"כילדה הייתי נורא חדורת מטרה" 
  
זה התחיל בעלבון שחשה הנערה מהרצליה, כשלא נענו לה. "קיבלתי מצלמה בגיל 14, בכיתה ח', צילמתי ונורא רציתי ללמוד קולנוע", משחזרת תמר טל ענתי. "כל החברים שלי למדו אמנות ב'תלמה ילין' , ואני רציתי ללכת לתיכון 'אלון'  ברמת השרון. דני מוג'ה היה מנהל מגמת הקולנוע שם, אבל הוא לא קיבל אותי. נתנו עדיפות לאלה שגרו ברמת השרון ונשארו מקומות בודדים לאחרים. לא אשכח את הרגע שבו פתחתי את המכתב וקראתי שלא התקבלתי. מה-זה נעלבתי, לקחתי את זה מאוד קשה. שנים אחר כך דני מוג'ה הזמין את 'הצלמניה' למלא פסטיבלים באיטליה, אז זו הייתה מן סגירת מעגל נחמדה. אבל לא הזכרתי לו שהוא לא קיבל אותי בזמנו...". 
  
תמר לא ויתרה. "החלטתי להרחיק והלכתי ללמוד בתיכון חדש בתל-אביב", היא מספרת. "למדתי חמש יחידות קולנוע וחמש יחידות צילום סטילס. כילדה הייתי נורא חדורת מטרה. המורים שלי היו קובי ניב ועקיבא ברקין, איש קולנוע מדהים שהראה לנו סרטים של מייסטרים, כמו דייוויד וורק גריפית. עד כדי כך הוא היה הארד-קור. וזה פתח לי את העולם. אני זוכרת שהיינו שם כמה חברים חדורי תשוקה לקולנוע. 
  
"אחר כך גייסו אותי ליחידה לפיתוח אמצעים טכנולוגיים בצבא, שם צילמתי, בסטילס ובווידאו, ניסויים של אמצעים חדשים וגם עסקתי בגרפיקה ובעריכה. כשיצאתי מהצבא פשוט לא רציתי לגעת במצלמה. השירות הרחיק ממני את ההנאה, זאת היתה עבודה יומיומית, שהפכה למשהו טכני. אז נסעתי לטייל, הסתובבתי, שכחתי את החוויה הזו ועם הזמן חזרה לי האהבה לתחום. למזלי גם לא התקבלתי ללימודי עיצוב גרפי ותקשורת חזותית ב'שנקר', ואז פניתי ללימודים ב'קמרה אובסקורה'".


שלושה אחים ומערה (צילום: תמר טל ענתי)



"אם לא אתעד, מי יידע שזה היה קיים?"
 
כעת, סרטה השני של תמר טל ענתי, "שלושה אחים ומערה", קופרודוקציה עם חברת הפקה בלייפציג, גרמניה, וישודר בערוץ ארטה שם, מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. הסרט, הנתמך על ידי ערוץ Yes דוקו, עלה לגמר תחרות פרסי אופיר, בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים עד 60 דקות. המעמד הזה לא זר לה. ב-2012 זכה סרטה הראשון, "הצלמניה", בפרס אופיר בקטגוריה זו, וכן בפרס הסרט הטוב בפסטיבל דוקאביב, ובפרס סרט הביכורים בפסטיבל דוקלייפציג בגרמניה.

"הצלמניה" תיאר את פעילותה של מרים ויסנשטין, בת 96, להצלת מפעל החיים שלה ושל רודי, בעלה המנוח. מדובר בחנות צילום נדירה – המכילה בין היתר כמיליון נגטיבים בהם תועדו כל הרגעים ההיסטוריים של המדינה - שעמדה בפני הריסה. גם הנכד שלה, בן, נרתם למאמץ להמשיך להפעיל את החנות המיוחדת, והצופה עובר עם השניים מסע מרתק. 
  
"למדתי צילום סטילס ב'קמרה' והייתי בטוחה שזה מה שאעשה בחיים", מספרת תמר כיצד התגלגלה לסרט הזה. "הגעתי לחנות 'הצלמניה' כסטודנטית לצילום, כדי להתעניין במה שהיה בתל-אביב מבחינת סטילס. וכשראיתי את מרים, שהייתה אז בת 91, נוצר בינינו קליק ונהייתי חברה שלה. הייתי יכולה להיכנס לחנות ולשהות שם שעות. הריח, האווירה. הכל שם הקסים אותי. ותוך כדי כך, לאורך תקופה ארוכה, התחלתי לקלוט מה קורה בחנות. אנשים נכנסים, איך היא מדברת איתם, והסיפור על כך שהמקום עומד להיעלם. בתקופה בה התחלתי לעבוד איתה בן, הנכד שלה, עדיין לא היה בתמונה. הייתה תחושה של אישה מבוגרת שאף אחד לא רוצה להמשיך את מפעל חייה, ואמרתי שאם לא אתעד את זה, איש לא יידע שהמקום היה קיים. 
  
"ב'קמרה' למדתי גם בסדנה נורא משמעותית, שנלחמתי שיכניסו אותי אליה, של ענת אבן. היא ממש פתחה לי את העולם לקולנוע אחר, אמנותי, שלוקח את הזמן. ו'דוקאביב', מאז שאני זוכרת את עצמי, היה סוג של בית בשבילי. הייתי בורחת מהצבא כדי לראות סרטים שם, נחשפתי לסרטים בינלאומיים והמקום הפך לחלק מההשכלה הדוקומנטרית שלי, בהקשר של להבין את השפה ומה אפשר לעשות איתה. גם דברים ששמעתי מהבמאי דויד פרלוב, שהגיע ל'קמרה' כמרצה אורח, מאוד השפיעו עליי. 
  
"כדי להתחיל ליצור את 'הצלמניה' מכרתי כמה צילומים ביריד צבע טרי לאמנים צעירים, וכך היה לי כסף למצלמת וידאו. התחלתי לצלם ותוך כדי העשייה כל כך נהניתי שאמרתי, אם כל כך כיף לי לעשות את זה, אולי גם אמשיך עם זה. וכשהסרט יצא והתקבל באהבה ופרגון, היה לי ברור שאני רוצה להמשיך. כשהוא רק הוזמן להיות מוקרן ב'דוקאביב', עדיין לא זכה בו, זו הייתה פסגת כל מה שיכולתי לחלום עליו. קיבלתי את הדבר שהכי רציתי בעולם. אבל זה לא שבחרתי לעשות סרט על 'הצלמניה'. הנושא בחר בי. לא ידעתי איך בוחרים לעשות סרט ולא היה לי מושג מה הולך להיות הסרט הבא שלי. אז התחלתי לעשות כמה תחקירים, בנושאים שונים".
 
למשל?
 
"עקבתי אחר פליט סודני שכבר שנים בארץ ואפילו יצאתי לכמה ימי צילום איתו. תחקיר נוסף שהתחלתי לעבוד עליו עם חבר אמן, שוקה גלוטמן, הוא על 'מכתב השמיניסטים' ב-1970. הגענו לכל האנשים שחתמו עליו בזמנו. מסמך מדהים, תמים ברמות שאין לתאר. בקשה מגולדה לתת יד לשלום. ולחשוב שהחבר'ה האלה זומנו למשרד החינוך לשיחה, כאילו הם פושעים, וכמה מהם סיפרו לי שאחר כך התנכלו להם וגם ההורים כעסו עליהם. וזה היה מכתב מנומס ונאיבי. מה גם שכל החותמים עליו לחמו אחר כך במלחמת יום כיפור.  והיום, בגיל 60 פלוס, הם אומרים שזה היה הדבר הכי צודק שעשו בחייהם. התהווה תחקיר מדהים שאולי עוד נעשה איתו משהו. אבל עדיין לא הייתה לי את האש הזו שהרגשתי כשפגשתי את מרים, וחיפשתי את ההרגשה הזו". 
 


שלושה אחים ומערה (צילום: תמר טל ענתי)



מחפשים את המערה
 
התברר שלא היית צריכה לחפש רחוק מדי.
 
"כן. ישבתי בארוחה משפחתית עם בן זוגי נדב, ואביו סיפר כבדרך אגב שבקרוב הוא ושני אחיו טסים לאיטליה לחפש את המערה בה הסתתרה המשפחה במלחמת העולם השנייה. הכרתי אותם כמובן, ותמיד הם הקסימו אותי. כל אחד מהם היה בעל אישיות מיוחדת בפני עצמו. הם טיפוסים אחד אחד. אבא של נדב, בובי (ראובן ענתי, נמנה עם מקימי גן המדע במכון ויצמן ויסד פארקים דומים במקומות שונים באירופה. הוא חי על הקו בין מזכרת בתיה וטוסקנה), בן 74, הוא הטיפוס המעשי שהגה את המסע והצליח לשכנע את אחיו להצטרף אליו. לאנדראה, בן 84 (ד"ר לפיזיקה שתחביבו טיפוס הרים) יש חוש הומור מיוחד. ועמנואל, בן 86 (עומד בראש מרכז לארכיאולוגיה בצפון איטליה וחי על הקו ירושלים-מצפה רמון-איטליה), שהיה בן 14 בתקופת המלחמה, ומבין השלושה לו יש את הזכרונות הכי חזקים  מהזמן הזה. 
  
"למעשה, כל אחד מהם שווה סרט בנפרד, אבל עכשיו נוצרה לי הזדמנות לתעד מסע שמחבר את שלושת יחד. ברגע אחד הרגשתי שיש לי את זה. והייתי חודש וחצי אחרי לידה (של נועה, היום בת שלוש וחצי, אחות למיקה, בת חמש וחצי) וזה היה הכי לא הגיוני לעשות את זה, אבל הרגשתי שעומדת בפניי משימה חד-פעמית שרק אני יכולה לבצע". 
  
וכך מצאה עצמה תמר כחודש לאחר מכן דחוסה ברכב פנדה קטן הנע ברחבי טוסקנה עם שלושת האחים, הצלמת עמנואל מאייר והיא עצמה, שפרט לבמאית תפקדה גם כמקליטה. "זה היה פרויקט זריז של על החיים ועל המוות", היא מודה. "לא ידענו אם בכלל נשיג מימון. חשבנו שנצלם את המסע ונראה מה יהיה. גם הייתי צריכה להשאיר בבית תינוקת פעוטה, יונקת עדיין, וגם היה עליי קודם לכן להתעמק בסיפור של המשפחה, כחלק ממה שקרה ליהודי איטליה, להבין למה הם ברחו. קראתי בין היתר את פרימו לוי ודברים נוספים, ומה קרה שם, כי הייתי בורה לגמרי בנושא. היה לי חשוב גם להשיג צלמת ולעשות איתה עבודת הכנה, כי בראש הייתה לי תמונה של סרט שצריך להיראות כמו עלילתי. 
  
רבצו עליי כל כך הרבה דברים הפקתיים שרק כאשר נכנסנו ליער, שאלתי מה אנחנו עושים פה!? ממה (עמנואל) בן 86, כואבות לו הרגליים ואנחנו נכנסים ליער שאין לי מושג איך הוא נראה. לא דמיינתי שהוא גדל על הר ענק ובטח לא שהוא תלול כל כך ומלא סלעים. אז במהלך המסע היה צורך לעצור, לנוח, לחשוב איך מתקדמים, אם מתקדמים, כי התברר שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו. היו רגעים שבהם חשבתי שאם יקרה משהו לממה זה נורא ואיום, ושיש לי חלק בזה. הצלמת כל הזמן רצה אחרי אנדראה, כי הוא רץ כמו איילה בים הסלעים. ואני נשארתי מאחורי, עם בובי וממה".


שלושה אחים ומערה (צילום: תמר טל ענתי)



"אי אפשר לדעת לאן הסצנה תתפתח"
 
 איך התנהלת מולם בנוגע לטקסטים? אמרת להם על איזה נושאים לדבר?
  
"ממש לא. הם נורא ורבליים ולא אנשים כאלה שאפשר לומר להם על מה לדבר. בכלל, הם היו מאוד נאיביים בכל הקשור לעשייה הקולנועית, לא ידעו בדיוק מתי מצלמים אותם ולא היה צורך 'לביים' אותם. חשבתי שהם מספיק מעניינים, נתתי להם יד חופשית והם היו עצמם. במהלך הצילומים היו ביניהם ויכוחים שונים, כל אחד זכר דברים אחרים וכך הסרט עוסק גם בזיכרון. בהרבה מקרים אמרתי לצלמת להמשיך לצלם באופן חופשי, כי אי אפשר היה לדעת מה יקרה בתוך הסצנה ולאן היא תתפתח. ובאמת הם היו טבעיים, לא התייחסו למצלמה ודיברו באופן חופשי על הכל. בין היתר על אוכל איטלקי ועל העבר המשותף, ופקפקו האם יצליחו לאתר את המערה". 
 
איך בכלל הם קיבלו את העובדה שעושים עליהם סרט?

"הם כאילו קצת ריחמו עלי ואמרו, איזה מסכנה, השקיעה כסף, הביאה צלמת ולא ייצא מזה כלום, כי את מי אנחנו מעניינים? הם בעלי חשיבות עצמית מאוד נמוכה. גם עכשיו, אחרי שהסרט עליהם נכלל בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס אופיר, זה נחמד להם, אבל הם לא מתעסקים בזה יותר מדי". 
 
כיוצרת דוקומנטרית, עד כמה את מתכננת סצנות בסרטייך?
  
"לא מתכננת. כי זה מה שיפה בחיים, אתה לא ממש כותב אותם ואתה לא יכול לתכנן אותם. מה שקורה, זה מה שנכנס לסרט. 'שלושה אחים ומערה' וגם 'הצלמניה' לא היו כמו שחשבתי שיהיו, והדרך הייתה הרבה יותר ארוכה מששיערתי. כל פעם החיים הוכיחו שהם הרבה יותר חזקים ממה שאתה יכול לדמיין. ב'הצלמניה', כשמרים החליטה שהיא נוסעת לתערוכה בגרמניה, זה היה מחוץ לתקציב. כי מי חשב שאישה בת 97 תיסע לחו"ל? והנסיעה הזו הולידה סצנות נהדרות שאי אפשר היה להעלות על הדעת מראש. הייתי בלחץ לחזור עם חומרים כי ברקהימן, המפיק, אמר לי, מוציאים סכום כזה על הנסיעה, אז תחזרי עם לפחות חמש דקות לסרט". 
 



תמר טל ענתי (צילום: ניר סגל)




"מבוגרים יותר מאתגרים אותי"

בשני סרטייך עד כה הגיבורים שלך היו מבוגרים. כבחורה צעירה היה סביר להניח שתימשכי לפרויקטים יותר סקסיים, על אנשים יותר צעירים.
  
"בדיוק סיימתי צילומי סדרה דוקומנטרית ל'יס דוקו', על בנות בקורס טייס. צילמנו בבסיס חצרים וזו פעם ראשונה שחיל האוויר פותח את שעריו למצלמות. זו חוויה מאוד שונה עבורי לעבוד עם צעירים. התמקדנו בשש בנות במחזור אחד, שעוברות קורס טייס עם כל הבנים. החוויה במערכת היחסים בין במאי ודמות, מאוד שונה עם חבר'ה צעירים. הם הרבה יותר מודעים לנוכחות המצלמה, מבינים מהו המדיום הדוקומנטרי, גדלו על השפה של הריאליטי, והאופן בו הם מדברים הוא בהתאם. היה הרבה יותר קשה ולקח יותר זמן לגרום להם לשכוח מהמצלמה ולהיות הם, מה שלא הייתי צריכה בכלל לעשות בעבודה עם מרים והחברים ב'שלושה אחים ומערה'. זו הייתה עבורי חוויה מאוד מעשירה כבמאית, אבל אני עדיין מרגישה שמשהו בהשראה שאני מקבלת מאנשים מבוגרים, מניסיון החיים שלהם, יותר מאתגר אותי. 
  
"פרט לכך, אני כבר שנתיים מצלמת סרט על חברה מאוד טובה שלי, חברת ילדות מהגן. זה סרט מעקב ממש, שאצלם כנראה עוד שנתיים-שלוש. היא בת גילי, 36, ואיבדה את בעלה, שחלה בסרטן ונפטר, והיא נשארה עם שני בנים קטנים. דרך ההתמודדות שלה עם הסיטואציה הקשה הזו כל כך ייחודית ומעוררת השראה, שפשוט מהרגע הראשון שזה קרה נוצר בינינו חיבור סביב תיעוד התקופה הזו והתנהלותה עם ילדים קטנים. היא אפשרה לי להיות חלק מראי מאוד אינטימי של חייה ושל האופן בו היא מסבירה לילדים, למשל, מה זה קבר ומה יש בפנים. דברים מאוד אישיים. היא אישה יפה ומצחיקה נורא, מגניבה כזאת. דמות דוקומנטרית ממש". 

את שקועה כל כולך ביצירה דוקומנטרית. יש מצב שנראה אותך "חוצה את הקווים" ועושה קולנוע עלילתי?
  
"אם היית שואל אותי לפני שנתיים, הייתי עונה לך תשובה נחרצת שלא, שאני שייכת לעולם הדוקומנטרי וזהו. אבל אני חייבת להודות שמשהו נפתח בי לדבר הזה ואני כבר לא שוללת אותו. לפני חצי שנה התעוררתי לאיזה בוקר עם תשוקה גדולה לכתוב משהו עלילתי, ואני לא מישהי שכותבת בדרך כלל. אבל אז נשפך ממני דף ראשון של תסריט, שמאז לא נגעתי בו, אבל הוא שם, על המחשב, ויכול להיות שאכנס לזה בזמני הפנוי. פתאום הבנתי שיש בזה משהו נורא כיפי, שאתה יכול לומר לבן אדם מה להגיד. אף פעם לא חוויתי את זה. במושגים של דוקומנטרי, זה כמעט חוצפה להגיד לבן אדם מה לומר".