|
|
בסיכומו של המופע המעניין והאינטימי הזה יצאתי בתחושה ששלוש היצירות הנפרדות, השונות במרקמים ובשפות שלהן, חברו זו לזו בהתבוננות על מצבו של היחיד ככוח מושך-נמשך, כבול-משוחרר, עצמאי-תלוי."
|
|
|
|
שלושה יוצרים בסטודיו מחפשים תשובה על שאלות של זהות, זוגיות וכוח בחיינו
״משומדת״ - לשבור את הסטיגמה
היצירה האינטימית, זו שהקהל יושב סביב לה, או מולה וכמעט נוגע בה, מצאה לאחרונה בית מעניין בסטודיו A של מרכז המחול סוזן דלל במסגרת שנקבע לה השם ״שמונים בריבוע״, על שום מספר הצופים בני המזל שזוכים להיכנס ולחוות מקרוב במזג היצרי של כוריאוגרפים ורקדנים. מעין פרינג׳ תוך ממסדי. המגמה הזאת, כמובן, איננה חדשה - גם לא במקומותינו - ומאפשרת ליוצרים ניידות מהמרכז אל אולמות קטנים במוסדות חינוך ומרכזים קהילתיים בערי השדה (פעם השתמשו במונח הזה בלי להתבייש).
הניסיון שלי כצופה במופעים האלה מעיד כי זו הזדמנות נהדרת לחוות את חווייתם של היוצרים והמבצעים, והמגע המיידי אתם מעניק לצופה ממדי התבוננות חדשים ומלהיבים. אני יכול להשוות את החוויה לאותם משקפי-הולוגרמה שמכניסים אותנו לתוככי ההתרחשות המוצגת בהם. בהבדל אחד קטן שהוא מהותי: בסטודיו אנחנו מקיימים דיאלוג בין אנשים חיים ולא בין אדם להולוגרמה או למופע בימתי מרוחק.
וזו החוויה המיידית שפתחה את המופע הפעם עם סתיו סטרוז ב״יצירת הבכורה הכוריאוגרפית שלה ״משומדת״. יצירת סולו הנשאבת מתוך המעגל האוטוביוגרפי, הפרטי שלה, כמי שחיה בזוגיות מעורבת. מערכת היחסים הזאת כבר היתה נושא ליצירה אחרת, מנקודת מבטו של בן זוגה, עדי בוטרוס, שהפעם ליווה את סטרוז בתהליך ההבשלה של יצירתה, מהגרעין הפרטי אל הסולו הפומבי.
משומדת (צילום: גדי דגון)
המנוע של היצירה הוא התחושה המוענקת ליחיד על ידי הסביבה הטבעית שלו. לחיות עם בן זוג שאינו יהודי זו התבוללות. התבוללות זה רע, ובהקצנה היא מצביעה על בגידה. כשזה קורה בוורמונט או באיידהו זה עניין אחד. כשזה קורה כאן, בתוך המבוך הדתי-לאומי-פוליטי זה כבר סיפור אחר. היחיד הופך לאובייקט. ולסתיו סטרוז בא לשבור את העיגול שצר עליה עם סטיגמות וסמלים של דת וחברה שטוענת לסכנת מצור עליה בעוד היא עצמה צרה על חברה אחרת.
ביצירה הזאת, שהיא קשה יותר מכפי שנדמה, כשהיא לבדה בתוך הקהל הסוגר עליה, סטרוז עצמה היא מעגל אין סופי של בריחה שהיא רדיפה, היא הלקאה עצמית שהיא גם התקפה על הזולת המחובר אליה בתוכה, והיא העיוורון המוחלט לזכות הקיום של היחיד כיחיד, לא רק כפרט אלא כמכלול של תחושות והוויות ורגשות ומשגים ומעידות ומאבקים נמשכים על זכות הזהות האישית.
משומדת (צילום: גדי דגון)
ביננו - המגע האינטימי
בדרך מפתיעה מתחברת ה״משומדת״ הזאת אל היצירה השניה במופע, ״בינינו״ של גיל קרר שעלתה בבכורה בפסטיבל זירת מחול 2014, בהפקה ותמיכה של הזירה הבין-תחומית בניהולו האמנותי של סהר עזימי. על היצירה הזאת, שעניינה בדיקת המצב של זוגיות, כתבתי בשעתו כי ״זו יצירה כבדת משקל בכל נגיעותיה המבקשות, כהגדרתו של קרר: "לפשט סוגיות וליישבן אל מול תחושת מורכבותן."
״כאן הבדידות היא הכוח המתנגד לנטייה להתחבר, אך גם היפוך היוצרות אפשרי. המתח הנוצר הוא הרבה יותר מזה שמבטאים הגופים, המחוות הפיזיות, הרטט האינטימי או התנועה הרחבה הגדולה. […] המרחב שבתוכו הם נעים מקבע על ידי רצפי-תנועה, שיוצרים את הסולם הגנטי של היצירה השלמה בזוויות משתנות, בריכוך ובהקשחה, בקור מקפיא או בלהט פתאום. באלה, ובפרטים רבים נוספים, הצליח קרר לעצב סיפור אנושי הנראה כמיוסר. ״
שמחתי מאוד על הפגישה המחודשת עם היצירה הרגישה של קרר, והפעם עם אלכס שמורק הנפלאה, החידתית במבע פניה, ובמחוות הגוף המעודנות-מהודקות. המרקם המדויק של התנועה, שלה ושל קרר, תנועה קטנה או מצטמצמת, מתרפקת או מתרחקת, יצרה את הריגוש המלווה את המגע האינטימי בין שיר לקורא.
בינינו (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
GRAVITAS - הכוח המפתיע
את סוד הכוח שהניע את שתי היצירות ניסה לפענח בדרך מקורית אופיר יודלביץ ביצירתוGRAVITAS הבוחנת את כוח המשיכה (הכבידה) ש״פועל עלינו ועל כל האובייקטים הפיזיים בעולם באופן זהה… מעצב את השפה והמושגים שאנחנו ממציאים: למעלה למטה, קלילות-כבדות, אמנות דבוהה-אמנות נמוכה, חיים-מוות.״
את הכוח הזה הוא בחר לבחון בדואט של הכוח (משיכה או התנגדות) הגברי, על משטח מתנפח מיוחד שמהרגע הראשון יצר בי התחושה שאני צופה בשידורי האולימפיאדה, במכשיר הקרקע שעליו יוצרים המתעמלים תרגילים עוצרי נשימה הגוברים על כוח המשיכה. בהחלט גם ענף הטרמפולינה נכנס לתמונה בזכות כוח ההקפצה של המשטח.
הכוריאוגרפיה של יודלביץ בביצועו יחד עם אשר בן שלום, גבה הקומה ומוצק כמתעמל אולימפי, התפתחה בהדרגה מסדרת תרגילים פשוטה אל מהלכים שבהם נבחנה כפילות היחסים המיוחדת של הכבידה. אכן, מעלה מטה, כמוצהר, אך בהקשר הבין אישי אף יותר מבמרחב שבין שמים לארץ.
ככל שמערכת היחסים קיבלה את אופיה, בקטעי סולו או בזוגיות, בחיבורים פיזיים או בהקבלות, בהתייחסות ובהתבוננות ההדדית, כך צצה מאי שם התחושה של נוכחות כוח מחולי מפתיע המושך אל הבסיס, אל יסודות הבלט הקלאסי הנחבאים, מסתתרים כמבוישים, במרתפי המחול בן זמננו, וכמובן . זה התחבר גם אל המתעמלות בתרגילי הקרקע שמרכיבי הבלט מוליכים אותן בביטחה בין ההתרסות שלהן כנגד כוח המשיכה.
וכך, בסיכומו של המופע המעניין והאינטימי הזה יצאתי בתחושה ששלוש היצירות הנפרדות, השונות במרקמים ובשפות שלהן, חברו זו לזו בהתבוננות על מצבו של היחיד ככוח מושך-נמשך, כבול-משוחרר, עצמאי-תלוי.
GRAVITAS (יח"צ)
17/08/2016
:תאריך יצירה
|