בימים קשים אלה בציון, בעוד השלטון נוגס נגיסות ענק בשאריות הדמוקרטיה, מסתמן כי נושאי הלפיד הגאים של ערכי הליברליות והחופש הם חברי קהילת הלהט"בים. בזכות מאבקם המוצדק, המתבטא בפסטיבלי גאווה, בדרישה לשוויון חוקתי ולגיטימציה חברתית ובגיחות מתוקשרות מהארון של סלבים, נדמה שהיציאה מן הארון הפכה לאקט פשוט מתמיד, ספק אופנתי, לעיתים אף לקרדום לחפור בו. שהרי מי יעז, בעידן הפוליטקלי קורקט, להיות מואשם באפליה, ועוד של חבר/ה בקהילה דומיננטית כל כך?   
 
רואה החשבון שיצא מהארון
 
הקומדיה הצרפתית מאת פרנסיס ובר "לצאת מהארון", העולה בימים אלה בבית ליסין, עוסקת בנושא ניצול הבאזז שמייצרת יציאה פומבית מהארון. פרנסיס פיניון (בגילומו של יניב ביטון) הוא רואה חשבון יבשושי העומד בפני פיטורים. שכנו (דב נבון) מייעץ לו לפברק יציאה מן הארון, כדי שההנהלה תחזור בה מהחלטתה, מחשש שתואשם באפליה. פיניון שומע בעצתו, ולמרות שנשאר אותו טיפוס משעמם, מתחיל לעניין במפתיע את כל סביבתו.
 
לבמאי ההצגה אלון אופיר לא היה ספק שאת ההצגה הזאת הוא רוצה לביים. "זה מחזה אנושי, מצחיק בצורה הכי חכמה שיש, לא מתחכם ובנושא שמאוד קרוב לליבי ומעסיק אותי בעצם כל החיים", מכריז אופיר, שחקן לשעבר המכריז על עצמו כ"גיי, דו-מיני או משהו אחר".
 
הרעיון להעלות את "לצאת מהארון" בא ממך?
 
"בשנים האחרונות אני נמנע מלהציע מחזות למנהלים שלי. להם יש תמונה מלאה על הרפרטואר שהם רוצים ליצור ואני לא תמיד יודע מי השחקנים הפנויים. מדי פעם עולה שם של מחזה שנשמע לי נכון וראוי להציג בתזמון כזה אבל אני חייב לציין שלציפי פינס יש אינסטינקטים וידע שכדאי להקשיב להם.

אני מקבל הצעה, קורא אותה ובודק האם אני יכול לומר משהו משלי בנושא. זה מאתגר ובעיקר שולח אותך לחפש צדדים בך שלא תמיד עולים ברגע הראשון כשאני חושב על – מה אני רוצה לביים. במקרה של "לצאת מהארון" זה היה ברור באופן מידי."



לצאת מהארון (צילום: כפיר בולוטין)


"תפיסת הגבריות בארץ עדיין מצ'ואיסטית"
 
איך אתה מתייחס לשימוש בתווית "הגיי" כדי לייצר עניין או להשיג מטרה? יש משהו בתקופה שלנו שמעודד את זה, לא?
 
"יש משהו שמעודד ויש גם משהו שחונק. אני מרגיש שבמרוץ להיות שווים אנחנו מתבלבלים קצת בין להיות שווה מבחינת לגיטימציה ובין להיות שווה במובן של להיות כמו כולם.
"אין לי שליטה על איך העולם מתקדם והוא בהחלט מתקדם. אני מרגיש לפעמים שהקהילה שלנו בהרבה מובנים קצת מוחקת את זהותה באופן שבו אנחנו מאמצים קודים מסורתיים ושמרניים רק כדי להיות כמו כולם. זה יפה לראות את הקדמה - אבל אהבתי גם את החריגות שבעניין.

"המחזה לטעמי נוגע בדיוק בזה. בחור סטרייט שלא משנה דבר בהתנהגותו מוצג לעולם כגיי. הוא לא הפך להיות שונה אבל הוא שונה מעצם ההגדרה שנוספה."

יצא לך לעשות את זה? לשלוף את קלף הגיי כדי לייצר באזז או לפתוח דלתות סגורות?

"מעולם לא הייתי בארון כך שלא היה מה לשלוף... אני יודע שמבחינת הליהוק שלי כשחקן, זה תמיד היה מכשול וזה עדיין מכשול. תפיסת הגבריות בארץ היא עדיין מצ'ואיסטית. יש הבדל בין מאהב ללוחם. גברים לא חייבים להיות תמיד כאלה קשוחים. יש גם סטייל ותחכום שלא רואים הרבה תפקידי גברים על הבמה בארץ ולא כותבים הרבה כאלה במחזאות המקורית.
"אני מחכה ליום שבו נפטר מהכותרות שמגדירות אותנו וממגירות שאליהן אנחנו משויכים. הלוואי שנחייה בעולם שבו נעשה באותו רגע מה שנכון לנו בלי מחויבות לתווית שמגדירה אותנו - גיי, סטרייט, דו-מיני, דתי, ימני, שמאלני, מזרחי, אשכנזי. אני מרגיש שאני כל הדברים, והגדרות רק מגבילות אותי."
 
זו הצגה שאמורה שלהיות בידורית גרידא, או שיש בה איזו מחאה נסתרת?
 
"כל הצגה חייבת לגרום לקהל להסתכל פנימה אל עצמו. לפעמים בחיוך ולפעמים באופן כואב. אני לא מאמין שהצגה, קלילה ככל שתהיה או עמוקה עד כמה שאפשר, תוכל להיות מוצלחת בלי לדבר אל הקהל למטרה הזאת.

"אני לא בטוח שהמחזה מחאתי אבל הוא נוקב, ביקורתי, מסיר מאתנו את המסכות וכל זה מבלי להיות מתנשא, טרחן או מאשים. כל אחד יזהה שם את עצמו באחת הדמויות, ולא רק בגלל נושא ההומוסקסואליות. התחרותיות של קומת המנהלים והעובדה שאיש לא בטוח בעבודתו – גם לא המנכ"ל, מוסיפה למחזה עוד מימד חברתי שאני אוהב."



אלון אופיר (תמונת יחסי ציבור)




"התנסיתי בהרבה דברים מבחינה מינית"
 
חייו של אלון אופיר לא היו פשוטים (49). אמו נפטרה מסרטן. אח אחד שלו היה מכור להרואין והשני התאבד, ואביו נפטר ממחלת כליות זמן לא רב לאחר שיצא מן הארון. הוא עצמו כמעט מת מצהבת נגיפית. כשחקן צעיר, בוגר בית צבי, עלה על במת תיאטרון הבימה בערב לוויית אמו, בהצגה "מלך היהודים", וגרף כותרות ואת אהדת הקהל והקולגות.

הוא כיכב בתפקידים מגוונים ברוב תיאטרוני הארץ, ביניהן "הסוחר מוונציה", "הגיבן מנוטרדאם" ו"המורדים", שזיכתה אותו בפרס התיאטרון הישראלי לשחקן משנה. בשנת 2000 פנה לקריירה של בימוי וזכה למוניטין של במאי מוערך בזכות הצגות כ"החולה ההודי" (בית ליסין), "פיגמליון" (תיאטרון חיפה) "סיפור אהבה בשלושה פרקים בתיאטרון תהל (בשתי ההצגות האחרונות גם גילם את התפקיד הראשי), "נשוי במנוסה" (הקאמרי) ועוד. את בית ליסין עזב ב-2006 לאחר חיכוך כספי מתוקשר, וחזר לאחרונה לביים את ההצגה "חוף דייטונה", וכעת את "לצאת מהארון". 
 
ציינת בריאיון קודם שאתה שוזר את סיפור חייך ביצירות התיאטרליות שלך. איך זה בא לידי ביטוי ב"לצאת מהארון"?

"האופן שבו פיניון משטה באנשים סביבו. תחושת הגבריות שבו מתעצמת דווקא כשהוא לובש את תפקיד ה"גיי" מוכיחה לי הרבה דברים בחיי. התנסיתי בכל כך הרבה דברים בחיי מבחינה מינית ואני יודע איזה גבר חי בקרבי. אני יודע שהרבה גייז הם במובן מסוים הרבה יותר 'גברים אמיתיים' מהמון סטרייטים שיצא לי לפגוש. נפגשתי פעמים רבות בחיי בהומור שמתנשא על הגבריות של הגייז. (ושוב, אין לי מושג אם אני גיי, דו-מיני או משהו אחר) ואני חושב שיש לי תפיסה ברורה מהו גבר בעיני. גם האופן שבו השכן בלון נוקם בחברה מחבר אותי לצד ילדותי וקונדסי שהיה מת לעשות את זה בעצמו כל כך הרבה פעמים." 
 

צ'רלי צ'פלין הישראלי
 
יניב ביטון קורע כהרגלו בתפקיד הראשי?
 
"יניב ביטון מופלא. קורע מצחוק. המהירות המקצועיות והאנושיות בעבודה מדהימה אותי. הוא סוג של צ'רלי צ'פלין ישראלי ומודרני בעיניי. מבחינת שפה תאטרונית מצאתי נפש תאומה וזה הדהים אותי. איך שההצגה יצאה מיד רציתי להיכנס אתו שוב לחדר חזרות לעבוד על פרוייקט חדש."
איך התרגום של אלי ביז'אווי מצרפתית?

"לאלי ביז'אווי יש מוזיקליות, הומור והבנה עמוקה של העברית המודרנית שמדוברת היום ברחוב והוא מיישם אותה באופן מושלם על הבמה. למרות איך שזה נראה, מחזה אמור להישמע כמו שמדברים ברחוב אבל מעצם העובדה שהוא כתוב נוסף לו מימד של סטייל. אלי מצליח בזה בלי להיות מלאכותי."
 
בוא נדבר רגע על העזיבה המתוקשרת את בית ליסין לפני עשר שנים. מה גרם לך לחזור?

"מרים זוהר דאגה ליישר את ההדורים ביני לבין ציפי, ואחרי שחזרתי לעבוד שם כל העניין נראה פתאום פעוט ומיותר. אני חושב שזו הייתה הכרזת עצמאות והתנתקות קשה מהאבות הרוחניים בחיי, כי זה קרה גם בעוד מקומות. היחסים בינינו היום הרבה יותר בוגרים. הפסקתי להיות בן טיפוחים והפכתי לקולגה. לאיש מקצוע. אני מברך על כך שלציפי הייתה גדולת נפש לראות מה עמד מאחורי זה ולהבין." 
 


לצאת מהארון (מקור: אתר תיאטרון בית ליסין)


"קומדיה נובעת מכאב"
 
הרבה מההצגות ששיחקת וביימת בהן הן קומדיות והצגות קלילות. אתה חושב שזאת קונטרה לחיים הדרמטיים שעברת?
 
"ממש לא. אני מייחל לדרמות. אבל אני כנראה טוב בקומדיות וכמו שכבר אמרתי אני לא מרבה להציע. דווקא השנה הוצאתי חמש הפקות שרק שתיים מהן היו קומדיות. מה שכן, יש מצב שהאירועים הדרמטיים שעברתי עוזרים לי למצוא דברים מצחיקים. הקומדיה נובעת מכאב. זה אותו כאב מסופר בפילטר קומי.

"אני יכול לומר לך שכשאני מביים קומדיה ויש יום מוצלח אני מסתובב עם חיוך מרוח על הפרצוף כל היום לכל מקום שאני הולך. כשאני מביים דרמה – ביום מוצלח מאוד אני עוזב את החזרות עצוב. כך שבלביים קומדיות יש יתרונות.

"חשוב לי גם לציין שהקומדיה היא ז'אנר מאוד קשה ולא תמיד מוערך על ידי אנשי המקצוע. רמת המיומנות המקצועית והדיוק שמושקעת אמורה להיעלם כדי ליצור תחושה קלילה וחסרת מאמץ ויש צורך בנפש רגישה כדי למלא את זה בחיים ולא לשחק באופן רובוטי. קומיקאים הם שחקנים משוכללים מאוד מאוד."
 
לא מזמן ביימת את ההצגה "חבסה" של העבריין המורשע חנן גולדבלט, החלטה שעוררה הדים שליליים רבים בתקשורת.  לא הפריע לך השק שהוא סוחב על הגב?
 
"אני מחפש תחושה של אמת בכתיבה, ומצאתי את זה ב"חבסה" של חנן גולדבלט. כאזרח, הוא ריצה את עונשו, כך שלא הבנתי מדוע עדיין מוציאים אותו להורג.

"גם המחזמר "עפרה" שביימתי עורר בזמנו חיכוכים רבים בתקשורת ועדיין חשבתי שבצלאל אלוני כתב מדם ליבו. כך גם "החולה ההודי", "אם הבית" והרבה מחזות ישראליים שביימתי."




לצאת מהארון (מקור: אתר תיאטרון בית ליסין)


"תיאטרון לא יכול להתנשא על הקהל שלו"
 
מה דעתך על התפיסה שרמת התיאטרון הרפרטוארי בארץ מונמכת בכוונה על ידי המנהלים כדי להתאים לקהל הרחב?

"תפקיד התיאטרון הוא להציב מראה בפני הציבור. תיאטרון ניזון מקהל ולטעמי הניסיון לחנך את הקהל בהצגות שאינן מדברות את השפה שלו עושה לו נזק.

"אם הרפרטואר שלנו לא מוצא חן בעיני כמה אנשים והם אומרים שהוא ירוד זה כנראה בגלל שזה התיאטרון שהקהל בארץ רוצה לראות על הטוב והרע בזה. הוא יכול לשים נושאים חשובים על השולחן לדיון אבל הוא לא יכול להתנשא מעל הקהל שלו.

"אנחנו חברה שסועה והקרע הולך ומעמיק, כך שהצגות שמישהו יחשוב שהן ירודות יכולות להיות גאוניות למישהו אחר וגם להפך. יש הרבה הצגות שהן באמת איכותיות שהקהל הרחב יכנה משעממות עד מוות. אתה לא יכול לרצות את כולם בכל הצגה. מה שכן, אפשר לדאוג לתמהיל נכון. שכל אחד יוכל למצוא מה לאהוב ומה לשנוא."
 
לפני שנתיים הרמת בהפקה פרטית את המופע "אלון אופיר שר לאזנבור" - ערב תיאטרון שנסונים בהפקה מוזיקלית של קורין אלאל - שירד אחרי כמה הופעות. זה גורם לך לחשוש מליצור עוד הפקות עצמיות?  

"המופע יועד מלכתחילה לשמונה הופעות בלבד, מכיוון שרציתי סוף סוף לשיר אחרי הרבה שנים שנמנעתי מכך. הוא אמנם נמכר החוצה כמה פעמים אבל לא יכולתי ולא רציתי לפנות הזמן רק כדי לתחזק את הרצתו.

"זאת הייתה חוויה מדהימה. העובדה שקורין אלאל נרתמה בהתלהבות וחמישה נגנים ליוו אותי על הבמה - אין הרבה הפקות פרטיות כאלה. לחסוך את הכסף לזה, להפיק לביים ולבצע כזה פרויקט ברמה הזאת הוכיח לי כמה יכולת עשייה ואפילו יכולת ניהול קיימות בי.

"זה היה מופע לצורך יחסי ציבור והוא עשה את העבודה בגדול. אני מתכנן עוד מופע אבל מחומרים אחרים די בקרוב. גם הוא בהפקה עצמית."

מתגעגע למשחק לפעמים? לטלוויזיה ולקולנוע?

"מאוד. מאוד, מאוד, מאוד!"
 
 
משתתפים: יניב ביטון, דב נבון, חי מאור, מיכל שטמלר, עמי ויינברג, מיה בכובסקי, רועי ויינברג.
 
ההצגה תעלה ב-3 ביולי 2016 בשעה 20:30, ב-4 ביולי ב-17:00, ב-5 ביולי ב-11:00, ב-28 ביולי ב-20:30, ב-29 ביולי ב-12:00 וב-21:30 וב-30 ביולי ב-18:00 ו-21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב. ב-22, 23, 24, 25 באוגוסט ב-20:30, 26 באוגוסט ב-11:00 ו-21:30, 27 באוגוסט ב-21:00, מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב. להזמנת כרטיסים: 03-7255333
 
לרכישת כרטיסים