גם בלי להיכנס לעובדת היותו שנוי במחלוקת, הפרויקט המדובר של סטיבן ספילברג "מינכן", כולל החלטות מקצועיות תמוהות וביצוע מרושל שלא עושה כבוד ליוצרו המהולל.
אם כבר סרט מוסד עדיף "ללכת על המים"
כרוניקת החיסול של רוצחי 11 ספורטאינו באולימפיאדת מינכן 1972, תישאר מן הסתם עלומה גם אחרי הסרט הזה, שביים סטיבן ספילברג. ספק אם הספר "נקמה" של העיתונאי הקנדי ג`ורג` ג`ונאס, שבהשראתו נכתב התסריט של אריק רות וטוני קושנר, עולה בקנה אחד עם מה שבאמת קרה מאחורי הקלעים של מעללי המוסד בהקשר המדובר. סביר להניח שמדובר במצבור של מידע - נכון ביסודו ככל הנראה - שנאסף במרוצת השנים, ממקורות עיתונאיים גלויים, בתוספת אירועים שהפכו למיתולוגיה מסעירת דמיון אך מתפוררת מרוב שחיקה, כמו למשל תחפושת האישה של אהוד ברק בזמן הפריצה הנועזת ללב ביירות ב"מבצע אביב נעורים". כלומר, הסרט מבוסס בעיקר על מידע שטחי (שלא לומר רכילות סנסציונית), שיכול במקרה הכי מוצלח, להצטלם טוב כסרט פיקשן סטנדרטי.
אבל האמינות או אי האמינות של האירועים שאנחנו רואים על המסך בכלל לא רלוונטית, כי בסופו של דבר מדובר רק בסרט עלילתי, מתוסרט ומבוים, כלומר מוצר בידורי שאמור למשוך המונים לבתי הקולנוע, ולפיכך מותר לו להיות מופרך, וככזה צריך להתייחס אליו. לי אישית הרבה יותר נוח לראות סרט פיקטיבי שמוגדר ככזה (ובמרכזו, אם תרצו, מעלילות המוסד) כמו "ללכת על המים", מאשר להידרש לסרט על עלילות הארגון, שמנסה להגדיר את עצמו כמבוסס על אירועים אמיתיים.
עוד פחות מזה יש טעם בדיון שהתפתח או הפך לחלק מקמפיין יחסי הציבור של "מינכן" – "האם הסרט עושה או לא עושה שירות טוב למדינת ישראל". הטענה כאילו "מבצע זעם האל", אקט האיתור האובססיבי של טובחי הספורטאים וחיסולם, הוא נקמה אמוציונלית שנעשתה תוך חציית כל הקווים האדומים – פגיעה בריבונות מדינות, עבירות על החוק ופגיעה גם בחפים מפשע – בכלל לא מוצגת בסרט כקונפליקט.
ספילברג נדרש הרבה יותר להצדקה ה"מוסרית" - השטחית והלא ממש אינטליגנטית - של פעילויות החיסול על ידי מבצעיו, שאסור שטרוריסטים הפועלים נגד ישראלים לא יוענשו, למרות הידיעה שגם גדיעת ראש הנחש, תצמיח בסופו של דבר ראש חדש. אגב, אם כבר מדובר ברצח חפים מפשע, מפליא הדבר שבסרט כלל לא מוזכרת רציחתו בטעות בלילהאמר, דנמרק, ב-73`, של אחמד בושיקי, מלצר מרוקאי שאנשי המוסד זיהו בטעות כעלי חסן סלאמה, מנהיג "ספטמבר השחור". "פרשת לילהאמר" נחשבת לאחת הפשלות הגדולות של המוסד ושישה מאנשיו, בהם סילביה רפאל, דן ארבל ואברהם גמר, נעצרו אז, נשפטו וריצו עונשי מאסר.
מרושל
נפתח בעלילה. תחילה מובא בקצרה קטע השתלטות הטרוריסטים על הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי ואחזקתם כבני ערובה. אחר כך מתוארת העברתם למסוקים אותם דרשו החוטפים, וניסיון החילוץ הכושל של הגרמנים, שהביא לחיסול בני הערובה על ידי שוביהם. מכאן עוברת העלילה להחלטת ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לא לחסוך במאמצים ולסגור חשבון עם כל מי שהיה מעורב בפשע הנתעב.
בשלב זה נכנס לתמונה אבנר (אריק באנה), קצין צעיר ונועז, שעליו מטיל אפרים (ג`פרי ראש), ראש המוסד, משימה חסרת תקדים – לנסוע בזהות בדויה לאירופה ולפתוח במסע איתור וחיסול כל מי שהמודיעין קבע שהיה מעורב ברצח הספורטאים.
אבנר אוסף סביבו ארבעה מגויסים: סטיב (דניאל קרייג), הנהג הקשוח של הצוות, יליד דרום אפריקה, האנס (האנס זישלר), יהודי גרמני שמתמחה בזיוף מסמכים, רוברט (מתייה קסוביץ`), בלגי שעיסוקו הרכבת צעצועים וחומרי נשק וקארל (סיריאו הינדס), שתפקידו לנקות אחר את העקבות שהשאירו האחרים. אבנר וצוותו מאתרים את קורבנותיהם בז`נבה ובפרנקפורט, ברומא ובפריז, בלונדון ובביירות, ומחסלים אותם בשיטות שונות (פיצוץ טלפון, פיצוץ מיטה, ירי מטווח קצר ועוד). בד בבד אנחנו נחשפים לקונפליקטים אישיים של כמה מהדמויות, יחסיהם עם בני משפחותיהם שאותם הם כמעט לא רואים וכו`.
מבלי להתייחס לנתון של יצירת סרט שבבסיסו אירועים שכביכול התרחשו, הבעיה של "מינכן" היא שהוא כושל אפילו במרכיבים שעושים סרט אקשן-מתח פיקטיבי טוב. מדובר במוצר קולנוע מרושל למדי - שבלוני, חסר מעוף ומאוד לא מרגש - ואפילו האפקטים שבו, בעיקר הפיצוצים, שאמורים להיות הצד החזק של ספילברג, נראים כמו תוצרים של סדנת פירוטכניקה חובבנית.
ליהוק ללא ערך מוסף
אחד הדברים הכי בלתי סבירים בעיני בסרט הוא הליהוק. לשם מה היה ספילברג חייב להשתמש בפרויקט הזה בשחקנים ישראיים (שכולם מדברים באנגלית)? מה ההיגיון בכך שאת אבנר מגלם אריק באנה האוסטרלי, בעוד שלתפקיד אמו לוהקה גילה אלמגור ולנעלי רעייתו נכנסה איילת זורר (לא צריך להרחיב את הדיבור על המבטא של שתיהן, למרות שהן עשו את המיטב)? איזה היגיון היה בליהוק לין כהן, שחקנית אמריקאית ("חוק וסדר", "סקס והעיר הגדולה"), כראש הממשלה גולדה מאיר, ולצידה המקומיים שרון אלכסנדר (כאלוף נדב), עמוס לביא (כאלוף יריב), מיכאל ורשביאק (כיועץ המשפטי מאיר שמגר), משה איבגי (כמייק הררי) אוהד שחר ורפי תבורי (כשרים)?
עוד ישראלים שפזורים על המסך בסצינות שונות ובתפקידים שונים (דוברי אנגלית כולם) הם עמי ויינברג, שמואל קלדרון, עודד תאומי, אלון אבוטבול, יגאל נאור, אסי כהן, יונתן רוזן, יונתן עוזיאל, גיא זוארץ, יוסי שגיא, לירון לבו, אוהד קנולר, יהודה לוי, דני זהבי, איתי ברנע, גורי ויינברג (בתפקיד אביו, מאמן ההיאבקות משה ויינברג, מי"א הספורטאים שנרצחו על ידי הטרוריסטים. גורי היה בן חמישה שבועות כשאירעה התקפת הדמים במינכן), ליאור פרל, גיא אמיר, אוסי בק, עמוס שוב, גיל סוריאנו, חגית דסברג, מרדכי בן שחר, ירון מוטולה, ואולי שכחנו מישהו.
אז עם כל הכבוד לכל אלה שיוכלו לציין בגאווה ברזומה המקצועי שלהם שהם עבדו עם ספילברג (ואין לזלזל בכך), עדיין מדובר בהחלטת ליהוק תמוהה, או כזו שלא ממש מספקת לסרט ערך מוסף כלשהו.
בעיני "מינכן" הוא פרויקט תמוה, שנכשל במרבית הפרמטרים איתם התמודד. בשורה התחתונה נשארנו עם סרט אקשן בינוני עד כושל, שלא עושה כבוד גדול ליוצרו רב המוניטין.
ועוד סרטים חדשים שעולים השבוע (26 בינואר 2006ׂ):
"כוח הכסף" (ארה"ב 2005)
דרמה. סרטו של די ג`יי קארוסו, על פי תסריטו של דן גילרוי. יש משהו מסחרר בעולם ההימורים בספורט. השקעה רצינית והימור נכון על תוצאה של משחק בייסבול, או פוטבול, או כדורסל או מירוץ סוסים – ואתה ווינר. השקעה כבדה והימור כושל, ואתה יכול לאבד את כל עולמך. הדינמיקה הזו גורמת למהמרים כבדים להשקיע, ולבוקיז מוכשרים להרוויח לא מעט יחד איתם. ברנדון (מתיו מקונוהיי) הוא אחד כזה, למרות שהגיע למקצוע בעל כורחו, לאחר שהיה כוכב פוטבול אך נפצע באופן שלא אפשר לו לחזור לשדה. הוא הופך לבוקי בעירו, לאס וגאס, ועד מהרה מתפרסם ומצליח בזכות כושר ניבוי המשחקים שלו.
מהר מאוד קולט אותו וולטר הכריזמתי (אל פצ`ינו), בעל סוכנות בוקיז גדולה בניו יורק, ומזמין אותו לעבוד אצלו. שם ייתקל ברנדון במכונה משומנת של תעשיית הימורים משגשגת שאת חוקיה יצטרך ללמוד כדי להפוך לכוכב גם שם. הוא יתוודע לטוני (רנה רוסו), רעייתו של וולטר, ולמעשה האישה החזקה שמאחוריו. ברנדון משחק אותה בגדול ומתרגל לפינוקים שמקנה לו מעמדו החדש כסופרסטאר בתחומו, אבל הבעיה שלו תתחיל כשהגלגל יתהפך ומזלו יבגוד בו לפתע. עם ארמנד אסנטה.
הסרט הזה נבנה באופן שבלוני כמו כרוניקה ידועה מראש, ואף מסתמך על פורמולה שנשחקה כבר לעייפה - הכריזמה המונולוגית הבלתי נלאית של פצ`ינו. כמה פעמים עוד אפשר להטיל עליו את התיק הזה של הנאומים שבסופם תובנה על מהות החיים? הסרט גם הולך ונבנה לקראת איזה תרגיל עוקץ, עולה לעבר איזה קליימקס - שלעולם לא מגיע. סרט שמשאיר תחושה של אכזבה ופספוס.
"סיפורו של די.ג`יי" (אנגליה-קנדה 2004)
דרמה. סרטו של מייקל דאוסה, שגם אחראי לתסריט. פרנקי וויילד (בגילומו של פול קיי) הוא אחד הדי.ג`יים המיומנים, החשובים והמצליחים בעולם. וויילד קנה את עולמו בסצינת המוזיקה של אי המסיבות הנודע איביזה. בתוך זמן קצר הוא הצליח להפוך את אהבתו למסיבות הדאנס למקצועו, הגיע למעמד של כוכב על באיביזה, חי בווילה יוקרתית באי עם אישה יפהפייה, והתמכר לחיי הכיף וההוללות שמאפיינים את המקום.
הבעיה שלו מתחילה כששמיעתו הפגועה מאז לידתו הולכת ומתדרדרת, והוא הופך לחירש באוזן אחת, כשליין מסיבות הקיץ העונתי של איביזה עוד לפניו. הוא מתקשה לתפקד מאחורי עמדת התקלוט, נתקל בבעיות דומות באולפן ההקלטות שם הוא מפיק את הרמיקסים שלו ואט אט צולל לתוך דיכאון עמוק, נכנס לתקופה קשה ולבסוף נעלם באופן מסתורי מהסצינה. לאחר כשנה שבה הסתגר מהעולם שב וויילד למרכז הבמה עם גישה חדשה ורעננה – הוא מקבל את עובדת חירשותו כנתון שעליו לחיות ולתפקד איתו. השאלות הגדולות הן האם יצליח לעשות את הקאמבק הגדול על סט התקלוט, האם הסינגל החדש שלו יצליח, והאם יהיו לו, כאחד שלא מסוגל כמעט לשמוע, תובנות חדשות על אמנותו. עם ביאטריס בטארדה, קייט מגוואן, מייק ווילמוט, ניל מסקול, ובתפקידי עצמם כאורחים הדי.ג`יים המובילים טייסטו, פול ואן דייק, קארל קוקס ועוד. לרגל הקרנתו בפסטיבל הקולנוע הבריטי, הסרט עולה גם להקרנות מסחריות בקולנוע "דיזנגוף" בת"א בפורמט די.וי.די, במחיר מיוחד – 25 ₪. 90 דקות.
"קיס קיס בנג בנג" (ארה"ב 2005)
קומדיה-אקשן. שיין בלאק היה התסריטאי של "נשק קטלני". כאן בנוסף לכתיבת התסריט הוא גם מביים, תוך שימוש במה שלמד על ז`אנר סרטי הפעולה והבלש הפרטי. הארי (רוברט דאוני ג`וניור) הוא גנב קטן שתוך כדי בריחה מהחוק נקלע במקרה לאודישן לסרט בלשי הוליוודי, ואף זוכה בתפקיד מכובד. בהגיעו לסצינה ההוליוודית הוא נקלע מייד למסיבות החשק הדקדנטיות של כוכבי אל.איי, אך כדי להתכונן לתפקיד הוא חובר לפרי (ואל קילמר), בלש פרטי הומו קשוח, ולשחקנית הצעירה הרמוני (מישל מונהאן). מהר מאוד הוא יהפוך לדמות מרכזית בפרשיית פשע מורכבת, הכוללת רצח, חטיפה ומה לא. הוא מתרוצץ בסימטאות אפלות, נקלע לבארים סליזיים אפלוליים, יורה על דמויות לא ברורות והאירועים המסחררים משיגים אותו מבלי שהוא מתאמץ לרדוף אחריהם. שיין מייצר הומאז`ים ברורים לסרטי ז`אנר הבלש הפרטי-פילם נואר קלאסיים כמו "השינה הגדולה", "צ`יינה טאון", מכניס אותם למיקסר אחד יחד עם אלמנטים מסרטי "נשק קטלני" שלו ועוד. 102 דקות.
בסך הכל פארודיה חביבה על סרטי בלשים-אקשן-פשע וכו`. תמהיל סביר של צחוקים, אקשן, אך מעט (מדי) הברקות לשוניות וציטוטים שקורצים לסרטי הקטגוריה.
26/01/2006
:תאריך יצירה
|