שם זין מה יגיד העולם

המפגש המפרה עם שורשיו העיראקיים, שזכה להצגה מופלאה בשניים מאלבומיו הקודמים ("דודו טסה והכוויתים", 11', ו"עלא שוואטי", 15'), עיצב מחדש את הביטוי של דודו טסה. הוא נוכח במלאו עוזו וחריפותו בשירה, במיוחד בשלושת השירים הראשונים באלבום החדש (הבדידות הארוכה, מתגלגלים ושיר הנושא), שהם כמו המשך מוטמע וישיר - רק בעברית! - של ההרפתקה המאלפת עם הכוויתים.

יותר מזה, הוא נותן גושפנקא מהותית ומנומקת לעירוב של הסאונד המזרחי - שבלאו הכי היה קיים שם, ולו גנטית מן הסתם - לתוך צליל הגיטרה, לנגינה בפרט ולסאונד של ההפקה המוזיקלית בכלל, אותה חולק טסה עם שותפו הוותיק ניר מימון, ספק נפש תאומה, ספק מפיק על, וללא ספק שניהם גם יחד. מימון לא רק מדייק את טסה, מפתח אותו ומתפתח איתו, אלא גם הופך לחלק בלתי נפרד מהיישות המוזיקלית שלו (גם בהפקות לאמנים אחרים - אהובה עוזרי, ישי לוי, יובל דיין), וגם שותף לפוריות יוצאת הדופן ולקצב לא ייאמן של שישה אלבומים מאז 2010.

וזו הגדולה של טסה - האמן הכי מעניין, הכי מרתק, הכי מסקרן, הכי פורה (11 אלבומים משנת 2000!), הכי מפתיע וגם הכי רלוונטי (בין היתר, למשנתה של שרת התרבות והספורט, שתקועה עם ריפים של גיטרה מזרחית מסתלסלת, קולות גדולים ושירים שלא אומרים דבר אך עושים כפיים ושמחה בלב, כביכול) שפועל היום בישראל. ואין יותר ממנו לגלם, באמנות המוזיקלית שלו, אולפנית ובימתית, את הישראלי הנכון, הישראלי החדש, הישראלי האמיץ - ששם זין על מה יגיד העולם, שר את כאביו חשוף וללא חשש, עם מוזיקה שאף אחד לא היה מסכית לה ומסכים עמה, בנבערות, לפני 15-10 שנה, ומצליח לשכנע אותנו בכנות האמירה ובאמינות החבילה. הישראלי שכולנו היינו רוצים להיות. עיראקי, תימני, אשכנזי, מרוקאי. ווט דה פאק! אם רק היינו יודעים לנגן, לשיר וגם ליצור מוזיקה כמוהו.

כבר לא זאב בודד

טסה, עם סגנון משלו. נבדל מכל אחד אחר בסביבה, ולא שהוא לא נעזר בטובים שבכוחות הפועלים בה. כמו ברי סחרוף שמתארח באחד מרגעי השיא של האלבום. ויש כאן היבטים יותר עמוקים. אם פעם טסה נחשב לזאב בודד (תמצאו לכך הדהוד ב"זנב זאב", אחד משירי האלבום) היום הוא חיה חברתית, למהדרין. דוגמה לכך הוא החיבור שלו עם המשורר אלי אליהו, שהחל ב"סחרחורת" והמריא ב"עיר ובהלות". כאן אמנם נוכח רק בשיר אחד, הבדידות הארוכה, אבל מיקומו בפתיחה מעיד על החשיבות של המלים שאליהו כמו שם בפיו - בשירת "אני" כנה, צועקת, מהדהדת וחודרת, מדמה את ההתכרבלות בשתיקה ובאפלה, לנחש המסתתר תחת אבן כבדה.

העברית השירית, הגבוהה לכאורה אך המובנת כל בשירתו המדויקת והמודגשת של טסה, היא כמו סמן ימני, מודל ומופת, לחיבור האחר שלו, המתעצם ומתגבר, עם גלעד כהנא. כהנא הוא אחד הכותבים המבריקים ברוק הישראלי, קופירייטרית וגם פואטית. החיבור הלא מובן מאליו עם טסה, הופך מול עינינו לזוגיות אמיצה ומופלאה. חיבור שגם "מרגיע" את טסה. יש לו שותף קבוע וייחודי ליצירה, מדברים בראש אחד (בשבעה מעשרת השירים באלבום) ומייצבים את עצמם כיוצרי פזמונים לאחרים ("אל תאמר" ו"בשעה טובה" ליובל דיין, "עכשיו הוא חול" לישי לוי). וגם מדייק ומשביח את היצירה של טסה. עוזר לו בהבהרת הכוונות ובהרהבת העברית. שליחות שמוציאה מכהנא איכויות שיריות, מסייעת להפוך את הפרטנר שלו למי שהוא החדש, ומזמן לנו, המאזינים, תענוג. כי לשמוע את טסה שר, עם הפראיות הנזעקת אך גם המבויתת בקולו, זה פשוט להתמסר לכנות שלו.
 
שירים של זוגיות

עשרת השירים (על 40:43 דקות) הם שירים של אני ואנחנו, שירים של זוגיות. טסה שם את הזוגיות שלו על השולחן ומנתח אותה (גם בסיועם המוצלח של אסף חזן ויונתן תורג'מן, החתומים עמו על שני שירים) בהסתכלות לאחור ובמבט קדימה. הפחדים והשקרים, התשוקה וחוסר הביטחון, תסכולים ומנגנון הרס עצמי, אלימות במקום רגשות, חיזורים, נכות רגשית וגם סוג של התרככות. ללא כחל ושרק. באומץ נדיר, בהיחשפות שאין דומה לה. לא. טסה עדיין לא אדם שלם, אבל הוא משקיע ומשתדל. ועל הדרך עושה מוזיקה נפלאה.

טסה בגיטרות, לפעמים בבס ובקלידים, מימון בקלידים, פסנתר ותכנותים, עם גרעין קבוע של ברק קרם בתופים ובהקשה, ניצן קאנטי בכינור ו-ויולה ונטע מימון בצ'לו, נוכחות קבועה כמעט של עידית מינצר בקרן יער וחצוצרה, וגיחות של הראל שחל בקלרינט טורקי, אדם בן עזרא בקונטרבס ואייל תלמודי בסקסופון. הפקה מוזיקלית עשירה בצבעוניות שלה ומסחררת בשילובים שבין מערב למזרח. בליל כלים וצלילים שמוליד הרמוניה מופלאה ואמירה אמנותית מוצקה, כמו ב"מתגלגלים" (מלים עם כהנא), שיר זוגיות ("אני אלוף אני עלוב/ אני כל כך שקוף/ את רואה דרכי/ ואין לי גוף... שבע שנים/ ואחריהן מה? צלילה עמוקה/ האדמה מכה// והחיים מתגלגלים/ לשנינו") שבתמהילו בולט הקלרינט הטורקי.

בשיר הנושא (גם הוא משותף עם כהנא) נכנס טסה ממש לנפשם של האחים אל חכוואתי, סבו ואחיו, מוזיקלית ומילולית (איך כולם נוסעים להם/ מקומות שמורים/ ולי אין לאם לחזור/ חברים טובים היו לי/ כולם הרוסים/ וכבר אין מי שיבוא), ומחבר אותם אליו, לזכרון רחוק ("לא זוכר בבקרים את הלילה/ איך שתיתי הכל/ לא נשכח המבט שהיה לה/ מפחד מאתמול"). בפסטיבל המחולות בכרמיאל עד יהפכו אותו לשיר עם ולריקודי בטן.
גם ב"צל נעורים", הראשון מהשניים של חזן ותורג'מן, הסלסול המזרחי מובלע היטב, במיוחד בפזמון: "עוד מעט שוב ירד הלילה/ כמו שאת/ בואי איתי נמחק לאט/ איפה את". קרן היער נוגעת צובעת, נותנת - בסיוע חצוצרה עגמומית - קרב יפה לקלרינט הטורקי, כשמסביב "משתוללים" התכנותים המערביים המשותפים של טסה ומימון, שנצרפים בתוך הנוגות המכמירה.



    דודו טסה (צילום: דודי חסון)

סחרוף מביא מסתורין

כאמור, אחד מרגעי השיא באלבום הוא "לאן תקחי אותי היום" (מלים עם כהנא), מעבר להיותו להיט, יש בבחינת הזוגיות שבו פניה שיש בה גם תשוקה וגם תחינה _ "לאן תקחי אותי היום/ אין לי מקום... אני ממש לא מסוכן/ אני פשוט רעב... אני בעצם הכבשה/ אבל לא הזאב". האירוח של סחרוף מעניק מסתורין מסקרן, במיוחד בקולות הרקע, וכלי המיתר של ניצן ונטע, מוסיפים גם איום וגם סיוט להמשך: "אני צריך קצת הגנה/ לא לברוח כבר יותר/ על השמלה הלבנה/ אל תעיזי לוותר/ הרי אם יוקז פה דם/ שלי ולא אחר". ולכל זה מצטרפים התכנותים המטרידים והמהורהרים בו-זמנית של ניר מימון. איזה יופי. שיר ענק.

"אור הולך חוזר" (כהנא כבר אמרנו?) הוא שיר אהבה יפה ואחר: "אין לי בלעדייך/ אור הלוך חזור/ בסוף היום חשוך אינו שחור/ וכל לילה טוב// בפי נעתקה המשימה/ אני לא הספקתי פתאום קרובה/ יד נתנה לי מזיעה/ חיבקתי אותה". קרן היער היפה והענוגה של מינצר, מאזנת את הבס הנוקשה של טסה, אבל העיבוד שומר על המבע הג'אזי המשכר והמרתק. העברית של טסה משתפרת מאלבום לאלבום, בהשראת אליהו, וגם בעבודה מול כהנא, אלא שדווקא כאן בניסיון לדייק את ההִפעיל הוא מקדיח אותו, ושר "ליבי הִחסיר פעימה...", במקום הֶחסיר ( מכה העיצורים הגרוניים האלה).

כינור זך פותח את "בחול הנפלא" (הגם אתה כהנא?), הקלידים סהרוריים והסקסופון של תלמודי מצטרף לקינת האהבה האפולוגטית: "אלוהים אני מסתיר מימך/ כל כך הרבה/ אני מסתיר מימך// בנפילה/ הסתובבתי בעיר הדלקתי מדורות/ בנפילה// בנסיקה/ עפיפון ברחוב/ רוקד לכל הרוחות// לא יכול יותר/ זו עבודה קשוחה/ כל כך הרבה לשקר". הפסנתר מוביל את "זנב זאב" (גם זה עם כהנא) שמעלה זכרון של חיזור. "אלה הזמנים עכשיו יפים מאוד/ את לא מבינה מה את עשית לי עוד/ איזה מלחמות היו לי ברחוב/ כמה? ...היה כאב זה זנב זאב/ חייב לשבור עוד איזה לב/ היה לי טוב עם כל הרע/ בקצה האור יש מנהרה".

עבודה מרשימה
 
לשירה של "נסענו רחוק כדי לאהוב", שירם השני של חזן (למה רוזן?) ותורג'מן, חודרת נימת פאלצט קטנה ומפתיעה. שיר זוגיות יפה: "נסענו רחוק כדי לאהוב/ והפסקנו לחשוב כדי לאהוב/ גוף רעב מרגיש קיים/ רגש בא ונעלם... רחוק מבני אדם/ רחוק מכוונה/ שנינו רוקדים/ לאותה מנגינה/ נזהרים לא ליפול ושלא לעזוב// נסענו רחוק כדי לאהוב", והיצירה הכי אלקטרונית באלבום. עבודה מרשימה!

כהנא (מי אם לא הוא?) חותם את האלבום עם סיוע במילים של "פסיקים ומכתמים וסתם". הרעיונאי שבו מסכם את אלבום: "זה עוד שירים לכתוב/ זה עוד דמעות של דם/ זה עוד פסיקים ומכתמים וסתם// זה עוד שקרים לזכור/ ועוד דלתות לשבור/ ונקודות גדולות של צל באור// נו כבר די כבר/ יש זמן אין זמן". מי שאמר שאין רוק מזרחי, מוזמן ללמוד את השיר הזה.

משפט-שניים על האריזה: תצלום החזית לא מספיק מזמין (לטעמי השם דודו טסה הוא תו איכות לכשעצמו, אך למרבה הצער הוא ושם האלבום מופיעים רק בדופן האריזה). הוא לא חד, מטושטש משהו, אמיץ אך לא מחמיא. טסה לא מגולח, לא מסורק, כמו התעורר משינה. אבל אם תהפכו את הקופסה אל גבה - זה הצילום הנכון. בפנים טסה הוא חתול רחוב, נאבק, שורט, מיילל ואיכשהו, עם תשע נשמות, עדיין על הרגליים. בגב הוא נץ לילה (או שמא זה בז מצוי?), מישיר מבט, מפוקס וחד מקור. דימוי מדויק למוזיקה של טסה. עטה עלינו לנעוץ בנו מקור ואת טפריה הלא מרפים.

אלבום מושלם של מוזיקאי על.

דודו טסה. הגוֹלֶה (הד ארצי)