סוף החיים האמיתיים
בשבוע הבא תועלה האופרה "שתיקתו של ברוך" של אלה מילך-שריף באולם התיאטרון של האקדמיה לאמנויות החזותיות בווינה, "אולם שמזוהה עם אמנות עכשווית, מוזיקה, מחול, ספרות, שירה ועוד," אומרת מילך-שריף.
את הליברית לאופרה "שתיקתו של ברוך" חיברה יעל רונן על פי הספר "אולי השמים ריקים" שנכתב בעקבות היומן שכתב ד"ר ברוך מילך, אביה של אלה, שתיאר את חייו במהלך שנות מלחמת העולם השנייה.
"שתיקתו של ברוך" הוזמנה על ידי בית האופרה של בראונשוויק גרמניה לפני שש שנים ומאז שבה השתיקה של ברוך פעמיים - פעם אחת בבית האופרה של פירת בגרמניה ופעם נוספת בתל אביב, במסגרת "חג המוזיקה הישראלית".
עלילת האופרה, נזכיר, היא ניסיון אמנותי של אלה מילך-שריף להתמודד עם סיפור חייו של אביה בשנות המלחמה, סיפור שנכתב בבית שבו לא דברו על מה שקרה עד לרגע הגילוי. באופרה אין לדמויות שמות אלא זהויות כלליות, והיא מובילה את הצופים בנתיב של הידיעה בדיעבד, כפי שהיטיב לנסח זאת אביה ברשימותיו: "ביום פלישת הגרמנים לפולין ב-1 בספטמבר 1939 החל הסוף של חיי האמיתיים."
את גילוי חייו האמיתיים של אביה וגם של אמה מנסה עלילת האופרה לפתור כשהילדה, גיבורת האופרה, תבין מה קרה, ואיך הגיב האב שאיבד את משפחתו בפולין, את דרך חייו בישראל, הקמת משפחה חדשה עם אישה שגם היא שרדה את מוראות המלחמה ובהמשך את השפעת החיים שבהם דגל על חיי משפחתו. בסופו של התהליך תתפייס הבת עם העבר הבלתי ניתן להבנה ותסלח.
חזרות לאופרה שתיקתו של ברוך (תמונת יחסי ציבור)
חזרות לאופרה שתיקתו של ברוך (תמונת יחסי ציבור)
"אגרוף בבטן של החברה האוסטרית"
"ההזמנה הפעם מגיעה מווינה," מספרת מילך-שריף, "בירתה של המדינה האוסטרית שבשונה מגרמניה לא קיימה כל תהליך של התמודדות עם עברה הנאצי. אם יש ניסיונות כאלה הם של אנשים פרטיים בודדים ולא תהליך שהמדינה או החברה מקיימות. זאת חרף העובדות הידועות שהצורר הנאצי הוא יליד אוסטריה ושתהליך הסיפוח לגרמניה בשנת 1938 לא נתקל כלל בהתנגדות מצד האוסטרים. להיפך, הפולש מצפון התקבל בהתלהבות על ידי חברה שששה למלא הוראות שהגיעו מברלין.
"סוזנה תומסברגר הקימה את המפעל האמנותי הזה שנקרא 'האופרה הבזויה'. שם זה הוא בדיוק השם שבו כינו הנאצים את מכלול יצירות האמנות שהם אסרו בהשמעתן, בהדפסתן ובהצגתן לציבור הגרמני בשנות שלטונם. היצירות האסורות היו בראש ובראשונה יצירות של יהודים או אלה שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים, יצירות של גרמנים בעלי זהות פוליטית דמוקרטית או שמאלנית. הג'אז וסוגי מוזיקה אחרים נאסרו, וכמוהו הרבה מאד יצירות אמנות חשובות ש'לא הסתדרו' עם מדיניות התרבות ועם רוח משרדי התעמולה של המשטר.
"והנה דווקא בווינה מקימה תומסברגר מסגרת קבועה להעלאת יצירות שנאסרו בהצגה באותן שנים של שלטון אפל, ובמקביל יצירות שנכתבות כעת ומגיבות בדרכן על התקופה ההיא. סוזנה היא מעצבת במה ותלבושות שלמדה באותה אקדמיה שבה הקימה לפני כמה שנים את המסגרת שנקראת כאמור 'אופרה בזויה' ובגרמנית Entartete Opera. המסגרת מקבלת תמיכה מן המדינה ומן העיר אבל עיקר המימון מגיע מתורמים פרטיים, לא בהכרח יהודים.
"התופעה כולה היא חידה בעיניי. עצם העלאת המופעים - הצגות, יצירות מוזיקה, סרטים ותערוכות במסגרת זו, היא בבחינת אגרוף בבטנה של החברה האוסטרית, שכאמור בחרה עד היום שלא להתמודד, 70 שנה אחרי תום המלחמה עם עברה."
אלה מילך שריף (צילום: איריס נשר)
"לא התערבתי בהחלטות האמנותיות"
בהפקה של "שתיקתו של ברוך" סוזנה היא מעצבת הבמה?
"כן. הרעיון להזמין אותי הגיע ממנה, לאחר שצפתה באופרה בהפקה קודמת. היא העמידה צוות שכולל שתי במאיות אחיות - בוורלי ורֶבֶּקָהבלנקנשיפ, שתיהן ילידות ניו יורק, בנותיו של זמר אופרה שגדלו בווינה. בוורלי השלימה לימודי תיאטרון באוסטרליה, שבה לאירופה ומזה שנים מביימת תיאטרון, אופרה וסרטים. רבקה היא זמרת אופרה שהחלה כמצו סופרן, המשיכה כזמרת סופרן ועברה לעסוק בבימוי. המנצח הוא כריסטיאן שולץ - יליד וינה שהחל את דרכו כצ'לן והיום מנצח בעירו ובמקומות שונים בעולם."
עד כמה שונה ההפקה הזו מהפקות קודמות?
"בהפקה הזו חל שינוי משמעותי מן ההפקות הקודמות. ראשית כל אני כיוצרת מתרחקת מן ההחלטות האמנותיות השונות. שנית, מבנה האולם מכתיב את סוג המופע האופראי שהקהל יחווה. מדובר באולם בעל מדרון גבוה שיש בו הרבה מאד מרפסות קטנות וזמרי האופרה ינועו במקומות שונים בחללו של האולם ולא רק על הבמה.
"ההחלטה של הבמאיות היא לא להתייחס ליצירה כאל 'יצירת שואה' אלא כיצירה שמספרת את סיפור הדור השני. הבת, גיבורת האופרה, שומעת קולות, אותן עשרת הדברות שכתב אביה ובראשן 'אל תאמיני בשמים הריקים' (שמים שאין בהם אלוהים, י"ש) מזמזמים בראשה, ובחלל הנתון יש למטאפורה הבימתית הזאת מקום ונוכחות.
"כל הפקה של האופרה היא סיפור שונה. עידו ריקלין למד אתי את האופרה בהפקה הראשונה בגרמניה ובתל אביב העמיד סיפור שונה לחלוטין. הבמאי בפירת גרמניה עסק ביסודות הפסיכולוגיים-טיפוליים של היצירה וכאן החלל מכתיב את התפיסה האמנותית. נבחרת הזמרים מרשימה ויש כאן גם שינוי מהפקות קודמות. תפקיד האב נכתב לבריטון וכאן ישיר אותו זמר בס. זמרים בעלי נסיון עצום, בחלקם זמרי וגנר מובהקים שהמנעד שלהם גדול והם נעים בקלות מקצה אחד לשני, ובתוך הצוות הבינלאומי שרה גם עינת ארונשטין שאיתה כבר עבדתי בעבר."
הספקת לעמוד על טיבם של האוסטרים מול היצירה שלך?
"היצירה הזו היא חלק ממסגרת 'האופרה הבזויה' שהקימה סוזנה תומסברגר בווינה, ומה שהיא הקימה הוא מבחינתי מעין אגרוף בבטנה של החברה האוסטרית, שלא התמודדה עם העבר. באחת הכיכרות הגדולות ניצב עד היום פסלו של קרל לואגר, פוליטיקאי וינאי שהיה ראש עיריית וינה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה שעברה ונודע כאנטישמי באמירותיו ובפעילויותיו. זו החברה ואלה הם פניה.
"עם זאת כשהגעתי לביקור קצר במהלך החזרות התקבלתי בסקרנות רבה על ידי התקשורת המקומית, עיתונות, רדיו וטלוויזיה. רוב אנשי המדיה הם צעירים סקרנים שהצגות כמו אלה חושפות אותם לעבר. הם בני הדור השלישי והופתעתי לראות עד כמה הם מתרגשים למשמע הסיפור. חלקם גם דמעו במהלך השיחה."
צילומי הסרט החטאים (תמונת יחסי ציבור)
סרט על שתי אחיות בפסטיבל טורונטו
לאחר שהאופרה תעלה חמש פעמים ממשיכה אלה מילך-שריף מווינה לפסטיבל הסרטים בטורונטו להקרנת הבכורה של סרטו החדש של אבי נשר "החטאים" - סרט המבוסס על סיפור חייהן שלה ושל אחותה, אשת התיאטרון שוש אביגל שנפטרה ממחלת הסרטן לפני 13 שנים.
"אבי נשר לא רצה לעסוק בסרט שואה. חד משמעית זו לא היתה כוונתו. היו אליו פניות רבות לעסוק בסיפור השואה בעקבות אחד הסרטים שלו בעבר והוא סירב. אבל לאחר שקרא את כל מה שנכתב בידי בני המשפחה ועליהם, הוא החליט שהסיפור על שתי האחיות - אחותי שוש הופכת לאהרונה, ננה, ואני נקראת שם יוספה, ספי - וגילוי הסוד המשפחתי האפל והרחוק הם בעלי חומר דרמטי.
"לאחר שדיברנו באינספור פגישות הוא אמר שהוא מחפש את המסגרת, הקולב שעליו יוכל לתלות את הסרט, ויום אחד אני מקבלת ממנו שיחת טלפון - 'מצאתי'. מכאן ואילם התגלגלה עשיית הסרט בלעדי. הסרט צולם גם בחו"ל וגם כאן והוא לשמחתי מאד מוזיקלי. מכיוון שהדמויות בסרט דומות בכל זאת לאחותי ולי הרי שהצעירה היא מלחינה, היא אמורה לחבר יצירה ואת היצירה הזו ביקש ממני אבי נשר לחבר. נראה לי שזה תקדים שדמות פיקטיבית בסרט זוכה לתרומה יצירתית מן הדמות המקורית שעליה הסרט מדבר."
החטאים (תמונת יחסי ציבור)
בטורונטו מדובר על תחרות סרטים?
"בטורונטו עצם הבחירה היא הזכייה. אין בה תחרות כמו בפסטיבלי קולנוע אחרים, אלא עצם ההכללה שלו בפסטיבל היא הזכייה. אבל זו בהחלט חוויה חדשה. "