צליל ייחודי ורענן
במושגי קריירה, יובל דיין היא ילדונת, בת 21 בלבד. אמנם באמתחתה הצנועה כבר שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, אבל הזמרת והיוצרת, ויותר מזה החיילת המשוחררת, עושה צעדים ראשונים בזירה של הגדולים.
כמי שהפליאה כבר במעמד החשיפה והפריצה שלה כמועמדת מובילה ובולטת בעונת 2012 של The Voice, בסיבוב פרסה ששבר את הכלים, את לב המנטור שלומי שבת ולא מעט לבבות בקהל הצופים, גילתה יובל דיין נאמנות לצדקת דרכה ובגרות מפתיעה לגילה הצעיר, ב"לאסוף" (2013) וב"ליבי ער" (2016), בהם הציגה צליל ייחודי ורענן, חיבור של קול, שירה ואמירה.
במלים מפוצצות יותר, דיין הצעירונת חיזקה את האמונה בעתיד המוזיקה הישראלית הפופולרית, או לפחות - צובעת אותו בצבעים מרנינים ואופטימיים. המופע החדש שלה, שנקרא על שם אלבומה האחרון, אך רובו ככולו שירים משתי יצירותיה עד כה, הוא הצהרת כוונות מפעימה ומרשימה של זמרת שמתעתדת - בהתנהלות נכונה ושקולה, כמובן - להגיע רחוק בזמן, בהישגים ובהשפעה.
בין יהודית רביץ לשושנה דמארי
הנוכחות שלה שובת לב. היא חיננית כמו ממתק נעורים. יש לה חיוך מתוק, התנהלות חביבה ומדודה וגם ההתפנקות שלה (מותר לה בגילה!), מלאת חן וסימפטיה. השיער המקורזל הפזור, שחוזר שוב לאופנה בזכותה, משווה הילה לדמותה דקת הגו, הנתונה בתוך שמלת שכבות לבנה, שקופה למחצה, ספק רקומה ספק מפוייטת בנוצצים. כשהיא פורשת את זרועותיה לצדדים, בעיקר בקטעי מעבר מואפלים בתוך השירים, היא נראית כמו מלאך שמרחף על פני הבמה. פשוט תענוג להקשיב לקולה הארומטי, הצרוב-צרוד משהו, ולדמוע את דמותה.
השילוב בין הלוק לבין הקול וההתנהלות מזכיר לי שתיים גדולות, ענקיות מקומיות - יהודית רביץ ו...שושנה דמארי. ואני אומר זאת עם כל הענווה והצניעות, שדומה שיובל דיין התברכה גם בהן. כרגע היא שברירית משהו, כרביץ בראשית המסלול. כמותה היא מגששת את דרכה בממשקים מרתקים ואקזוטיים. המוזיקה שלה עטופה בהפקה שמנווטת בין פופ ופולק רך, לבין מוזיקת עולם ונגיעות בולטות יותר ופחות עם מוטיבים אתניים, ים תיכוניים ומזרח תיכוניים. תמהיל שלא אתפלא אם בסופו של דבר, או בעיצומה של קריירה, יוביל אותה גם לרוק'נרול, מבלי לאבד את זהותה וקולה, ממש כמו רביץ.
ודמארי? באקזוטיות המשכרת של שירתה, בתנועות ידיה המסתיימות באצבעות ארוכות, בגלימת הקרוס-אובר האותנטית שמחברת הווה לעבר, באופן שבו היא חיה ומחייה את השירים, נעה בריתמוס משל עצמה ובהתנהלות הבימתית שמערבבת נעורים תוססים עם הוד, כבוד והדר, היא נראית וגם מגישה כמו ממשיכת דרך מסורה וחרוצה. היא עדיין לא במקומן. אבל היא עוד תגיע.
יובל דיין (צילום: ליאור פינקסון)
ציירת מתחילה עם יד בטוחה
14 מתוך 19 שירים רשמיים בשני אלבומיה הראשונים, מעלה דיין במופע הבמה החדשה שלה. ביקשה 15 אבל ויתרה ברגע האחרון על "תנגן" מ"ליבי ער" בהופעת ההשקה. נוסף על "ביחד", "שם", "דגל אחר" ו"פעם אחת" מ"לאסוף", שאותם לא כללה מראש. נראה שדיין כמו מבקשת להתמקד בשירים "שלה". כפי שמעידה הפתיחה, עם שיר הנושא ("וזה זז בתוכי כבר שנים/ הרצון להתעמק, לדעת ...להסיר את הקליפה/ להיכנס בין השורות לרגע/ לתפוש את כל מה שחולף לידי כל הזמן/ איך פתאום זה כובש את כולי ברגע") שמסביר את הדרייב, שופך את הלב ומכניס את השומע לחוויית היצירה שלה.
הדיבור עם היצירה והחשיבות שהיא מייחסת לו נמשך גם עם "ירח", לכאורה שיר אהבה (כמו הלכאורה של מרבית שיריה), למעשה שיר השראה: "בדיוק כמו הירח/ אין לי אור שלי שייך/ מקרניך הגדולות אלמד לזרוח/ ואם עליי לזרוח... באורך הטוב עליי נשפך"; וגם עם "צבעים", מאלבומה הראשון (בהקלטת המקור עם אמיר דדון, על הבמה עם נגן הקלידים אלון רדעי, שאיתו היא מנהלת דיאלוג מבטים אילם ומתמיד לאורך כל ההופעה): "יש אומרים שצבעים זה עולם של נדמה/ לא שווה, קצת פחות משתלם/ אתה לא באמת תגלה יבשת/ ויש אחרים שכמוני עוד משוכנעים/ שלכל שקורה יש סיבה/ ולא מתווכחים עם הנפש". העוד של ספי עספורי מדגיש את פלטת הצבעים. אולי ציירת מתחילה, אולם היד בטוחה.
רק להניח את הראש
אבל יש לה גם עוגני מחויבות, שתרמו לא מעט לקריירה המתהווה שלה, ובשלב זה היא נאמנה להם. שני הלהיטים שתרמו לה דודו טסה וגלעד כהנא - "אל תאמר" (מהראשון), "בשעה טובה" (מהשני) - שניהם שירי אהבה וזוגיות נאבקת ומתמודדת. בראשון היא מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית ונהנית מהליווי הקולי של רדעי, מיכה הרשליקוביץ (נגן הגיטרות) ואור אדרי (נגנית הבס), כששני האחרונים עוזבים את עמדותיהם - ולא בפעם היחידה במופע - כדי לפזז עמה ולצדה; בשני אלומת אור מפוצלת מאירה (לא בראשונה ולא בפעם האחרונה) את גופה מאחור, מלטפת ועוטפת את דמותה בקרני אור רכות, חמות ומערסלות. רק להניח כאן את הראש והכל יעבור.
גם חובות לחברים ולשורשים. "השבת כבר נכנסת" של המנטור שלה שבת (שירם של לאה שבת ודורון מדלי) למעשה השורשים היהודיים של כולנו, בגוון עממי עם כינור (עספורי) שמח, וממשיכו "מאמא דיאלי" שניכסה לעצמה מהמורשת התוניסאית של להקת "שפתיים" - צהלולים בפתיחה, פיזוזים של אדרי והרשליקוביץ לצידה, וחותם בל יימחה של סגנון והפקה נוסח עידן רייכל ויד ימינו גלעד שמואלי, המפיק המוזיקלי של "ליבי ער", האלבום וההופעה. אגב, כמתופף בעצמו, גם בעבור יובל דיין שמואלי בנה את ההפקה סביב מתופף דומיננטי, שי ברוך, שמחזיק היטב את חילופי הקצב וצובע בהחלטיות וברכות, לפי הצורך, את שינויי האווירה.
וישנה התודה העמוקה מהלב ל"אמא" (אל תדאג אבא, היא מבטיחה במעבר המקדים הקצרצר, גם לך יהיה שיר באלבום הבא...), שיר העצמה לכל האימהות - דואט מרגש לפסנתר (בגיחה יחידה שלה) ולכינור. אחריו היא חוזרת, במלים ולחנים שלה, להתמודד עם מערכת היחסים המאתגרת של זוגיות צעירה ב"שב מולי" החדש וב"לאסוף", להיטה הגדול הראשון. תן וקח, קבל ולמד להכיל.
יובל דיין (צילום: ליאור פינקסון)
התבגרות והתפכחות
הפרק האחרון של המופע, הגלישה הקצבית והצוהלת לסופו (לאחר הצגת הנגנים, הלבושים שחור - ניגוד ללבושה הלבן) וההדרנים האלגיים בחלקם שבאים לאחריו, מציג את מניפת הגוונים והיוצרים שכתבו למענה והשפיעו עליה. מצד אחד, "עד שתחזור" האוהב, המתגעגע והנוגע של עידן חביב (שוב עם גיטרה אקוסטית), "מתארחת בעולם" שלה שמשקף את תהליך ההתבגרות, ההתפכחות והרצון ללמוד ולא לפחוד, "שעה חלפה" שתרמה לה אהובה עוזרי, אולי שיר החמצה וגעגוע, אך בה בעת נשמע ומוצג כשיר חינה טיפוסי, למעגל נשים, ואותו סוגר-משלים "מה שאני צריכה", שאמנם נכתב על ידי נועם חורב ותומר הדדי, אבל הקצב מהאוריינט הוא הזמנה מפורשת לריקוד בשמחה משפחתית: "כי זה מה שאני צריכה/ מבט עיניים, מנוחה/ את הפשטות שבשמחה ומשפחה... רק איתכם אני שלמה". כמו אצל כולנו, לא?
מצד שני, "לילותיי" של דודי בר נתן, שכמו משרטט את הקתרזיס של סוף הופעה, מעתיק אותו אל החיים עצמם, אל הניסיון להירגע מהאדרנלין, לפענח את השתיקות, לנשק את הפחדים ולבקש אור ללילות, ואולי גם יהלום לטבעת. "שאריות של החיים" (עידן רייכל) שאתו כה הרשימה ב-The Voice והפכה אותו לשיר שלה, לא מעט בזכות שירת הרקע הגברית. ו"מי אני מולם" שלה מאלבום הבכורה, הנועל בטרם עת, אך מיטיב לסגור את מעגל היצירה עם "ליבי ער" שבפתיחה: "בין כל המלים האלה/ חיפשתי נקודה/ בה רואים ברור את אור השמש/ מקשיבים רק למה שמרגיש לי עכשיו// אינספור שקיעות הים שתה... הנחלים יודעים דרכם הביתה... ואני, מי אני מולם? מולם... זה גדול/ בוחרת צעדיי לאט שלא אפול/ אסור אבל מותר לטעות".
אכן מותר. עדיין. המופע קצר. פחות משבעים דקות. סביר לגמרי נוכח הרפרטואר הקצר. הקפיצה להופעה המוזיאון היא אולי חותם איכות והצהרת כוונות, אבל מקדימה את זמנה, אלא אם דיין תמשיך לצבור ניסיון וקהל בחללים קטנים יותר ומחייבים פחות. את האלמנטים המרכזיים בתאורה (ליאור מיטל ומוחמד אבו סלמה) כבר ראינו במופע של ג'יין בורדו, ומקוריות יתר לא תזיק, אם כי התאורה - שהיא צנועה באופייה, מאוד-מאוד מחמיאה, כפי שפורט לעיל.
קטעי הקישור מועטים ותמציתיים וטוב שכך. הרזון המסוים הזה רק מאדיר את הכשרון הגדול שחבוי ומבצבץ אצל יובל דיין. אני מלא סקרנות להיווכח ולא יכול להתאפק לדעת איך היא תשמע בעוד עשר שנים, עם עוד שניים-שלושה-ארבעה אלבומים. בוגרת, בשלה, נשית ובעיקר - כוכבת.
יובל דיין, ליבי ער. אסיא מוזיאון תל אביב. שני, 27 ביוני 2012