ירח דבש מחודש

את נסים אלוני, אומרים, קשה למכור לקהל בן ימינו. אז אומרים, יענו בחוצפה במאים נועזים שמחפשים משהו שיאפשר להחזיר את אלוני לחיק הקהל. השנה עשה זאת מרט פרחומובסקי בגרסה מבריקה של "הנסיכה האמריקאית״ שעלתה בתמונע, וקדמה לו הבמאית הצעירה ויטל ארליך עם ״הכלה וצייד הפרפרים״ במסגרת תרגיל בימוי בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. 

עתה, כאילו בירח דבש מחודש, נוחתים הכלה והצייד על הבמה המקצועית של הבימה, במסגרת אימוץ רפרטוארי של הצגות בולטות שהועלו בסמינר בשנים האחרונות כמו ״המלט״ ו״אהבתי הראשונה״, ובקרוב גם ״שלוש אחיות״. מעין דקירה עצמית נוסטלגית של התיאטרון הלאומי ש״הכלה וצייד הפרפרים״ שהועלה לראשונה ב-1967, עם גילה אלמגור ויוסי בנאי בתיאטרון העונות. 

העלילה המקורית שנכתבה בהשראת ציור של יוסל ברגנר מתרחשת בפינה נידחת בפארק  שבו נפגשים צייד הפרפרים ששמו גץ עם כלה ששמי מי האמורה להינשא באולם האירועים של הפארק ונמלטה משם  כיוון שהחתן איחר להגיע. גץ, פקיד אפור מגיע למקום ולאותה פינה כל שבוע, אינו מצליח לצוד פרפרים אך יש לו דעות ברורות בעניין, אוכל כריך ונהנה בדרך כלל מהבדידות שבין ארבע לשש אחר הצהריים.

הופעתה של מי משבשת את הסדר הטוב של גץ, ובעיקר כשמבעד למבוכה היא חושפת את הסיפור הביזארי על החתן שאינו אומר את שמה, ותחת זאת משמיע את הצליל מי בחליל. הזמן העובר תחת האזכור של כרוז הגן, מבהיר כי חתונה לא תהיה, גם כאשר יבקע קולו של החתן ומי תתחנן שיאמר, ולו רק פעם אחת את שמה. 

מבחינות רבות ״הכלה וצייד הפרפרים״ נחשב להישג מושלם וייחודי במחזותיו של אלוני, ובמחזאות הישראלית בכללה בזכות הפיוט הטראגי-קומי של הדיאלוג המבריק שאלוני כיוון בדייקנות לקולם של בנאי ואלמגור, ובאמצעותו יצר את התמונה האוניברסלית של החמצה, של הבלתי מושג.

הכלה וצייד הפרפרים (צילום: אחינועם כהן)

חופש להיות חופשיים

הבמאית הצעירה ויטל ארליך סיפרה במסגרת גיוס משאבים להעלאתה המחודשת של ההצגה כי התאהבה במחזה (וזה לא מפתיע) כשקראה אותו ו״הכל נורא הצחיק אותי. כלה הצוחקת ללא הפסקה במקומות הלא נכונים, וצייד פרפרים שצד פרפרים רק פעם בשבוע. אמרתי לעצמי- הם לא נורמליים. תמיד עניין אותי לחקור את מושג הנורמאליות.  מה ומי נתפסים כנורמליים? ומה היא ההגדרה לנורמה?״

מכאן לא רחקה הדרך אל מסקנה בימתית מעניינת להציב את המפגש במה שנראה כחדר המתנה או גינה של מוסד לחולי נפש. זה היה הימור מסוכן. על פניו גץ ומי כל כך מוזרים, עד כי המוזרויות של שניהם יכולות להיראות שפויות לחלוטין כשהן מתקיימות במוסד סגור, ביום או בשעות שבהם ניתן חופש למאושפזים - חופש להיות חופשיים ב״חוץ המאורגן״ של המוסד.

ההעזה הזאת של ויטל מאירה במפתיע את האפשרות, הנראית הגיונית אף יותר משחשבה, כי גם אלוני פענח כך בשעתו את התמונה של ברגנר. הוא אינו משתעשע עם הדמויות שלו אלא כואב אותן. קריאה מדוקדקת של הטקסט או האזנה למצלול החרישי שלו חושפת יותר משמץ של גאונות, המשייכת את  אלוני לתיאטרון האבסורד של ״מחכים לגודו״ ו״הכסאות״ יותר מכל מחזה אחר שכתב והעלה בחייו. 

הכלה וצייד הפרפרים (צילום: אחינועם כהן)

הקסם והכאב 

את ה״ציור הפסיכיאטרי״ של הפרשנות הזאת, אם ניתן לכנות כך את התפאורה, עיצבה תות הרבט כקיר אריחים לבנים, ספסל, דלת וחמניות. האסוציאציות שמעורר העיצוב הזה רבות, אישיות מאוד והן מחוזקות במוזיקה של כרמל פרג׳י.

אך יותר מהמסגרת מדובר בתוכן ובמהות העיצוב של מי, במשחקה המרגש של הגר שחר, ושל גץ בגילומו הצ׳פליני של נמרוד דגן. ההישג הוא בצירוף המיוחד שיוצר המשחק של השניים, צירוף שהעלה בי את זיכרון ״אורות הכרך״ המופלא. 

הקסם של דגן היה בעיצוב גץ כמחזר אחר סבלה של מי, תוך כדי חשיפת הכאב שלו, הבדידות, והאפור שאור בוקע בעדם.  ומנגד - הרטט, הסבל, הכמיהה, והטירוף ששחר מעצבת עמם את אובדנה של מי, בשתיקה או בריסוק. וברקע כהדגשה - קולותיהם המוקלטים והצלולים של שוש רייזמן ככרוז, ובן פריד כחתן. 

ההזדמנות הזאת לראות את ״הכלה וצייד הפרפרים״ בגרסתם של ויטל ארליך, הגר שחר ונמרוד דגן היא אחת מנקודות האור של התיאטרון הישראלי היום, וכינוסה המחודש בהבימה נותן הזדמנות נהדרת לקהל רב יותר לחוות את הישגו המחזאי המושלם ביותר של נסים אלוני.