באמת נון-אישיו, אבל בארץ אני חושבת שזה עדיין כן עניין. זה לא קל ולא פשוט, אבל אני שמחה שהייתי בפרויקט בו לא הייתי מנוצלת. יצא לי לדבר עם שחקניות שהרגישו לא בנוח עם העירום שהן עשו. אחרי שצילמנו את זה הנושא עניין אותי וקראתי ראיונות עם שחקניות שעשו את זה ולדבריהן הרגישו מאוד מנוצלות. אנחנו היינו כמו משפחה ואצלנו זה היה כל כך לא פורנוגרפי. זו סצנה דרמתית לכל דבר ועניין. יש בה שתי בנות שמנסות לתקשר וגם לא כל כך מצליחות. ברור שזה הלחיץ אותי נורא בהתחלה. אני לא מבית נודיסטי ואני לא כזאת שנכנסת לסט בתחתונים ו'יאללה, בואו נצלם את זה בכיף'. לא. הייתי מופתעת מכמה לא נוח הרגשתי".

אבל בטח הקל עליכן שכולכן לסביות.

"זה הקל עליי רק לאחר מכן. כשהגעתי לסט הצילום באותו יום הייתי שבר כלי. ממש. זו הפעם היחידה שהיה לי קשה בסצנה. לא הסכמתי בהתחלה להיכנס לחדר. משהו בנשמה שלי התנגד לזה, הייתי נורא לחוצה. הרעיון שאני עושה סרט על לסביות עם לסביות לא הרגיע אותי, אלא העובדה שהבמאית שלי היא אישה כל כך רגישה שהיא באה וחיבקה אותי. לקחה אותי הצידה והרגיעה אותי. ואני וג'ייד, שהתקשורת שלי איתה הייתה מאוד עמוקה, אמרנו למיכל, 'רגע, אנחנו צריכות קצת לדבר'. וישבנו ואמרנו, 'זו רק אני ואת עכשיו. זה לכבות את כל הרעש מסביב, ולעצום את העיניים למצלמה ולאנשים שמסביב ולהיות נטו אחת עם השנייה'. וזה מה שהפך כנראה את הסצנה למאוד אותנטית. כך לפחות התגובות עליה. מה שכן, תמיד צוחקים עלינו שאנחנו בחיים נורא הפוכות מהדמויות שלנו. שג'ייד נורא מונוגמית ואני רווקה, לא אגיד הוללת כי אני לא מתהוללת, אבל רווקה שגרה בדירה שכורה בתל-אביב עם שותפה, לא בת זוג".

על המסך זה באמת נראה כאילו בינך ובין ג'ייד התרחשה התאהבות.

"לג'ייד הייתה אז בת זוג, כך שזה לא היה אפילו אפשרי. מעולם ג'ייד ואני לא היינו יחד, אבל הרגש שיש לי אליה, והחיבור שיש לי איתה, הוא באמת כמו קשר אל אקסית מיתולוגית. זה לא סתם חברה. זה משהו שתמיד יהיה שם. היינו אחת בשביל השנייה ברגעים מאוד משמעותיים שלנו. היא הייתה שם בשבילי ואני בשבילה. ובין לבין גם נגענו אחת בשנייה. חברות שנוגעות זו בזו כשאנשים מצלמים אותן...".

ברש (צילום: שי פלג)

"הבנתי את המשיכה שיש לי לנשים דרך הקולנוע"

לסיפור בכללותו לקחת חומרים מאיזו חוויה שעברת בחיים ?

"לכולנו נשבר הלב מתישהו. אני מאחלת את זה לכל אחד, זה רגע מכונן - בייחוד בפעם הראשונה. האמת היא שזה רע. לא נעים בכלל. אבל כן, התחברתי לשברון לב הזה. נשבר לי הלב כשהייתי בת 17. הייתה לי אהבה שחשבתי שהיא הכי גדולה ושדרכה גיליתי את עצמי, והיה לא נעים להתאכזב.

"הבנתי את המשיכה שיש לי לנשים דרך הקולנוע. כילדה וכנערה תמיד הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי. הייתה לי חברה הכי טובה ששיחקתי איתה כדורסל והעליב אותי שהיא אוכלת בהפסקה עם בנות אחרות או משחקת איתן אחר הצהריים. זו הייתה חברה נורא טובה שהייתי מאוד רכושנית כלפיה. ואז יום אחד אחר הצהריים ראיתי סרט בטלוויזיה ששתי בנות התנשקו בו. ראיתי שתי בנות מתנשקות על המסך ושמתי ידיים על העיניים כי לא יכולתי לראות את זה. נגעלתי מזה. אבל לאט לאט התחלתי להתבונן דרך האצבעות ואז נפלו לי כל האסימונים. ופתאום, בשנייה הזאת, הבנתי הכל".

איזה סרט זה היה?

"סרט ישן, אין לי מושג מהו. הסיפור היה על שתי בנות בפנימייה, שמתנשקות בחדר מגבים אחרי ששולחים אותן כעונש לנקות משהו. אף פעם לא ראיתי אותו מההתחלה ועד הסוף. אגב, משם באה האהבה שלי לקולנוע, כי זה אמר לי משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר והקולנוע הפך לחבר שלי. פחדתי מאוד לדבר על זה, כי לא היו איתי לסביות והומואים בשכבה ואף אחד לא דיבר על זה. הייתי מאוד לבד עם התחושות. הרגשתי סוטה, לא בסדר, אשמה. והמקום היחיד שבו הייתה לי נחמה היה הקולנוע. משם התחלתי לכתוב ולחלום גם על לשחק. שם הרגשתי שיש מקום לסיפור שלי גם. זה היה הרומן הראשון שלי עם הקולנוע".

איך התחברת בסרט למשפחה הלא מתפקדת ולסיפור עם האחות הנפקדת שנעמה ואביה הולכים לחפשה בכפר קאסם?

"זה הזכיר לי שכאשר הייתי בצבא, ושירתתי בעזה, במחסום ארז, כקצינה (היום היא סרן במי"ל – נ.מ) הטלפון שלי התקלקל. ובדיוק אז היה מצב כוננות ואימא שלי לא הצליחה לתפוס אותי והתקשרה לחמ"ל. לא הצליחו לאתר אותי בבסיס כי עשיתי המון דברים, ובסוף הסמב"צית רצה אחריי ואמרה לי, 'אימא שלך מחפשת אותך, היא התקשרה לחמ"ל'. אין מצב שהייתי נעלמת ולא יודעים איפה אני. אז משפחת ברש היא באמת משפחה לא מתפקדת".

משפחה שלא יודעת בכלל מה עובר על הבת שלה.

"הילדים לא משתפים את ההורים בכל הפן החברתי של מה שעובר עליהם. אם אתה יוצא מהארון וההורים מקבלים את זה בכיף, יש משהו שמוריד את המחיצה מהדבר הזה ואז ההורים יכולים לראות את ההתאהבות, העולם ואת הפולקלור הלסבי, אם אפשר לקרוא לזה ככה".  

בזכות הסרט הזה זכית בפרס השחקנית בפסטיבל חיפה ויצאת למסע פסטיבלים בעולם.

"אכן יש לי פסלון בבית מפסטיבל חיפה, ואפילו עליתי לבמה והודיתי לשופטים. לא ממש הבנתי אז למי קורים הדברים האלה. אבל אחרי שהייתי עם מיכל לא מזמן בסאול, דרום קוריאה, וגם היינו בסן סבסטיאן, ספרד, כבר מתרגלים קצת. ראיתי הרבה עולם בזכות הסרט, וזה היה כיף גדול. ואחרי שכל זה קרה, עכשיו זה רק להגיד תודה".

סיון נועה שמעון (צילום: דור פישי וינטרוב)

בטח בעקבות הסרט הגיעו כבר הצעות לדברים נוספים, ואני משער גם שמבחינתך עם האוכל בא התיאבון.

"בשנתיים האחרונות עסקתי בעיקר בכתיבה ומתוך בחירה לא עשיתי אודישנים עד עכשיו. העדפתי שהסרט ייצא ואז לפחות יוכלו לראות דברים שעשיתי. אבל כעת, כשהסרט בחוץ, אני יכולה להתחיל ללכת לאודישנים ולחשוב על התפקיד הבא. ואני נורא רוצה".

ולסיום, בטח ראית את "כחול הוא הצבע החם ביותר". מה חשבת עליו?

"היה לי נורא קשה לראות אותו באולם קולנוע. הרגשתי מבוכה עצומה. 'ברש' עוד לא יצא, אז לא ידעתי איך נראית סצנת הסקס שלנו. אבל הרגשתי חשופה ונבוכה. יצאתי משם, התקשרתי למיכל ואמרתי לה שזה זוועת עולם מה שהאיש הזה (הבמאי, עבדלטיף קשיש) עשה להן. ראיתי את הסרט אחר כך עוד פעם, ואני חושבת שהוא מאסטרפיס, אבל סצנת הסקס הארוכה לא קשורה לסרט בשום צורה ואופן. זה כמו דיסטורשן. זיוף. אתה לא יכול לצלם סרט בקלוזאפים ואת סצנת הסקס בלונג-שוט. זה ברמה של פרובוקציה לשם הפרובוקציה. הרגשתי שזו פורנוגרפיה נוראה. הייתי בפסטיבלים הומו-לסביים ולסביות שם אמרו לי, הסרט שלכן עושה מה ש'כחול' לא עושה. ובאמת קראתי באחת הביקורות שצריך ללמוד ממיכל איך לביים סצנת סקס לסבית".