יותר מאשר אלבום הבכורה של הכוכב הישראלי הצעיר נדב גדג', מעיד על הכישרון שלו כזמר וכמבצע, ופה ושם גם כיוצר מתחיל, מעיד האלבום - תשעה שירים (שמונה באנגלית, אחד בצרפתית) על 30:47 דקות - על הכישרונות המוזיקליים היצירתיים שקיימים, פעילים וחיים בארץ.

גדג' עצמו שותף בכתיבתם של שניים מהשירים, שניהם עם רוֹבּי פאייר, ובלחנו של שלישי, עם ינון יהל. אולם סוללת היוצרים בה נעזר (מדורון מדלי שכתב לו את "גולדן בוי" ועד אלה דורון) בראשות המפיק המוזיקלי ינון יהל והמוזיקאים שניגנו ושרו בעבורו, מספקת קורת רוח עצומה ורמה חו"לית גבוהה שיכולה להתחרות בכל מקום (כפי שכבר הוכיח גדג' באירוויזיון).

פארל וויליאמס הישראלי?

בעזרתם, חמוש בכישרון הטבעי שלו, גדג' מגלה בקיאות ויכולות מפתיעות במשעולי האר.אנ.בי ובנתיבי ההשקה לנשמה ולפאנקי. סוג של מייקל ג'קסון מקומי, אם להיתלות באילן הכי גבוה, ובהיעדר מתחרים בעלי שיעור קומה (איפה מומי לוי כשצריך אותו?), גם שמות כמו פרינס, ריק ג'יימס או אפילו פארל וויליאמס, יוכלו לשמש כמושאי התייחסות לסוגה, לצבעי השירים ולגוני ההגשה.

כמו השמות, גם תכני השירים לא באמת חשובים. מה כבר יכול לשיר נער זהב בן 17.5 כשיוצרים אחרים שמים בפיו את המלים? "אני לא מוותר, לא מוותר/ לעולם אל תלכו עם ראש למטה/ אני רוצה לראות אתכם קופצים, לראות אתכם קופצים", הוא שר ב-Jump, אחד מהשניים שכתב בעצמו, על החיפוש אחר האושר והשמחה בשעות של ייאוש ואכזבה. או: "כשאני רואה את השמש זורחת/ אני יכול לחוש ויברציות טובות... אני רק רוצה לחבק אותך חזק/ לרקוד באור השמש" ב-Good vibes, האחר שלו, שיר בילוי בחוף הים. כל הילדים - וגדג' הוא ילד - קופצים, רוקדים, רוצים לאהוב ולעשות חיים. כפי שמלמדים מקצת מצילומי ההשתטות שלו בחוברת המלים והקרדיטים הנספחת לאלבום.

אולי זו הסיבה - לבטח אחת מכמה - שחלק משמעותי מהקהל שאכלס את מופע ההשקה בזאפה הרצליה היה מורכב מילדים. ממש אווירת קייטנה קיצית, על המשקאות הקלים המוגזים וכוסות הנייר הגדושות בתפוחי אדמה מטוגנים, כולל אווירת ההתרגשות וצרחות ההתלהבות, לפני ותוך כדי.

אבל גדג' הוא ענייננו. אני מעדיף את ההפקה המוזיקלית האולפנית של יהל, שמייפה את איכויותיו של גדג' כזמר, ויש בה יותר סול ואר.אנ.בי, עדינות, תחכום ושיק שחור ומלוטש, על פני ההפקה המוזיקלית הבימתית של עמוס בן דוד, שהציעה צליל הופעה יותר גס, עם דגש מוגבר על פאנקי רועם (לא מעט בזכות חלקם של ליהי סעדי בחצוצרה ועודד בן יצחק בסקסופון) ופחות תחכום, אם כי היא מיטיבה להבליט את יכולותיו של גדג' כמבצע.


נדב גדג' (צילום: ליאור פינקסון)

לא מתרגש

והילד ענק. גנרטור בימתי. טמפרמנטי, מפוּצץ באנרגיות, חי את המוזיקה המקפיצה והסוחפת, לא נח לרגע. חוקר את הבמה שהוגדלה לטובת העניין בלשון פורצת לתוך האולם לרוחבה ולעומקה. הוא מתבל את השירה בקריאות עידוד ובגניחות תשוקה. משחק אותה כמו גדול, כמו שצריך. אם הייתה בו התרגשות, היא לא ניכרה נוכח הביטחון המופגן והנוכחות חדורת המטרה, לעיתים אף יותר מדי. תוספת רכות, קצת יותר חיוכים וגם היענות גופנית לקהל, היו מיטיבים אותו ועם ההופעה שלו.

מלווה בנגינתם המעודכנת והמצוינת של זהר ברזילי (תופים), עדי רותם (גיטרה חשמלית), אמיר קובלסקי (קלידים) ואדם מילניר (בס), דומני שנדב גדג' החסיר רק שיר אחד מהאלבום, את "Broken", בלדת הנכאים (יחסית) של אלה דורון, שהיא גם ההבטחה הנצרבת שלו: "...אני אדם עם שליחות/ כשאפול זה יהיה בלהבות/ זכרו את השם שלי". לא ויתר על אף אחד משמונת האחרים, והשמיע אותם כסדרם באלבום. מ-Jump, דרך Hold the city, Never over, Make you mine, Good vibes, Can't control it ו-Elle m'rend fou הצרפתי שלו, ועד Golden boy כהדרן, בביצוע נינוח, ארכני ומשחרר.

נדב גדג' בהופעת השקה. זאפה הרצליה. שני, 25 ביולי 2016

נדב גדג'. Nadav Guedj (טדי / אן.אם.סי.יונייטד)